יהיה בסוודר

"אתה חושב שההורים שלך אוהבים אותך?"

רון מצמץ בהפתעה. "כן…" הוא ענה בבלבול.

"אני מתכוון," מאלפוי נאנח, "אתה חושב שהם יאהבו אותך בכל מצב?"

"מאלפוי," רון משך את שמו, "אתה שואל שאלות נורא מוזרות"

"כן או לא? זאת שאלה פשוטה…" מאלפוי המשיך.

"אם זאת עוד דרך שלך לרדת על המשפחה שלי…" רון החל לאיים.

"לא!" הבלונדיני הרים את ידיו בהתגוננות, "אני לא מנסה להעליב אותך. אני…" הוא נאנח. "זה קשור למשפחה שלי…"

רון כיווץ את גבותיו. האינסטינקטים שלו אמרו לו שיש כאן איזה טריק, אבל אז הוא הזכיר לעצמו את המבט השבור שהיה על פניו של הסלית'ריני. הוא הזכיר לעצמו שקרה משהו שגרם למאלפוי לשבת בכיתה סגורה ולבכות. ושהשאלות האלה, כנראה, היו הדרך שלו לספר מה קרה.

"כן, אני חושב שהם יאהבו אותי בכל מצב," רון ענה לבסוף.

מאלפוי חייך בעצב. "אתה יודע, גם אני חשבתי ככה."

"מה זאת אומרת?" שאל רון בזהירות.

מאלפוי הצביע על חתיכת נייר מקומטת שהייתה על הרצפה. עד אותו רגע, רון לא שם לב אליה בכלל.

"זה מה שהם כתבו," הוא המשיך בקול חד-גוני. "שחור על גבי מכתב."

רון גירד את עורפו.

מאלפוי המשיך – "הם הודיעו לי שאחרי מחשבה ארוכה הם לא רוצים כל קשר איתי."

רון לא יכול היה להאמין לדבריו. ועוד יותר לא יכול היה להאמין שהוא אמר את הדברים בחוסר אכפתיות שכזה.

ואז, הוא נזכר שוב בבכי הקולני ששמע לפני דקות לא ארוכות.

כנראה, שהמונוטוניות שבה הוא דיבר, הייתה הדרך שלו להצליח לדבר, מבלי לפרוץ שוב בבכי.

"הם זרקו אותי מהבית, נישלו אותי מהירושה – הכול."

"מה..?" לחש רון. הוא הרגיש את פיו נפער ואת אגרופיו מתכווצים.

"מה שאתה שומע…" לחש מאלפוי בקרירות.

"אבל…" רון היה מבולבל, "אבל, בפעם האחרונה שראיתי את אבא שלך, הוא קנה לכל קבוצת הקווידיץ' שלכם מטאטאים, כדי שתוכל להתקבל…" רון מלמל, "איך יכול ל…"

"כן, אני גם חשבתי שהוא עשה את זה מתוך אהבה אלי," מאלפוי קטע אותו. "מסתבר שהוא עשה את זה כדי לשמור על התדמית המשפחתית, אבל ברגע שהוא גילה שהבן שלו לא עומד בסטנדרטים של התדמית הזו, הוא החליט לשכוח שאני קיים."

"זה… אני לא כל כך בטוח איך לשאול את זה בלי לצאת חצוף…" מלמל רון, תוך כדי שהוא מגרד את כתפו השמאלית.

מאלפוי גיחך. "אתה רוצה לשאול מה עשיתי?"

רון הנהן במבוכה והרגיש את לחייו מאדימות קלות.

"יודע מה?" אמר מאלפוי, "לפני שאני עונה, אני אשאל אותך ככה – אתה חושב שיש משהו שתעשה, שיגרום למשפחה שלך להתכחש לקיום שלך?"

"ברור שלא!" קרא רון, לפני שהספיק לעצור את עצמו. "זאת אומרת," הוא אמר, מכחכח בגרונו, "לא חושב שיש משהו כזה…"

"בדיוק!" הסכים מאלפוי.

"אלא אם כן אני ארצח מישהו, או משהו כזה…" רון הוסיף ואז הביט במאלפוי בחדות. "לא רצחת אף אחד, נכון?!"

מאלפוי צחק. "לא, ‏וויזלי, לא רצחתי אף אחד…" הוא משך את המילים.

"יופי," רון הנהן בהקלה.

"זה הרגע שבו אתה שואל מה כן עשיתי," אמר מאלפוי.

"אה, כן!" קרא רון, "מה עשית?" הוא חש את עצמו מסמיק עוד יותר.

"אני אתחיל מהתחלה," מאלפוי חייך קלות.

היה משהו במבט שלו שגרם לרון לתחושת הקלה. הוא לא ידע להסביר זאת עד הסוף, אבל משהו בעובדה שמאלפוי לא העיר או צחק על המבוכה שהייתה ברורה כל כך על פניו, גרמה לו להרגיש מאוד בנוח. ובאופן כללי, העובדה שמאלפוי הסכים להיפתח בפניו – מאלפוי! – ולספר לו דברים אישיים כל כך… הבטן של רון התהפכה מהמחשבה.

"כמו שכבר אמרתי," מאלפוי המשיך, "למשפחה שלי חשוב מאוד השם שלהם. הם יעשו הכול כדי לשמור עליו. ואחת הדרכים לעשות את זה, זה ליצור קשרי נישואין עם 'המשפחות הנכונות'. ככה ההורים שלי הכירו, ככה ההורים שלהם הכירו… ולאחרונה הם החליטו שהגיע תורי."

רון התחיל להרגיש לחץ מוזר מתגבר בבטנו.

