A.U הוגוורטס [מתורגם, גמור]

וויתור זכויות: הארי פוטר שייך לג'יי. קיי. רולינג. אין בכוונתי להרוויח משהו מפאנפיק זה. הפאנפיק הזה מתורגם. אם מישהו רוצה לקרוא את המקור, שילחץ על הקישור שלמעלה

תקציר פרק: אדריאן לא היה יכול לישון, אז הוא החליט לצאת לטיול חצות סביב הטירה. רק כדי לברוח מלהיתפס ולמצוא מראה שמראה לו מישהו שהוא לא ראה במשך זמן רב. למחרת, הוא הביא את חבריו כדי להראות להם את זה. מה כל אחד מהם ראה?

מילון:

1. מאמן - אמא בצרפתית

 הראי של ינפתא

בית הספר נראה כל כך שונה בלילה. הרבה יותר אפל, הרבה יותר מפחיד, הרבה יותר מסתורי ומרגש בהשוואה לבית הספר הקודם שלו. המסדרונות הוארו רק על ידי לפידים שהבעירו אש אדומה. כל האנשים בציורים החליפו לבגדי הלילה שלהם, ונחרו. הפסלים המחייכים ביום כיום חיות מפחידות ואכזריות, החושפות את שיניהן וניבים.

"פלאג!"

קול של ילד פרץ את הדממה המצמררת בטירה ואחריו קול צעדיו. חיה שחורה רצה במסדרון ואחריה ילד בלונדיני בגלימה שחורה המכסה בקושי את הפיג'מה בצביעם שחור ולבן, מתנשם ומתנשף. אדריאן אגרסט התחרט שהביא את החתול שלו להרפתקה הסודית שלו.

זה היה אמור להיות רק טיול שקט בבית הספר החדש שלו, אבל החתול שלו התעקש שישחררו אותו, כנראה רצה שיאכיל אותו. פלאג תמיד היה צייתן אחרי בטן מלאה ותמיד היה נשאר לצידו. הוא היה חתול טוב לאורך כל ההליכה עד שלפתע החליט להתרחק מהבעלים שלו.

הוא בדרך כלל לא היה ככה אלא אם כן הוא רואה סכנה, עכבר, או מריח גבינה.

הלילה היה שקט ולא הייתה התקפה כלשהי בימים האחרונים. לא היה שום יצור קטן בעל ארבע רגליים שזז, אז אדריאן ניחש שזה חייב להיות גבינה.

הוא רדף אחרי חיית המחמד שלו במסדרונות, והמסדרונות נעשו כהים יותר ויותר עם להבות כתומות קטנות בלבד הבוערות מהלפידים שהיו תלויים על הקיר. הילד זימן את כישוף הלומוס שלו, וקצה השרביט שלו זהר באור לבן, מבהיל עשרות אנשים בציורים.

לאחר פיתולים וסיבובים רבים, הם הגיעו לסוף מסדרון עם דלת עץ ענקית. החתול השחור שרט את הדלת, מיילל בקול רם.

אדריאן בדרך כלל אדם סקרן. אבל כיוון שהחתול שלו הפחיד אותו, הוא היה עייף וחרד מדי להיתפס כדי לדעת מה יש מאחורי הדלת. מותש, הבעלים של פלאג הרים אותו, ופלאג יילל במחאה.

"קדימה, חתלתול שובב," אמר אדריאן, מגרד את אוזנו של החתול. "אני בספק אם יש משהו טעים בחדר הזה. אין עוד שיטוטים בלילות בשבילך,"

הוא הסתובב, מוכן לחזור על צעדיו בחזרה לחדר המעונות שלו כשראה פנס נע במרחק, מתקרב יותר ויותר.

זה היה אחד הפרופסורים בסיורי הלילה.

שטויות!

הוא הפיל את פלאג בהלם, או שפלאג ניצל את ההזדמנות לקפוץ מזרועותיו של בעליו ולחזור לדלת העץ, מגרד אותה בטפריו ומיילל בקול רם.

