מיתולוגיה בהוגוורטס * ממש סליחה, מוקפא*

"קרטר!" צעקתי. לפעמים הוא יכול להיות ממש מעצבן.

"מה?" ענה לי קול מלמעלה.

"יש אנשים מוזרים בחוץ." אמרתי, והתבוננתי בשלושת האנשים שעמדו בחוץ. אחד מהם היה בעל שיער שחור ומשקפיים, השני היה בעל שיער ג'ינג'י ונמשים. מלפניהם עמדה אישה בעלת משקפיים מרובעים וגלימה ירוקה.

"אני בא!" ענה הקול שלו מלמעלה.

אחרי כמה דקות קרטר ירד, לבוש בג'ינס וחולצת טריקו כחולה. אין מה להגיד. רואים כמה אני משפיעה עליו. לטובה. [לא קרטר, זה לא נתון לדיון]

"זה אמור להיות כאן…" שמעתי את האישה אומרת. אין ספק שהיא לא ראתה את הבית. לקחתי אוויר ויצאתי החוצה, בעודי גוררת את קרטר מאחורי.

"מאיזה נום אתם?" שאלתי. הם אולי לא נראו כמו חרטומים, אבל ראיתי שרביטים מבצבצים מגלימותיהם.

"נום?" שאל הילד שחור השיער. "מה זה נום?"

"אל תעמידו פנים!" שמעתי את קרטר אומר, באיחור קלטתי שהוא הוציא את השרביט שלו. הוצאתי גם את שלי. בסדר, אני יודעת מה אתם אומרים, הוא זכר ואני שכחתי, בלה בלה בלה. העיניים של האישה נפערו. וידה התגנבה לשרביט שלה. 

"כן, כן. תגידו לדז'רדן שהוא יצטרך יותר מזה כדי להביס אותנו." 

"מצאתי!" נשמע קולה של בסתת מתוך הבית. נאנחתי. אין זמן גרוע מזה.

"מה זה היה?" שאל הג'ינג'י. האישה שלחה לו מבט מצמית, והוא השתתק.

"ובכן, אולי כדאי שנציג את עצמנו. אני פרופסור מקגונגל, הוא"- היא הצביעה על הנער בעל המשקפיים-" הארי פוטר, וזה שכאן"- היא הצביעה על הג'ינג'י-" זה רונלד וויזלי." הארי ורון נופפו לשלום. הרמתי גבה. מקגונגל המשיכה, "אנחנו באנו אליכם כדי לצרף אתכם לבית ספר לקוסמות- הוגוורטס."

"חי. חי. לא מצחיק. הייתי צריכה לנחש שזו מתיחה כזאת. טוב, קרטר בו. לפני שחופ'ו מסיים לנו את הקורנפלקס." אמרתי וניסיתי לגרור את קרטר לבפנים. אבל קרטר נשאר נטוע במקומו. "לא."

"קרטר בוא. עכשיו."

"סיידי מה אם איסיס והורוס שלחו אותם אלינו?" שאל בתוכחה, ופערתי עיניים עיניים.

"או אבא." אמרתי בשקט, והוא הנהן.

"או זיה." אמר רצינות מעושה.

"או אנוביס." אמרתי באותו הטון. הוא דחף אותי.

"אוי תשתקי כבר."

"ובכן," אמרה פרופסור מקגונגל, שראתה שככל הנראה אם זה ימשיך ככה אז אנחנו נגרש אותם (מה שהיה נכון)

"אנחנו נחזור עוד שבוע לראות מה החלטתם."

"רגע!" לא הסברתם לנו למה אנחנו יכולים לבוא לבית ספר הזה. אנחנו הרי לא קוסמים." אמר קרטר, ואני רציתי לדפוק את הראש בקיר.

"קרטר, אתה באמת כל כך טיפש? אתה אמור להיות החנון הגאון וכל זה!" רטנתי.

"הי!" מחה. אם כי פניו התבהרו לפתע.

"אז לפני כמה זמן, היה קוסם ש-" התחיל מקגונגל, אבל אני קטעתי אותה.

"זה בסדר, אנחנו כבר הבננו." אמר קרטר, אני והוא החלפנו חיוכים.

"אה, אז אתם יודעים שאתם צאצאים של רנדולף?" שאל הארי.

