השמש והירח של אקווסטריה

לפני שנים רבות, העולם היה אפל וחסר קסם.
אקווסטריה באותם ימים חשוכים הייתה לא יותר מכמה כפרים בודדים.
ואז הגיעו גלקסיה ואוריון, האליקורנים הראשונים בעולם.
הם הביאו איתם יותר מאשר רק את השמש ואת הירח, הם הביאו איתם תקווה, שיגשוג, ושלווה.
הפונים החליטו להמליך אותם עליהם, וכך היה.
אחרי כמה שנים, נולדה יורשת עצר- כלומר, אף אחד לא קרא לה יורשת עצר, כי עדיין לא היה מושג כזה, אבל כולם ידעו שאם יקרה משהו חס וחלילה למלך ולמלכה- היא תמשול.
גלקסיה החליטה לקרוא לפונית הקטנה שלה סלסטיה.
התינוקת הקטנה זהרה, ובכן, כמו השמש.
כמה שנים אחרי זה נולדה עוד תינוקת, קצת יותר דומה לאוריון.
הוריה החליטו לקרוא לה לונה.
האחיות, על אף הפרשי הגילאים, המראה והאופי, היו חברות טובות.
הבעיה הייתה, שכל זה לא יכול היה להימשך לנצח.
"בנות," אמר אוריון בקולו הסמכותי והמסתורי.
"אנחנו- אנחנו רוצים להראות לכן משהו," אמרה גלקסיה.
"מה זה?" שאלה לונה בעיניים נוצצות, מגאווה על כך שרוצים לספר לה משהו, וגם מסקרנות.
"עופו אחריי," הורה להם אביהן.
הם עפו ובסופו של דבר הם הגיעו לחדר צדדי עם תקרת זכוכית גבוהה ויפה.
"מה החדר הזה?" נשמתה של סלסטיה נעתקה, "ומה ה-הדברים האלו?"
לונה חיפשה את הדבר שאליו התכוונה סלסטיה.
"אלו דברים, טיה?" היא שאלה. "אני לא רואה דבר מלבד האבנים הזוהרות האלו."
אוריון וגלקסיה החליפו מבטים מחויכים.
"אלו לא סתם אבנים," אמרה גלקסיה, "אלו יסודות ההרמוניה העתיקים."
סלסטיה ולונה החליפו מבטים. "וואו."
אוריון המשיך: "שמרו עליהן."
סלסטיה הבטיחה בארשת חגיגית, לונה סתם הינהנה.
"ולעולם אל תשתמשו בהם, בסדר? אי אפשר לדעת מה יקרה."
לונה צחקה.
"אבא מצחיקול," היא אמרה, "למה שנשתמש בהם בכלל?"
היא לא ידעה...

הפרק הקודם