"שתוק אתה," אדריאן לחש בריצה לדלת, מגשש כדי להיכנס. זה היה נעול. "אתה באמת רוצה שאני אכנס לצרות, נכון?"

"הלו? מי שם?" שאל קול גברי.

אדריאן כיוון את השרביט שלו למנעול "אלוהמורה", הוא לחש.

הדלת נפתחה, ושניהם מיהרו פנימה, סוגרים בשקט את הדלת מאחוריהם. הוא הציץ דרך חור המנעול כדי לראות את פרופסור דמוקלס הולך עם עששית שמן בידו.

"אני בטוח ששמעתי משהו," מלמל לעצמו, נבוך כשהביט סביבו.

זיעה קרה נשפכה על מצחו של אדריאן. אם הוא ייתפס, מכתב יישלח לאביו. ואביו היה מיד יסלק אותו. זה יהיה פרידה מהוגוורטס וחזרה לבית הספר דורמשטאנג לבנים.

לבסוף, האור החל לדעוך, כלומר הפרופסור עזב. אדריאן פלט אנחת רווחה. זה היה קרוב.

הוא פקח את עיניו והביט סביבו כדי לראות היכן הוא נמצא. זו הייתה כיתה ריקה, אבל כל השולחנות והכיסאות היו צמודים אל הקיר והותירו חלל ריק באמצע. בצד השני של החדר, במרכז, נשען על הקיר הפונה אליו, הייתה מראה ענקית עם מסגרת מזהב. זה לא נראה כאילו זה שייך לשם, וכאילו מישהו פשוט שם אותו שם בשביל להרחיק את זה מאנשים.

החתול שלו היה מול המראה, מרים את זנבו, מניח את כפתו על הזכוכית ו... באופן מוזר, מלקק את ההשתקפות שלו.

זו הייתה מראה יפה שהייתה גבוהה כמו התקרה עם מסגרת זהב ישנה ומקושטת. על מסגרת הזהב, היו מילים שנכתבו בשפה משונה:

"ךבלת לאש מת אם איכה אראך ינפתא אל" 

הגבות של אדריאן קומטו בניסיון להבין את הכתיבה, אבל אז ויתר. הוא הביט בחתול שלו, שהמשיך ללקק את הזכוכית. תמוה, הילד הביט במראה, רק כדי לקחת צעד אחורה בהלם. הוא הידק את ידיו על פיו כדי למנוע מעצמו לצרוח.

הוא ראה את ההשתקפות שלו, אבל מאחורי ההשתקפות שלו הייתה אישה.

הוא הסתובב, רק כדי לראות אף אחד מאחוריו. הוא הביט שוב במראה, וראה את הגברת שוב. היה לה שיער בלונדיני שאסוף בקוקו ועיניים ירוקות, היא חייכה ולבשה שמלה אלגנטית בצבע כחול.

הוא מצמץ ובלע חזק.

זו לא הייתה סתם אישה.

זו הייתה אמא שלו.

"מאמאן ," הוא חרק. החיוך של האישה גדל קצת יותר, והיא נתנה הנהון קטן.

החיוך של אדריאן גדל , וכך גם ההתרגשות שלו. הוא לא ראה את אמא שלו כבר שנים. היא נראתה בדיוק כמו שהייתה בפעם האחרונה שראתה אותה.

בהיסוס, הוא הושיט את ידו לכיוון המראה, לכיוון אמו, תוהה אם...

הוא הרגיש זכוכית קרה על קצות אצבעותיו.

החיוך שלו צנח. ליבו נשבר וידו נפלה לצדו באכזבה.

מרה עלתה לגרונו.

"רק אשליה," הוא נחנק בוהה באמו בעצב. האישה במראה נתנה לו חיוך עצוב והוא ראה אותה מניחה יד על כתפו של אדריאן-מראה. ידו עלתה באופן אינסטינקטיבי לכתף שלו עצמו, רק כדי להבין שאין שם כלום.

