הקיץ בהוגוורטס

שבוע אחר כך, רון עמד לבדו ברציף 9 ושלושה רבעים והביט סביבו. מוזר להיות פה שוב אחרי כל כך קצת זמן..
הוא חשב לעצמו בזמן שהתקרב לרכבת. הרציף היה ריק יחסית. 30 אנשים עמדו שם בדיוק כמוהו, מסתכלים סביב מרחמים על
עצמם על זה שנדפק להם כל החופש, או לפחות שבועיים ממנו.
כמה תלמידים מכיתות אחרות זיהו אותו ונופפו לו לשלום ורון החזיר להם חיוך, אבל הוא לא ראה אף אחד מגריפינדור או מהשכבה שלו.
זה היה מדאיג.. הוא התקדם לכיוון הרכבת מתנחם בעבודה שאם לא יהיה אף אחד מגריפינדור הוא יוכל לתפוס את הכורסא שהוא הכי אוהב,
מנסה להתעלם מהמחשבה המציקה שהוא יהיה בודד יותר משחשב שהוא יהיה בודד בלי הארי והרמיוני,  כשלפתע הוא שמע מישהו קורא בשמו.
הוא הסתובב וראה את נוויל מתקדם לעברו מאושר, סוחב אחריו מזוודה ענקית בצבע צהוב שכמעט הפילה אותו.
"נוויל!" רון חייך בהקלה "נחמד לראות שאני לא לבד פה.." הוא טפח לנוויל על הכתף, מודה שנוויל קיים בכלל.
"כן, אה? נחמד שאתה פה! להיות לבד במשך שבועיים בחדר המועדון של גריפינדור כל שנה מחדש זה דיי משעמם."
רון בהה בנוויל בלי לומר דבר. הוא ניסה לדמיין אותו מגיע להוגוורטס כל חופשת קיץ במשך החמש שנים האחרונות..
הוא התנער מהמחשבה הנוראה הזאת, והציע לנוויל לתפוס מקום ברכבת (לא שזה היה נראה שלא יישאר להם מקום, לשבת אבל..).
הם עלו לרכבת ומצאו להם תא ריק ונחמד אחד בסוף הרכבת והתיישבו.
"אז מה אמרת? שכל שנה אתה פה לבד? אף אחד אחר לא בא? אפילו מהבנות?" שאל רון, שכבר הספיק להירגע מזה שהוא יהיה לבד וכבר התחיל לחשוש
שיאלץ לבלות את כל השבועיים האלה ביחד עם נוויל.
"אני לגמריי לבדי" אמר נוויל, מוציא מהתיק שלו את הסנדוויץ שסבתא שלו הכינה לו לדרך הארוכה להוגוורטס. רון נאנח.. זה לא שהוא לא אהב את נוויל
או משהו, הם דווקא הסתדרו ממש טוב ורון באמת חיבב את נוויל, אבל הוא רצה קצת צחוקים בשבועיים האלה. עם נוויל היה נראה שכל השבועיים יעברו בלמידה..
"אתה יודע," אמר נוויל בפה מלא אוכל "השבועיים האלה לא כאלה נוראיים. לפעמיים אפילו כייף. וגם סנייפ לא נמצא! וגם פליץ.. יש מורים אחרים, הפרופסור מרטל
למשל, ממש מדליק! באמת! נכון שמקונגל גם מלמדת, אבל שורדים.." נוויל המשיך לדבר אבל רון כבר לא היה מרוכז. סנייפ לא נמצא? זה כבר נקודה אחת טובה.
זה הדבר שהכי הציק לו.. שהוא יצתרך  לסבול עוד שבועיים נוספים ביחד עם סנייפ. אולי אחרי הכול לא יהיה זוועה..
הדלת נפתחה ברעש ונתקע בקיר. הזכוכית נשברה והתפזרה על הריצפה.
"אופס.." שיימוס נכנס הסתכל על שברי הזכוכית, ואחר כך על רון ונוויל ועל פניו נמרח חיוך ענק.
"רון! מה אתה עושה פה? היי נוויל." הוא אמר ובהינף שרביט תיקן את הזכוכית.
"שיימוס! מה קורה? ההורים שלי הכריחו אותי לבוא לפה.. נוויל אמר שכל שנה הוא פה לבד. לא ציפיתי לראות אותך! מה אתה עושה פה בכלל?" רון ממש התמלאה הקלה..
נראה שבכל זאת אולי יהיה קצת כייף. אם שיימוס נמצא פה.. שיימוס התכופף כדי להרים את השרביט שנפל לו ובידיוק עמד לענות לרון, כשמישהו הגיע מאחור ונתקל בו.
שניהם נפלו לריצפה והתגלגלו.
"אאוץ'-"
"איי"
"למה אתה עומד בפתח!?" צעקה פארווטי וניסתה לקום, תופסת בנוויל שישב קרוב עליה. נוויל נפל גם כן.
