עיר של אהבות קטנות (או גדולות)

השעה הבאה עברה על קליירי בשגרה משעממת למדי. כל אולמות האימונים היו בעלי אותו מבנה בדיוק ונראו אותו דבר. חדר גדול. קירות לבנים. קיר אחד של החדר, בדרך הכלל השמאלי, היה מכוסה במראה ענקית. ובצידי הקירות היו כאלה כמו מעקי מתכת שעליו מן הסתם הרקדנים והקדניות נשענים כשהם מתאמנים על פוינט ועוד כל מיני תרגילים למיניהם.

באיזשהו שלב קליירי כבר ממש השתעממה מהניקוי. היא החלה לעשות פרצופים מול המראה ולעשות כאילו המטטא הוא חרב אור או משהו כזה, זה היה ממש טיפשי ומצחיק. ברגע שהיא קלטה שיש מצלמה בתיקרה שמכוונת היישר עליה היא מיהרה להפסיק...

"הוו, החדר האחרון,” היא נאנחה בהקלה. כתפיה כבר דאבו מן השטיפה.

צעדים נשמעו לפתע מאחוריה היא מיהרה לזוז הצידה.

דמות בעלת שיער בלונדיני חלפה על פניה, לבושה בחולצה תכולה וטייץ לבן צמוד.

הדמות התנגשה בדלי והוא נפל על הרצפה. המים נשפכו והקיפו את רגליה של קליירי בשלולית גדולה, נכנסים אל תוך נעליה. “היי!” היא קראה בכעס.

הבחור פלט משהו ונכנס למעלית. דלתות המעלית נסגרו.

קליירי נשפה בעצבנות. זה הבלרינה ההוא הבלנודי סנובי, שהדבר היחיד שהוא טוב בו זה לעמוד על הבמה ולהראות עד כמה החיוך שלו מושלם!

"אני כבר אראה לו מה זה,” היא מלמלה בכעס בעודה גורפת את המים ואז מייבשת אותם עם סמרטוט. מודה בליבה שבקומה השלישית הרצפות לא מכוסות בשטיח.

כשהיא סיימה היא הכניסה את הכליי ניקוי לאולם האימונים האחרון שנותר לה לנקות ומיהרה להיכנס למעלית.

"הוא מן הסתם חזר לאולם הראשי,” היא מלמלה ולחצה על קומה אחת.

כעבור כמה רגעים הדלתות נפתחו. היא מהרה לחדר שאליו היא נכנסה מקודם ופגשה שם את איזי.

אכן, כפי שקליירי קיוותה איזי עדיין ישבה שם.

"את לא אמורה להתאמן?” היא שאלה אותה.

"אני אמורה,” ענתה איזי בעצלתיים. “אבל אין לי כוח אז אני פה. זה המקום מסתור מאימא שלי. אל תגלי לה.”

"לא אגלה,” אמרה קליירי. “את יודעת איך מגיעים לבמה?”

"כזה מהר את רוצה להרוג את ג'ייסי שלנו?” שאלה איזי וגיחכה.

"אין לך מושג עד כמה...” מלמלה קליירי.

"אוו, אני בהחלט לא אפספס את ההצגה. הבימה היא כעיקרון קומה מינוס אחת. את צריכה לרדת עוד קומה. שם הדלת השלישית מצד שמאל, מובילה למאחורי הקלעים של הבימה.”

"הוו, תודה איזי,” אמרה קליירי ומיהרה לצאת החוצה.

היא נכנסה למעליות שוב וירדה לקומה מינוס אחת, וכפי שאיזבל הורתה לה היא נכנסה אל החדר השלישי משמאל.

ואכן זה לא היה חדר. זה היה השטח שהיה מאחורי הקלעים של הבמה.

היא הייתה ממש בצד של הבמה איפה שהקהל לא רואה אותה.

חבורה של רקנים רקדו על הבמה, באחידות מושלמת. הבלונדי סנובי היה במרכז כמובן.

"אוח, הטייץ הזה נראה עליהם מזוויע,” חלפה בה המחשבה והיא פסעה בכעס אל תוך הבמה.

הבחורים הפסיקו את ריקודם והביטו בה בבילבול. נערה נמוכה, לבושה בבגדים מרופטים, שערה האדום מתנפנף סביבה בחוזקה ופניה כועסות.

"מי ממכם הוא הבלונדי סנובי ששפך לי את הדלי ולא התנצל אפילו???” היא קראה בכעס.

כל ראשיהם של הבחורים הסתובבו ללא עוררין אל הבחור הבלונדיני שעמד במרכז.

"בלונדי סנובי?” גיחך אחד מהם.

"שתוק, סיימון!” אמר בלונדי סנובי. “השם שלי הוא ג'ייס דרך אגב, לא בלונדי סנובי, למרות שאני דיי מחבב את הכינוי הזה. ואני ביקשתי סליחה.”