עיניו החלו לעקוץ וראייתו היטשטשה

"אני מתגעגע אליך כל כך,"

0o0o0o0o0

למחרת חלף במהירות. אדריאן חלם בהקיץ לאורך כל השיעורים שלו, וכמעט לא נגע בארוחותיו. חבריו, נינו, אליה ומרינט דאגו לו.

כשהלילה הגיע, אדריאן התלהב כמו חתלתול נרגש, וגרר את שלושתם (בפיג'מה) לכיתה הישנה.

"אתם חייבים לראות את אמא שלי," אמר אדריאן בהתרגשות.

נינו פיהק "תראה, חבר," הוא אמר, מנומנם. "אני מבין שאתה רוצה שנסתכל על זה אבל, היה לי אימון קווידיץ' מחוספס היום, ואני באמת יכול להשתמש בקצת זמן שינה למחר-"

"הו, שקט, נינו, אל תהרוס את הכיף," אמרה אליה כשהתנגשה בילד ההפלפאף. "זה הרבה יותר כיף; אנחנו מפרים את חוקי בית הספר בשעת לילה מאוחרת כדי לגלות משהו קסום,"

"הכל כאן קסום," ציין, מתוח.

"משהו שאף אחד לא ראה מעולם. ואנחנו הראשונים לגלות!"

"חבר'ה, תורידו את הקולות שלכם," לחשה מרינט כשאדריאן פתח את הדלת לכיתה. ברגע שהוא עשה זאת, הוא רץ למראה, תופס את נינו, שהיה הקרוב ביותר.

"בוא לראות את אמא שלי," הוא אמר בהתרגשות, עומד מול המראה. הבנות סגרו את הדלת בשקט, שומרות על מבט למחוץ לחדר. נינו הציץ במראה.

"אתה יכול לראות אותה?" אדריאן שאל.

חברו צימצם את עיניו. "לא, אני לא רואה כלום,"

הילד הבלונדיני משך את חברו לעמוד במקומו. "הנה! אתה יכול לראות אותם?"

עיניו של נינו התרחבו, ושפשף את עיניו, שמצמצו במהירות. אדריאן חייך בתחושת סיפוק.

"אתה רואה את מה שאני-"

"אבל זה אני!" נינו התנשף בקול רם.

"ששש!" הבנות לחשו בלחישה רמה.

"אני הקפטן של קבוצת קווידיץ'", נינו אמר בתדהמה, שם את ידיו על ראשו. עכשיו הוא היה ער לגמרי. "אני אחד השחקנים בגביע העולם בקווידיץ', ואני נראה כל כך מדהים במדים האלה,"

"מה? אין מצב. זוז הצידה, ילד-גירית," אמרה אליה , דוחפת את נינו הצידה. גם פיה נפתח כשהביטה בהשתקפותה.

"רואה?" נינו חייך כשהוא קיפל את זרועותיו. "אני לא נראה לוהט בזה?"

אליה צחקה "מצטערת לפוצץ את הבועה שלך נינו, אבל אני רואה את עצמי בתור המדריכה הראשית של גריפינדור!",

"וואו ~! בשום אופן לא." נינו אמר בהתרגשות, "אדריאן, אתה חושב שהמראה הזאת אומרת את העתיד?"

"איך זה יכול?" קולו של אדריאן נעשה קטן, שיפשף את זרועותיו "אני מתכוון, אני לא יודע, אמא שלי מתה,"

"הו...", החיוך של נינו צנח, "אבל אנחנו לא יודעים בוודאות, נכון? הרגע אמרת שהיא נעלמה. אולי היא עדיין בחיים. "אמר בעידוד , מניח יד על כתפו של חברו.

אדריאן חייך חיוך קטן, "כן. אולי."

בזמן שאליה ונינו דיברו בהתלהבות על האני העתידי שלהם, אדריאן ראה את חברתם שנשכחה, מרינט, בודקת את המראה ביסודיות.