"אוחח למה להפיל גם אותי?!" נוויל זעק מלמטה. פארווטי ושיימוס כבר הספיק להעמד.
"סליחה נוויל! זה היה בטעות.. מה זה! הייתי בטוחה שאני ומישל ניהיה פה לבד..." אמרה פארווטי, מסדרת את השער שהתבלגן לה מחדש.
"את ומי?" שאל רון ונוויל ושיימוס התיישבו במקומותיהם, מסדרים את הבגדים שהתפרעו.
"מישל, בת דודה שלי. היא עברה לפה מצרפת והיא עומדת ללמוד איתנו שנה הבאה. דמבלדור רצה שהיא תבוא ללימודי קיץ כדי להכיר את הטירה..
וגם כדי לבדוק שהיא  יודעת פחות או יותר מה שאנחנו יודעים." אמרה פארווטי.
"ואו. מגניב.." אמר שיימוס "אז את פה כדי שהיא לא תהיה לבד?" הוא שאל.
"אה.." פארווטי הסמיקה קצת "לא ממש. פשוט לא למדתי כל כך השנה.."
"כולנו.. מסתבר." מילמל רון "אז איפה מישל בעצם?" הוא נזכר פתאום.
"אה. היא תגיע ישר להוגוורטס. אם אבקת פלו.. אתם חושבים שהרכבת עומדת לצאת בקרוב?" פארווטי הציצה בשעונה.
רון גם הסתכל בשעון. השעה הייתה 17:59, וזה אומרשהרכבת יוצאת עוד דקה. בדיוק שהוא בא לומר זאת, הרכבת התחילה לנוע.
"אז זהו זה. מסתבר שרק אנחנו פה מגריפינדור.." אמר נוויל "זה כבר 4 יותר משנה שעברה. אם מחשיבים את מישל..."
"או שאולי עוד אנשים מגיעים באבקת פלו. מי יודע.." אמרה פארווטי והוציאה מהתיק שלה מגזין נוער והתחילה לקרוא.
"אני חייבת לדפוק שיניה.." אמר שיימוס "לא ישנתי כמו שצריך כבר שבוע שלם.." אחרי שתי שניות כבר נשמעו נחירות.
נוויל מלמל משהו על זה שגם לו לא תזיק שינה ארוכה עכשיו, וגם הוא נרדם. אחרי שעה רון נשאר ער לבד, אחרי שדיבר קצת עם פארווטי על החופש.
הוא החליט לטייל קצת ברכבת, למתוח את הרגליים ולבדוק מי עוד נמצא על הרכבת.
הוא הספיק ללכת חמישה צעדים, כששמע קול הוא בהחלט לא רצה לשמוע פה. "כמובן שאבא לא רצה שאני אבוא לפה. אבל דמבלדור אמר לו שאני חייב. טיפש זקן.."
"מאלפוי?" אמר רון "מה אתה עושה פה?" רון לא הצליח להסתיר את הזעזוע שבקולו.
"וויזלי. זה באמת מוזר שאני פה, אבל אני לא מופתע לראות אותך פה."
ון האדים קצת. "אתה פה מאותה סיבה שאני פה" הוא אמר ועקף אותו, ואת פרקינסון שעמדה מאחוריו.
רק זה היה חסר לו.. שמאלפוי יהיה פה. למה שמאלפוי יהיה פה בכלל? הציונים שלו לא היו כאלה גרועים.. ולמה דמבלדור הכריח אותו?
רון המשיך להסתובב קצת והחליט לחזור לתא.אחרי הכול גם הוא היה עייף..

רון התעורר. . כבר היה חושך גמור בחוץ, והוא ראה את האורות של הטירה. כולם בתא עדיין ישנו. הוא לקח את העיתון של פארווטי וזרק על שיימוס.
"היי!" הוא קרא "קומו! הגענו. פארווטי התמתחה. "כל כך מהר? זה נראה כאילו ישנתי בקושי חמש דקות.." היא מלמלה בקול ישנוני. הרכבת התחילה להאט, ולבסוף נעצרה.
כולם נדחקו לעבר הדלת. בחוץ היה חמים, והמרכבות חיכו להם.זה היה ממש כמו לחזור לשנת לימודים, רק הארי והרמיוני היו חסרים לרון.. חבל שהם לא פה.
זה היה יכול להיות נחמד. פארווטי נתנה לרון דחיפה קטנה כדי שיעלה כבר למרכבה, ורון נתקל במדרגה של המרכבה ונפל.
"בת הפילה אותך לריצפה, וויזלי?" מאלפוי קרא מרחוק וצחק.
"אוי. אני באמת מצטערת רון.." אמרה פארווטי ועזרה לרון לקום "אל תשים על מאלפוי. הוא סתם סליתריני מסריח."
"זה בסדר פארווטי" אמר רון ועלה למרכבה. הוא כל כך שנא את מאלפוי..