"אז השנה, כשחזרתי הביתה לחופשת הקיץ, גיליתי שהמשפחה שלי בחרה את אשתי לעתיד. הם כבר תכננו הכול. מבחינת שתי המשפחות זה היה העניין סגור."

רון יכול היה לראות את הבעת הגועל על פניו של מאלפוי והיא גרמה לו לנשימות שלו לצאת יותר בחופשיות.

"הם, אסטוריה והמשפחה שלה, היו אמורים לבוא אלינו לשבוע, אני והיא היינו אמורים להכיר ולהתחבר, בזמן שהמשפחות סוגרות עניינים טכניים, כמו תאריך חתונה, עניינים כספיים ודברים כאלה. היא קטנה ממני בשנתיים, ככה שהתכנון, באופן כללי, היה לחתן אותנו קצת אחרי שהיא מסיימת את הלימודים. אגב, למקרה שתהית לעצמך – אני מדבר על אסטוריה גרינגראס. היא לומדת בשנה רביעית בסלית'רין."

רון כיווץ את גבותיו וניסה להיזכר אם השם נשמע לו מוכר. הוא שמע את השם בעבר, אבל לא הצליח לקשר אליו פנים.

"היא די נחמדה, האמת. יש לה פנים יפות והיא מאוד בוגרת לגילה,"

רון חש את גופו נדרך.

"וכמו שכבר אמרתי מבחינת ההורים שלי זה היה הנושא סגור."

רון הנהן. הוא ניסה להישאר מרוכז בסיפור, אבל ראשו כאב מרוב מחשבות.

"אז," מאלפוי גיחך, "תאר לעצמך את הסיטואציה הבאה – המשפחה של אסטוריה מתארגנים לעזוב, שלום-שלום, נשמור על קשר, דלת נסגרת…" מאלפוי סיפר ונראה שקוע בזיכרון, "אחרי שאנחנו נשארים לבד, ההורים שלי מחייכים אחד לשני ומתכננים לחזור לחיים הרגילים שלהם, רק שאז אומר משהו בסגנון של 'אתם לא חושבים שאנחנו צריכים לדבר על השבוע האחרון?', ולמרות שהם לא חושבים ככה, הם מסכימים לשבת."

רון בלע רוק.

"הם נורא הופתעו לגלות שהעניין הסגור הזה, לא היה כל כך סגור מבחינתי…"

"למה?" שאל רון. הוא ידע שזו שאלה טיפשית, שכנראה מאלפוי היה עונה עליה בעצמו בהמשך הסיפור, אבל לא יכול היה להתאפק. הוא היה חייב לדעת.

מאלפוי משך בכתפיו וחייך בעצב. הוא שתק כמה רגעים, מביט על נקודה כל-שהיא על הרצפה. "אולי הייתי צריך להסכים…" הוא אמר בקול שקט. "החיים שלי היו יכולים להיות פשוטים כל כך, אם רק הייתי זורם עם התוכנית שלהם."

רון הרגיש את כפות ידיו מתמלאות בזיעה.

"אולי, הייתי לומד לאהוב אותה עם הזמן…" מאלפוי המשיך, ספק לרון וספק לעצמו. "אבא שלי בעצמו אמר שהוא לא היה מאוהב באמא שלי לפני החתונה שלהם. הוא התחתן איתה כי היא הייתה הבחינה הנכונה בשביל טובת המשפחה. והוא למד לאהוב אותה לאורך השנים."

"זה נורא…" לחש רון, בגבות מכווצות. "זה לא אמור להיות ככה."

"זה גם מה שאני אמרתי," מאלפוי משך בכתפיו. הוא הרים את מבטו ושתי טיפות גדולות זלגו מעיניו. "אבל, אם הייתי מסכים, עדיין הייתה לי משפחה…"

רון הביט בו במבט מלא אמפתיה.

מאלפוי השפיל מבט.

רון ראה איך הוא מנסה להילחם עם הדמעות שעמדו לפרוץ מעיניו. "זה בסדר," הוא לחש. "אתה יכול לבכות, אם אתה צריך."

מאלפוי נענע את ראשו בסירוב, אך רון לא היה מוכן לוותר. הוא הרגיש, כאילו לבו עומד לפרוץ מהמקום. הוא הרגיש כל כך הרבה דברים בבת אחת – הוא רצה להרביץ למישהו, הוא רצה לצעוק, הוא רצה לעודד ו… ולחבק. הוא רצה לחבק את מאלפוי. רון הביט בו ארוכות, אגרופיו מתכווצים ונרפים. הוא צעד לכיוונו, אבל נעצר. הוא ניסה להזכיר לעצמו שמדובר במאלפוי ושלחבק אותו יהיה נורא מוזר…

אבל, הוא מצא את עצמו עושה זאת בכל מקרה.

הוא הרגיש את שריריו של הבלונדיני מתכווצים בבהלה, אבל מאלפוי לא התרחק. רון הידק את ידיו סביבו וליטף את גבו בעדינות.

"אתה יכול לבכות, זה בסדר."

מאלפוי נותר מכווץ לרגע נוסף, אבל אז שריריו נרפו. ברגע הבא רון הרגיש זוג ידיים חמימות על גבו. הוא שמע התייפחות קלה, ואז עוד אחת. הידיים החיוורות תפסו את גב חולצתו של רון וקימטו אותו קלות והדמעות הרטיבו את כתפו, אך רון לא זז. הוא נתן לנער השני להתפרק ונשאר, כדי להחזיק אותו.

ידו הימנית של רון מצאה את דרכה אל שיערותיו הבלונדיניות של מאלפוי. הוא לא יכול היה להאמין לרכות שלהן. הוא ליטף אותן קלות וחייך.

הפרק הקודם		הפרק הבא