עם קצה השרביט שלה הזוהר בלבן, היא סרקה כל זווית של המראה - מהפינות, הצדדים, מאחור (רק כדי למצוא אבק ועכביש מת בינה לבין הקיר), מלמעלה למטה, ומצמצה בחוזקה לכתובות שנכתבו על קשת הזהב.

לבסוף היא הורידה את ראשה כדי להביט במראה. אדריאן ראה את פיה נפתח מעט וזרועה האוחזת בשרביט הזוהר נפלה אל גופה, ידה החזיקה את השרביט באופן רופף כאילו הוא עומד ליפול על הרצפה. היא הרימה את ידה כדי לגעת בזכוכית, ואז עברה להניח את ידה על חזה.

"אז מארי, מה את רואה במראה?" שאלה אליה.

הילדה הסלית'רינית לא אמרה דבר, רק המשיכה לבהות במראה.

"שלום! כדור הארץ למרינט דופיין-צ'אנג?" אליה אמרה שנופפה בידה למרינט. היא לא קיבלה תגובה. אליה החליטה לשנות טקטיקה "או שזה יכול להיות..." היא התקרבה לאוזנה של חברתה ולחשה "ראית את בעלך לעתיד?"

זה הוציא את הילדה הסלית'רינית מהחלום בהקיץ שלה.

"מ-מה?!" היא צווחה. כשהבינה שהיא צעקה בקול רם, היא הורידה את קולה ללחישה." זה לא משהו כזה," היא גמגמה.

"אני רואה אותך מסמיקה, ילדה." התגרתה אליה וכרכה את זרועה סביב צווארה של חברתה, גוררת אותה הרחק מהמראה. אז, מי הבחור? הוא חתיך?"

מרינט לא הסיטה את מבטה "זה לא העסק שלך," היא מלמלה.

נינו צחק.

"אלוהים, לא גם אתה!"

בזמן ששניהם התגרו בחברתם, אדריאן הסתכל על אמו. היא צחקקה וכאילו הסתכלה על חבריו המתקוטטים לצד ההשתקפות.

כאילו היא שם איתם עכשיו.

0o0o0o0o0

למחרת, בזמן ארוחת הצהריים, אליה ונינו דיברו בהתלהבות על מה שהם יעשו עם האני העתידי שלהם. אדריאן הלך לאיבוד במחשבותיו שלו, וכמעט לא נגע באוכל שלו.

"חבר'ה," מרינט קראה, באה עם מגש ארוחת הצהריים שלה כשהיא התיישבה בשולחן ההפלפאף.

"אני לא חושבת שאנחנו צריכים לחזור למראה. זה יכול להיות מסוכן,"

אליה הרימה גבה "למה את אומרת את זה?" .

"כן, למה?" אדריאן שאל, תשומת לבו המלאה עליה.

מרינט הסתכלה על כל אחד מהם ברצינות. "כי כל זה לא קרה עדיין. ו... אנחנו לא יכולים להמשיך לקוות לעתיד כוזב."

"אבל מה אם זה העתיד שלנו, מארי?" שאל נינו.

"מה אם לא וזה נותן לנו תקוות שווא?" מרינט אמרה בחוזקה. "אני לא יודעת לגבי זה, אבל שמעתי שהמראה יכולה לשגע כמה אנשים. קראתי שלפני כמה שנים, סטודנט כאן השתגע בגלל זה."

היא פנתה לאדריאן והניחה בעדינות את ידה על ידיו, מה שגרם לעיני אדריאן להתרחב ולהביט למעלה כדי לראות את עיניה הכחולות. "אדריאן", היא אמרה ברצינות "תבטיח לי שלא תלך לכיתה בשביל לראות את המראה. לא משנה כמה אתה רוצה."

הוא בהה בה.

"אני מבטיח".

0o0o0o0o0

הוא שיקר.

הוא לא היה יכל להפסיק לחשוב עליה.