האולם הגדול היה גדול ומואר כתמיד, וגם את ארבעת השולחנות של ארבעת הבתים השאירו. לזה רון לא ציפה. הוא חשב שיחליפו אותם בשולחן אחד קטן יותר..
פארווטי דחפה לרון את התיק צד שלה ואמרה לו לשמור אותו בזמן שהיא בשירותים. ושישמרו לה מקום.
רון נוויל ושיימוס התקדמו לעבר שולחן גריפינדור, כשלפתע נערה עצרה אותם. היא בהחלט הייתה יפה.גבוהה ורזה, עם תלתלים שחורים ועיניים כחולות מדהימות שרון לא הצליח
להוריד מהם את העיניים.
"שלום" היא אמרה "אתם מכירים אולי את פארווטי? אני בת דודה שלה. ראיתי אותה הולכת איתכם לפני שניה אבל פתאום היא נעלמה.." היא חייכה בהתנצלות.
"אה!" אמר שיימוס "את מישל, נכון? היא סיפרה לנו עליך" אמר ולחץ את ידה "אני שיימוס. אלה רון ונוויל (הם לחצו את ידה) פארווטי הלכה לשירותים. היא תכף תחזור.
בואי תשבי איתנו בינתיים..". היא חייכה אליהם בתודה והם הלכו לשולחן. הם התיישבו בקצה השולחן, שיימוס ישב ליד מישל ורון ונוויל התיישבו מולם.
"או. הינה פארווטי" אמר רון והצביע אל מאחורי מישל ושיימוס. מישל הסתובבה וקמה מהר.
"פארווטי!"
"מישל! כמה זמן לא ראיתי אותך.."
אחרי חיבוק ארוך במיוחד הם התיישבו.
"למה לא מתחילים כבר?" שאל נוויל "לא ניראה לי שעוד אנשים יגיעו.."
הם הסתכלו לצדדים. מסביב לכל שולחן ישבו בערך 10 אנשים, חוץ מאפלפף שהיה רייק. בגריפינדור היו עוד 4 תלמידים.
 2תלמידי שנה שנייה, ו2 תלמידי שנה שישית שרון לא הכיר.
דמבלדור נכנס לאולם ביחד עם מקונגל, ועוד 3 מורים שרון לא הכיר, והתלמידים באולם השתתקו. אחד המורים נופף לנוויל
לשלום ונוויל חייך אליו.
"ברוכים השבים להוגוורטס" פתח דמבלדור בחיוך "בוואדי רובכם לא ממש מאושרים להיות פה, וזה בטח החלק החדש שפה,
אבל בקרוב תגלו שלא כל כך נורא פה בקיץ. אני לא האריך בדברים, כי אתם בוודאי רעבים. אחרי האוכל תלכו לחדר המועדון שלכם, הסיסמה נשארה כשהייתה בסוף שנה. על הלוח המודעות יהיה את מערכת השעות של מחר. בתאבון!"בניגוד למה שרון ציפה, האוכל לא הופיע על השולחן. "איפה האוכל?" שאל רון מבובל והרים את ראשו. גם שיימוס ופארווטי נראו מבולבלים.
"אה" אמר נוויל שנעמד "האוכל נמצא שם בקצה" הוא הצביע לקצה האולם. "לוקחים צלחת וממלאים אותה.. אין גמדוני בית בחופש. גם יש תורנות במטבח."
"מה!?" הזדעקו רון פארווטי ושיימוס.
"אתה לא רציני.. תורנות במטבח!" אמר שיימוס.
נוויל משך בכתפיו והם הלכו למלאות את הצלחות. "זה ממש מוזרה" אמרה פארווטי כשהם קמו ופינו את הצלחות.
"מתרגלים לזה.. זה לא כזה נורא סה"כ." אמר נוויל שהיה רגיל לזה. הם הלכו לחדר המועדון, ובירכו לשלום את האישה השמנה.
"מספר התלמידים שבאים בחופש גדל אני רואה. התגעגעתם אלי?" היא צחקה ופתחה להם את הדלת למועדון.
פארווטי ומישל התיישבו על הספות, ופארווטי התחילה לספר למישל על הוגוורטס.
"לילה טוב" אמר רון, שהיה סחוט מעייפות ועלה לישון.
הוא עלה למדרגות ונכנס לחדר המוכר. המזוודה הייתה מונחת על המיטה הקבועה שבה ישן.
הוא לבש פיג'מה במהירות ונכנס למיטה. הוא חייך לעצמו. אחרי הכול תמיד כייף לחזור להגוורטס. גם אם זה בחופש
וגם אם הארי והרמיוני לא פה.
דווקא ניראה לו שזה עומד להיות חופש נחמד. הוא עצם את עיניו, ולא עברה יותר משניה והוא נרדם..

טוב... כמו ששמתם לב אני צריכה בטא, אז אם מישהו יכול אני ממש אשמח :)

הפרק הקודם