סוף *טיפה* שונה

היי לכולםם

מי היה מאמין שאני אכתוב עוד פרק, אבל במהלך חופשת חנוכה היה לי הרבה זמן פנוי.

אז הנה הפרק שכל כך חיכתם לו (תנו לי לחיות באשליות), מקווה שתהנו!

ההצלה הגיעה ממקור צפוי לחלוטין. אותו נער מעצבן שהפריע לנו באמצע קרב ואמר ברוב חוצפתו 'היי' (נדמה לי קוראים לו אדמונד…) החליט לבקש את סליחתו בדרך נורא מועילה- הוא שלף חרב (חרב????) כמו משום מקום ותקף קרן אור ירוקה. עד כמה שזה נשמע מצחיק, זה לא היה ככה. מזכיר לכם שאני עמדתי מול קללת האבדה קדברה וכל חיי חלפו אל מול עניי, כי… ובכן, עמדתי למות. במקום שהקללה תשמיד את החרב לחלקיקים קטנטנים שעין אנוש לא רואה, היא הדפה את הקללה המתועבת, ההיא שקוטפת חיים של בן אדם בתור קינוח לארוחת הערב, ישר למנורת קריסטל מפוארת במרכז האולם. מי שלא ראה את המנורה הזאת מתפוצצת, לא ראה דבר יפה מימיו. אבל אולי אני משוחד כי בדיוק עמדתי למות. בכל אופן, הדף הפיצוץ דחף אותי לאחור עד שנתקלתי באחד השולחנות שבאולם. הספקתי לראות את וולדמורט נעלם בפרץ אור, והתעלפתי.

》~••◇••~《

"הארי? אתה שומע אותי???" קול מוכר חדר לערפל שהרגשתי בראש שלי.

תזוזה קלה מעלי "הארי?" הפעם קול לא מוכר, או שכן? שמעתי אותו פעם… הרגשתי שהמוח שלי עובד לאט מתמיד.

חבטה.

"תפסיק להציק לו, אד. המסכן התעלף"

קול של בחורה. בחורה קראה לי מסכן. אולי אני פזיז, חסר אחריות וטיפה אדיוט. אבל לא מסכן. מישהי עברה פה את הגבול.

אור בוהק חדר אל עני כשפקחתי אותן באיטיות. בוהק מדי. הצלחתי לראות כמה צלליות מטושטשות רוכנות אליי.

"הארי?" שוב הקול המוכר."הוא מתעורר!"

הפעם גם שייכתי פרצוף. פרצוף של בחורה עם רעמת שיער מקורזל. המוח שלי באמת איטי היום.

ניסיתי להיזכר בכל מה שקרה לפני שהתעלפתי, משימה לא פשוטה.

משהו עם איש זקן… דמבלדור? לא, זה היה אחיו. מלא מורדים, העטרת, המלחמה, היער האסור, נוויל הורג את נגיני, אני עומד מול וולדמורט מוכן להרוג אותו, ארבעת הנערים, האור הירוק, המנורה, השולחן, ו… וולדמורט נעלם. שיט.

הזדקפתי בפתאומיות, מבהיל את כל מי שסביבי. הרמיוני, רון, ג'יני, כל משפחת וויזלי, פרופסור מקגונגל, נוויל, לונה, ארבעת הנערים ועוד מלא שאכזבתי.

איזה מן גיבור מצליח להפסיד בקרב הגורלי מול הנבל? איזה מן גיבור מאכזב את כל מי שהוא אוהב?

"הארי?" נשמע קולה המודאג של ג'יני.

כיחכחתי בגרון כדי לוודא שאני יכול לדבר "מה קרה?" שאלתי בקול קצת צרוד, מקווה שדמיינתי את הכל.

המבטים המודאגים של כולם הוכיחו לי שלא והוכיחו לי שוב עד כמה המזל שלי רע. זה היה אותו נער מעצבן עם שיער שחור שהתנדב לספר לי את החדשות הרעות שכבר ידעתי.

" אה… הארי?" שאל וחיכה להנהון מצידי, הנאה שלא נתתי "האיש הרשע הזה שהפרענו לכם באמצע קרב גורלי? כאילו, הוא? אז הוא סוג של ברח. אמממ, באשמתי"

אני ממש אשמח לתגובות בונות

ואשתדל להעלות את הפרק הבא כמה שיותר מהר (לא מבטיחה כלום)

אני

הפרק הקודם