"אה.. ל-" התחיל קרטר, אבל דפקתי לו מרפק."-כן." סיים באנקת כאב.

"יופי. אמרה האישה, ותפסה את הארי ורון, וביחד בקול קלאק אדיר, הם נעלמו.

~~כעבור שלושה ימים~~

"קרטר!" צעקתי. "בוא!"

"מה? עכשיו יש עוד פעם אנשים מוזרים ליד הדלת?!"

"גיחי גיחי. עכשיו הם בתוך האח!"

"סיידי די. זה לא מצחיק!"

"זה לא אמור להיות מצחיק. פשוט בוא כבר!"

שמעתי גניחה מלמעלה, ושיערתי שקרטר מנסה לסדר עד עצמו באחת עשרה שניות. פתאום וולט הופיעה לידי, וכרגיל, הלב שלי התחיל לפעום בקצב מטורף, והייתי מאוד מודעת לזה שלא צחצחתי שיניים או הסתרקתי, (למרות שהשיער שלי לא נראה ממש נוראי) "מה אתה עושה פה?" צייצתי.

"אממ, לא יודע, גר פה?" ענה בשעשוע.

הוא נישק אותי בדיוק כשקרטר הופיע. "אתם לא יכולים לעשות את זה במקום אחר!?" שאל. "העיניים שלי." הוצאתי לו לשון, וולט צחק.

"סליחה." ענה.

"וולט! אם קרטר לא מרוצה הוא יכול ללכת!" נזפתי בו.

"אז רק נשיקת פרידה?" שאל, ורכן כדי לנשק אותי. מזווית עיני ראיתי את קרטר מתחיל ללכת לכיוון הסלון. וולט נישק אותי על הלכי, ופנה לעלות למעלה, רק שבדיוק אז מקגונגל יצאה בדרך בלתי אפשרית מהאח. היא הברישה את שמלתה, בחנה אותנו, ואמרה לבסוף: "ובכן זאת לא קבלת הפנים שציפיתי אליה." קרטר גילגל עיניים, עלה על הכיסא הקרוב באיטיות, ואמר: "שומו שמים." בחוסר עניין בולט. באותו רגע הארי, רון ונערה בעלת שיער חום מתולתל, יצאו מהאח בערבובית איברים. וולט נסוג לאחור בהפתעה. הארי נעמד, סרק אותי ולבסוף את קרטר [כן קרטר, קודם אותי] ופנה אלי במבט שואל.

"אה, זה וולט." אמרתי וקיוויתי שלא הסמקתי.

"אתם ביחד?" שאלו הארי ורון ביחד.

"אממ.." גמגמתי אבל וולט הציל אותי בקול יציב ובטוח. "כן."

"הגיוני."

"אהמ, אהמ." אמרה מקגונגל. ומסיבה לא ידועה, הארי רון והנערה המתולתלת התחילו לצחקק. "בואו נדון בסיבה שהתכנסנו כאן." 

"טוב, אבל רק רגע. אמרתם שאתם תבואו עוד שבוע, עברו רק שלושה ימים! וקרטר, תביא את הקערה המוזרה הזאת שזיה הביאה לך." למשמע שמה של זיה קרטר הסמיק.

"למה?" שאל וניסה להרצין, ללא הצלחה. "כדי שתוכל לומר לאיימוס שאנשים פסיכופטים-" התחלתי לומר.

"סליחה?" קטעה אותי הילדה המתולתלת. "פסיכופטים? את לא מתביישת?"

"סליחה, אבל לפי מה שזכור לי, אתם התפרצתם לנו לבית, אז קרטר תביא כבר את הקערה שנוכל לדבר עם הנום הראשון!"

"אבל אמרתי לך, בית החיים עדין עוקב אחריו-"

"למי אכפת?!" צעקתי, "קרטר אוף איתך! פשוט תביא את הקערה!"

"סיידי." הרגיעה אותי וולט, והניח יד מגוננת על כתפי. "תירגעי."

"סליחה, אבל אני חושבת שמגיעות לנו כמה תשובות." שמעתי קול מלמעלה, ונדהמתי לראות את קליאו, מובילה את כמה מהחניכים שלנו מאחוריה. "סיידי, מה לעזאזל קורה כאן?"

הפרק הקודם		הפרק הבא