סוף טיפה שונה

נעים מאוד. הארי פוטר. אני מניח ששמעתם עליי באיזשהו מקום. אבל יש רק דבר אחד לא אמיתי בסיפור שלי. יש לו סוף שונה

כותב: פולי(אנה)
הגולש כתב 3 פאנפיקים.

פרק מספר 2 - צפיות: 1418

(5) 9 דירגו

פרק:

דירוג הפאנפיק: PG - פאנדום: הארי פוטר, נרניה פרסי גקסון, ארץ האגדות, ועוד מלא... - זאנר: פנטזיה - שיפ: הארי וגיני רון והרמיוני, שיפים מקוריים - פורסם ב: 29.04.2021 - עודכן: 05.12.2021

המלץ!

ID : 12484

גופן: Verdana Arial Tahoma מרווח: + - גודל טקסט: + -

הפאנפיק ננטש

אמממ, אז שוב היי

מי היה מאמין שהייתי מעדכנת ביום שישי, היום הכי לחוץ בשבוע...

אז כמה דברים-

ה.ה - זה 'הערת הארי'

ו... כן, קריאה מהנה!

אה, ולמי שיש רעיון לשם של הפרק, אני אשמח...

פרק 1-

אז הכל התחיל, (או נגמר, תלוי איך מסתכלים על זה) בכניסה מרשימה של ארבעת בני נוער באמצע קרב גורלי נגד וולדמורט. אתם יודעים, הצלת העולם וכל זה… אז בדיוק הייתי בשלב הסופי של ה- 'נמאס לי כבר, בוא תמות', והם הופיעו. פשוט כך. רגע אחד הם לא היו שם ובשני כן. אני מניח שיכולתי לצעוק עליהם, לבקש בנימוס ובאלגנטיות שיסתלקו או פשוט להסתכל ביאוש לשמים ולשאול בלי קול למה הכל קורה לי. אז ממש סליחה, אבל מסתבר שמי שנח על כתפיו כל גורל עולם הקוסמים, לא היה הגיבור מהיר התגובה שכולם ציפו לו. לא קרה. מה שכן קרה היה שבהיתי בהם בהלם טוטאלי, מנסה לעכל את העובדה שהדברים פשוט קורים ללא כל הסבר הגיוני ובלי שום התחשבות בבן אדם המסכן שהגורל החליט לפנות נגדו. בצד השני של האולם, גם אני-מר-לורד-אפל-מפחיד היה בשוק, ככה שלמזלי לא מתתי על המקום. באמת מזל גדול. הראשון להתאושש היה אחד מהנערים שהחליטו לקפוץ לביקור משום מה. הוא חייך חיוך קונדסי, ישר את בגדיו, חייך עוד חיוך והסתכל מסביב בעניין.

"מה המצב?" הוא שאל במבוכה, כשהבין שכולם בוהים בו. לצערי, עדיין לא התאוששתי.

וולדמורט הסתכל עליו במבט השנאה האהוב עליו, אתם יודעים, שנאה. "סלח לי! (ה.ה פה אני חייב להוסיף שיכול להיות, במקרה, צינזרתי את מה שהוא באמת אמר.. כמו שבטח הבנתם, וולדמורט לא היה אומר מרצונו החופשי 'סלח לי') אתה מודע לעובדה שאתה מפריע לנו?"

נו באמת. כל הכבוד שקלטת, וולדי! היית אמור להיות מת!!

הנערה הגדולה יותר הסתכלה עלינו בהתנצלות "סליחה על ההפרעה, אממ, רבותי, אדמונד לא התכוון" רמזה/אמרה לאדמונד תוך כדי שליחת בעיטה מרומזת.

הנער השני, זה שנראה גדול יותר, בחן ביתר תשומת לב את הסיטואציה. הוא כנראה הבין מיד ש-

א. אין אוכל.

ב. יש אנשים שמכוונים מקלות זה על זה.

ג. האנשים נראים באמצע קרב.

ד. אין אוכל.

בחור בעל אינטליגנציה גבוהה, ראוי לציון. נרשום וי לזכותו.

"אדמונד אף פעם לא מתכוון. אנחנו מסתלקים מיד, לא נפריע לכם יותר" הוא אמר, מעלה את הערכתי כלפיו.

הנערה הקטנה ביותר הסתכלה בתדהמה. על הבחור הגדול. "פיטר פוונסי! אם חשבת, אפילו לרגע אחד, שאנחנו נעזוב לפני שאני מבררת מה קורה פה בדיוק, אז אתה לגמרי לא לומד מניסיון!" היא אמרה בקול נעים.

הנער הבוגר, זה שהתברר כפיטר, גם התברר כלא אחראי במיוחד. הוא פשוט הנהן לעברה בשובבות, והיא בתגובה גלגלה את עיניה.

"אוקיי, לו. ברור. אני רק אמצא איזה מקום לשבת וכולנו…" פיטר קטע את דבריו כשהבין שתשומת הלב של כולם כבר לא נתונה אליו.

נחשו? אז לא, לא התפרצו לאולם עוד ארבע נערים מוזרים. למעשה, שום חייזרים לא תקפו את כדור הארץ, נלה וסימבה לא התגרשו, לא הופיע אוכל וגם הרמיוני לא נהייתה טיפשה. אז מה שכן קרה הוא שוולדי שלנו החליט שהריגת הארי זה המופע העיקרי והיחיד שחשוב. אז הוא תקף אותי. שוב. רק שהפעם, לא הייתי מוכן לקרן האור הירוקה שחצתה את האולם הגדול לכיווני.

תגובות בונות יתקבלו בברכה!

ו.. לא יודעת מתי אני אעדכן שוב