מאז, בכל לילה, אדריאן היה מתגנב ממעונות הפלפאף לכיתה הריקה, ומתיישב מול המראה. היא תמיד הייתה מחכה לו שם. בשני הלילות הראשונים, הוא היה יושב ובוהה בה בשקט, שותה את דמותה של אמו, ומציין כל פרט ופרט בה.

ביום השלישי, הוא החל לדבר איתה, לספר לה את החוויה שלו בהוגוורטס, חבריו ואביו.

בלילה החמישי, כשהוא התיישב במקומו הרגיל, קול עדין אמר מאחוריו, חודר את הדממה האפלה.

"שוב חזרת, מר אגרסט?"

הילד סובב את ראשו במהירות אחורה.

"פרופסור פו," קרא, נאבק על רגליו כדי לברך את המנהל. הוא התבונן כשהזקן התקרב למראה והציץ לתוכה.

"מעניין, לא?" שאל הפרופסור, מלטף את זקנו. "גילית את תענוגות הראי של ינפתא."

"לא ידעתי שזה נקרא כך, אדוני," הודה אדריאן בעצבנות, זרועו הימנית אוחזת בזרועו השמאלית.

"ועכשיו אני מניח שאתה יודע מה היא עושה ואת הסכנות הגלומות בה?" שאל הפרופסור כשהוא הרים את מבטו אל אדריאן.

אדריאן העז להסתכל על ההשתקפות שלו, זוכרת את מילותיה של מרינט. "זה מראה לנו את מה שאנחנו רוצים,"

"הממ... כן ולא. זה מראה לנו את הרצונות העמוקים ביותר שלנו או את הרצונות הנואשים ביותר של ליבנו. כמו החבר שלך נינו, שרוצה להוכיח את עצמו בשווי שלו והוא להיות הקפטן של נבחרת קווידיץ' העולמית יעזור לו לקבל הכרה. ואליה, שיש לה חוש צדק חזק. יתאים לה להיות המדריכה הראשית של בית גריפינדור,

הילד הפנה את ראשו בחזרה לפרופסור, "חכה רגע. איך אתה יודע את זה?"

"אני לא צריך להיות בלתי נראה. או כנראה שזה רק הגובה שלי," חייך הזקן. "אתה רואה, אדריאן, המראה הזאת לא נותנת לנו אמת או ידע. גברים ביזבזו את חייהם לפניה. כמהים למה שהם ראו, או השתגעו, לא יודעים אם מה שהם רואים אמיתי או בכלל אפשרי."

"אדריאן," הוא אמר בכובד ראש, מביט בו. "אני מבקש ממך לא להסתכל על המראה הזאת שוב. אתה תשכח מה אמיתי ומה לא, ואני לא רוצה שתגמור כמו האחרים לפניך, למענך ולמענך ואחרים, אעביר את המראה הזו לבית אחר. הייתי צריך לעשות את זה מזמן. זה שיגע תלמיד לפני כמה שנים. אתה מבין?"

לבו של אדריאן כאב, הוא הציץ למעלה כדי לראות את פניה המחייכות של אמו בפעם האחרונה. ובאנחה מובסת, הוא הנהן, "כן פרופסור."

פו הנהן וחייך "טוב מאוד. בואו עכשיו. אתה צריך לחזור למעונות שלך ולישון קצת. לא היית רוצה להיתפס על ידי פרופסור דמוקלס, נכון?"

יחד, הם יצאו מהכיתה.

"לילה טוב, פרופסור ," אמר הילד.

"לילה טוב, ילדי."

כשאדריאן הלך, הוא שמע את הפרופסור ממלמל, "עכשיו שני אלה יישארו מחוץ לצרות."

צעדיו של אדריאן קפאו, והוא הסתובב, תמוה "פרופסור, למה התכוונת ב-"

אבל פרופסור פו נעלם.

- שתיים?"

הפרק הקודם		הפרק הבא