מנהרת הקסם

כן, טוב, זה היה די מהר.. :)
תודה לכל המגיבים!!
אני ממליצה למי שקורא\ת להסתכל בפרק הקודם כדי לא לשכוח שום פרט, למשל את זה שהבגדים של שרון התחלפו...
ויתור זכויות לגלילה רון פדר עמית (וויזלי!!) ולג'יי קיי רולינג. שאלה, צריך לכתוב בכל פרק או רק בפרק הראשון?

שרון הסתכלה עליי במבט תמה. "הוגוורטס? מה זה?"
"יש ספר הנקרא הארי פוטר..." התחלתי. "כן, אני יודעת מה זה,"
"טוב,אז לבית - הספר שלו קוראים הוגוורטס, והוא גר בבריטניה." אמרתי. רגע, זה אומר שהמנהרה הביאה אותנו לדמיון ולא לעבר?
"אתה באמת חושב? כלומר, איך המנהרה תביא אותנו לדמיון ולא לעבר?" אמרה שרון בתמיהה, כאילו קראה את מחשבותיי. מחשבה פרועה עלתה במוחי: "ומה אם זה לא דמיון?"
היא חייכה. "אין דבר כזה קסם. אולי המנהרה רצתה ללמד אותנו משהו מכאן ולכן היא הביאה אותנו לפה."
לא רציתי להגרר לויכוח מיותר על זה, במיוחד כי אני לא אחד מאותם ילדים שמאמינים בקסם ובפיות. אני מאמין שיש דברים רעים בעולם, אבל קסם?
"היי, כבר הגענו עד לכאן, בוא נכנס."
"את לא חושבת שנמשוך הרבה תשומת לב?"
"לא." אמרה שרון חד משמעית. משכתי בכתפיי ונכנסתי.
ניסינו להשתלב ברקע, ועם הבגדים של שרון ושלי זה לא היה מאד קשה. 
נכנסנו לאולם הראשי, והתיישבנו בשולחן הכחול ליד שלושה תלמידים.
"מה זה? אתה קראת את הספר, לא אני,"
"קראתי רק את הראשון," אמרתי בזעף. 
שרון משכה בכתפיה.  "רוב הילדים כאן הרבה יותר גדולים ממנו," אמרה. "אני חושבת שבמקודם או במאוחר ישימו לב שאנחנו לא שייכים."
"היי! תהיי בשקט," לחששתי, אך מאוחר מדי. תלמיד בעל פיאות (רגע, מה, פיאות בהוגוורטס?) שמע אותנו ואמר, "מה, אתם מישראל?"
לא ממש ידענו מה לענות לו, אבל ניחשנו שאם יש לו פיאות יכול להיות ש.. הוא תלמיד ישראלי... "כן," לחשתי.
"אתם יהודים..?" הוא לחש. "כן." ענתה שרון במהירות. "ומי אתה?"
"אני אנתוני - יהודה, בשמי היהודי, גולדשטיין. אני יהודי חרדי, בואו ואראה לכם איפה יש אוכל כשר," אמר וסימן לנו לבוא אחריו.
התביישנו להגיד לו שאנחנו אוכלים גם אוכל ללא כשרות,  אז שתקנו והלכנו אחריו.
"מאיפה אתם?" שאל. 
"ירושליים" ענתה שרון בקצרה.
"ירושלים!" הוא לא הסתיר את התפעלותו. "איזה נחמד לכם!"
"איזה בית אתם?" שאל בשנית.
"אה - רייבנקלו," אמרנו במהירות. "הרי אחרת לא היינו בשולחן "
נראה שהוא התכוון לשאול אותנו עוד שאלות, אבל הוא ראה על הפנים שלי ושל שרון שאנחנו לא בדיוק מעוניינים בזה.
הוא הנהן והתייצב מול דיוקן גדול של קערת פירות, דגדג את האגס, ולהפתעתנו הדיוקן נפתח וצי שלם של יצורים קטנים בישל אוכל. "אממ, תבקשו מהם אוכל כשר," הוא אמר והלך.
שרון התכוונה לצאת לכיוון הדלת. "אין לנו מה לעשות פה! היהודה הזה, מה הוא חושב? הוא לא יודע מה זה חילונים?"
"שרון," אמרתי לאט, "אני פשוט חושב שהוא לא מכיר חילונים, והוא כנראה חשב שעצם זה שאנחנו מדברים עברים הופך אותנו לכמוהו".
היא הנהנה ונאנחה. "נחכה עד שהוא יהיה רחוק ונלך."
התיישבנו שם, ולפתע בא אלינו אחד היצורים, עטוף במגבת ואמר בקול נמוך וצייצני:
"אדונילי צריך עזרה?"
"הצילו!! זה מדבר!!!!!" צרחה שרון ועלתה על כיסא. 
"יוקי לא התכוון להפחיד את גבירתילי, כלל וכלל לא!" אמר היצור בדאגה ורץ לעבר תנור גדול וחבט בעצמו. "יוקי רע!! יוקי רע!! יוקי גמדון רע מאד!!"
רצתי לעבר הגמדון יוקי ומשכתי אותו. "יוקי לא צריך לעשות את זה! היא פשוט חדשה בעולם הקוסמים!! יוקי טוב!!"
"יוקי... טוב," התייפח הגמדון. "מעולם לא אמרו מילים כאלה ליוקי, אדונילי, מעולם לא..."
מספר גמדונים התקרבו לעברנו וסימנו לנו שקט (🤫) עם הידיים. 
"אני מתנצל," מילמלתי. שרון שלחה אלי מבט מוזר, מהול באשמה ובגאווה.
"הוא מתנצל!!" צווח יוקי, "אדונילי מתנצל... מעולם לא, מעולם עולם לא.." 
לא ממש ידעתי איך להגיב, ושרון לקחה את ידי ומשכה. "אין בעד מה, יוקי. דן, אנחנו הולכים," היא אמרה בכעס.
"אנחנו מתנצלים שנאלצתם לראות את כל זה, " צייצו לעברנו כמה יצורים, שמסתבר שנקראים גמדונים. הנהנו, ושרון אמרה, "זה בסדר, עכשיו אנחנו צריכים ללכת,"
מחוץ לחדר חיכה לנו ילד. היה לו פרצוף מוכר,   עיניים ירוקות ושיער דומה לשלי. הוא הזכיר לי מישהו...
"דן, אני חושבת שזה.."
"אבא שלי," המשכתי אותה.

הפרק הקודם		הפרק הבא