וואנשוטים סולאנג'לו ❣

ניקו התעורר מהרגשה מוזרה בשערו. זה לא הרגיש כמו ידו המלטפת של וויל, וגם לא כמו ההרגשה של רוס, הכלב שלהם, שרגליו הקטנות הסתבכו בסבך שעל ראשו של ניקו. זה היה בהחלט שונה. הוא פקח את עיניו לאט, ממצמץ מספר פעמים אל מול האור ששטף את החדר (וויל התעקש לקנות וילונות רגישים לאור שנפתחים בזריחת החמה) ואז מצמץ עוד פעמיים שלוש כדי להבין ממה נובעת ההרגשה המוזרה בשערו.

וויל, כשהבעה מרוכזת נסוכה על פניו השזופות ולשונו נצמדת אל שפתוו העליונה בריכוז, היה ממוקד כולו בשיער השחור והארוך של ניקו, שנפרש על הכרית הלבנה עם הכיתוב "לילה טוב. חלומות מתוקים. וגם המון פשפשים" שוויל קנה רק לפני שבוע.

ההרגשה המוזרה בשערו של ניקו נבעה, כך הוא קלט אחרי דקה של הסתגלות לסיטואציה, מאצבעותיו של וויל שעשו בו משהו שהבחור החצי-ישן עדיין לא קלט מהו. ניקו בחן שוב את פניו של וויל שגהר מעליו, אבל אפילו לא שם לב שניקו התעורר. ניקו שלח את ידו למעלה, נתן מכה לידו של וויל והרחיק אותה מראשו.

"מה בשם נבוטו של מרלין אתה עושה?" הוא שאל בקול צרוד משינה. עיניו הכחולות של וויל נצצו כשראה שבן זוגו התעורר סוף סוף.

"אתה ישן עמוק, סאנשיין" הוא אמר והתרחק מעט מניקו, מאפשר לו די מקום להתמתחות של בוקר. "בוקר טוב יפיוף" הוא הוסיף והתעלם ממבט המוות ששלח אליו ניקו, שעכשיו מישש את שערו, עדיין לא מבין מה הולך שם.

וויל לא אמר כלום, רק שכב על צידו על יד ניקו ושלח אליו חיוכים מלאי שיניים בוהקות, וזה לא השאיר לחצוי השני שום אופציה מלבד למתוח את צווארו הרחק ככל שיוכל מעבר למיטה, כדי שיוכל לראות בעצמו, במראה התלויה על הקיר, מה עולל וויל לשערו.

"מה לעזאזל" הוא לחש באימה כשדמותו התגלתה אליו במראה הנקיה (וויל הקפיד לצחצח אותה מדי יום! "אהבה עצמית היא חשובה, ואין דרך יותר טובה להעצים אותה יותר מלהביט במראה ולומר לעצמך כמה אתה מדהים" ). הוא ניסה לסובב את ראשו כדי להביט במבט מלא אימה בוויל, אבל הדבר גרם לו להישען עוד מעט אל מעבר למיטה, והוא צנח את ארבעים הסנטימטרים הנותרים למטה עד שגופו פגע ברצפה הקרה.

"וויל" הוא ילל ואז חשק את שיניו כשראשו של וויל הציץ למטה כשאותו חיוך, ואף רחב יותר, מכסה את פניו.

"כן בייב?" שאל וויל והוריד יד אחת למטה כדי להניח אותה על ברכו המקופלת של ניקו.

"איך אתה מסביר את זה?" שאל ניקו בחוסר סבלנות והצביע על שיערו השחור.

וויל גיחך "חשבתי שיהיה לך מתאים צמות" הוא הודה "ואני לא מתחרט. אתה נראה פשוט מתוק!".

ניקו רטן בעצבנות ומשך את עצמו לעמידה, נעמד בצורה תקיפה אל מול המראה. דמותו השתקפה אליו. בחור כבן שמונה עשרה, צנום אך שרירי, עור חיוור אך הרבה פחות מאיך שנראה כשחזר מהשאול. עיניים שחורות גדולות ועייפות הביטו עליו בחזרה, ושיער שחור שהיה מסודר עכשיו בלפחות שלושים צמות קטנטנות ודקיקות נגלה אליו. הוא נראה כמו דמות מסרט מצויר.

"איך" הוא החל בטון נמוך שהלך וגבה עם כל מילה "בשם כל האלים שבאולימפוס כולל אלו הזוטרים, הדבר הזה נחשב מתוק?!"

וויל רק בהה בו בעיניים גדולות ונמס מחמידות.

		הפרק הבא