"האם אתה מתכוון למלמול שפלטת?” רשפה קליירי. “כי לא ידעתי שהמילה ווממממ נחשבת לסליחה!”

"נכון, בלונדי סנובי, זה ממש לא נחשב, אתה צריך ל...”

"שתוק!” קראו יחד קליירי וג'ייס.

"אווקיי,” נסוג הבחור ששמו סיימון לאחור.

"טוב מה את רוצה?” שאל ג'ייס ונראה כאילו הוא רוצה לרצוח מישהו, בעיקר את קליירי.

"תבקש סליחה, יפה יפה,” קראה קליירי בכעס.

"מהה?” ג'ייס נחרד.

"מה ששמעת!” אמרה קליירי ושילבה את ידיה. “אני לא זזה עד שלא תבקש סליחה!”

"תקשיבי, ילדה, אין לי זמן לשטויות האלה, נוו דות', אלק,” הוא פנה למאמנת ולאלק שעמדו בצד הבמה השני וצפו במחזה משועשעים. “תעזרו לי פה קצת.”

"אני לא יודע, ג'ייס,” אמרה אלק ועטה על פניו הבעה מתלבטת. “אני דווקא דיי נהנה.” דות' הצטרפה אליו בהנהוני ראש. ג'ייס נאנח.

"טוב, בסדר, סליחה, מצטער. מרוצה עכשיו?”

"לא.” ענתה קליירי. “ולא קוראים לי ילדה ואני לא ילדה. קוראים לי קליירי ואני כמעט שבע עשרה. תגיד סליחה, אני מצטער ששפכתי לך את הדלי בלי כוונה, אני לא אעשה את זה שוב!” היא אמרה בעקשנות.

"סליחה-אני-מצטער-ששפכתי-לך-את-הדלי-אני-לא-אעשה-את-זה-שוב" מלמל ג'ייס במהירות.

"יותר לאט, אני לא הצלחתי להבין מה אתה אומר,” אמרה קליירי בעוד שאר הרקדנים מתפוצצים מצחוק.

"כן, היא צודקת,” הוסיף סיימון. אם מבט היה יכול להרוג אז סיימון היה מת במקום מן המבט שג'ייס נתן בו.

"סליחה אני מצטער ששפכתי לך את הדלי. אני לא אעשה את זה שוב,” אמר ג'ייס וגלגל את עיניו. “עכשיו את מרוצה???” הוא קרא בכעס.

"בהחלט,” קליירי חייכה חיוך גדול. היא פנתה להסתובב ולחזור מאיפה שבאה אבל אז מחיאות כפיים נשמעו מקצה האולם.

קליירי הביטה לפתח האולם וליבה קפא. מריס לייטווד עמדה שם ומחאה כפיים. אחר היא הפסיקה ובהליכה מהירה הגיעה אל מתחת לבמה.

גם כשהיא הייתה מתחתיה, קליירי הרגישה כאילו היא עוקפת אותה בגובה.

"כל הכבוד ג'ייס,” אמרה מריס בטון ענייני. “נחמד לשמוע אותך מתנצל. קלריסה, אני רוצה לשוחח איתך לדקה.”

ליבה של קליירי נפל. הנה היא משיגה לעצמה פיטורים על היום הראשון. נפלא. פשוט נפלא. היא מהרה לקפוץ מן הבמה לצידה של מריס.

מריס הסתובבה והחלה לחזור בחזרה לפתח האולם קליירי מיהרה בעקבותיה.

"אני מצט - “היא החלה לומר אבל מריס קטעה אותה.

"כל הכבוד,” אמרה מריס. קליירי נעצרה על מקומה לרגע. תוהה אם היא לא שמעה טוב. “זה נדיר ממש לשמוע את ג'ייס מתנצל. ועוד כזאת התנצלות... אני מצווה עליך לגרום לו להתנצל. תמצאי דברים קטנים, יש הרבה תאמיני לי. ואז תעשי הצגה כזאת בשביל שהוא יוציא את המילים אני מצטער מהפה שלו. אין לי מושג איך גרמת לו לומר את זה.”

"אני לא יודעת,” מלמלה קליירי. עדיין מופתעת.

"זה בהחלט לא בסדר שהוא שפך לך את המים,” אמרה מריס.

"איך את...?” החלה קליירי לשאול.

"יש מצלמות.” ענתה מריס. “ראית את איזבל?” היא חזרה לטון העינייני.

"אממ... לא,” ענתה קליירי.

"אה, חבל. רציתי לנסוע איתה לקניות עכשיו. טוב לא נורא פעם אחרת.” אמרה מריס ופנתה לאחד החדרים.

"אהה, בעצם - ” מיהרה קליירי לומר אבל היא כבר נעלמה.

הפרק הקודם		הפרק הבא