חוץ מהארון הקטן הזה [מתורגם, גמור]

פרק 1 חלק 2

הארי רעד באופן אינסטינקטיבי כשראה שוב את אחוזת מאלפוי מזה שנים. נראה היה שהיא מתכווצת מאחורי השער, בוהה בו בדרכו של טורף הזוחל דרך דשא גבוה. למעשה, הדשא סביבו  היה גבוה. הארי הביט לאחור. ואז הוא הסתכל על מאלפוי. "אין לך גמדוני בית שיטפלו במקום הזה יותר?"

מאלפוי הניד בראשו בדממה, בוהה בקירות השיש המתנשאים. "אמא שלי כבר איבדה חלק מהם. לא היה בה דם מאלפואי, ואחרי שאבא שלי מת... יכולתי לחיות כאן ולשמור אותם איתי. אבל לא רציתי."

הארי הרגיש את ליבו מתכווץ באהדה. הכאב בקולו של מאלפוי גירד את הארי. הוא הושיט את ידו כדי לגעת בכתפו של מאלפוי.

מאלפוי זז במה שכנראה היה נראה כמו צעד מזדמן להארי רק לפני כמה שנים, וכיחכח את גרונו. "אנחנו הולכים להיכנס?"

"כן," אמר הארי באיטיות. הוא לא חשב שמלפוי התכוון להעליב אותו. אולי הוא פשוט לא אהב שנוגעים בו. "אתה פותח את השערים, או שיש ביטוי או משהו שאמור לפתוח אותם?"

מאלפוי עצם את עיניו לרגע, כאילו הוא מנסה לזכור את זה. ואז מצחו התקמט, והוא הפנה את ראשו. הארי בדיוק פתח את פיו כדי לשאול אם יש דרך אחרת להיכנס כשהשערים נפתחו ברכות.

"אה, טוב, זה טוב, אני מניח," הארי אמר. מאלפוי פשוט כופף את ראשו והלך לאט לתוך הבית. הארי הניד בראשו והלך בעקבותיו. הוא ידע שזה חייב להיות קשה למאלפוי לחזור למקום הזה, הוא נזף בעצמו.

כמובן, הנזיפה גם עזרה להסיח את דעתו מהאופן שבו לבו כאב ומהאופן שבו נראה שאוזניו מהדהדות בצעקתה של הרמיוני כשבלטריקס עינתה אותה.

שביל החצץ המתפתל שהוביל לבית לא נגרף או הוחלק במה שנראה כמו שנים. הארי הביט סביב, מבולבל. זה היה יותר מהדשא הגבוה והמחסור המוחלט של טווסים לבנים. הייתה כאן דממה שלא אמורה להיות.

וזה היה מגוחך, כשהדשא התנדנד לדחיפת הרוח וציפורי הבר צייצו מהעצים הסמוכים. אבל הוא הרגיש ככה בכל מקרה.

מאלפוי נעצר מול דלת האחוזה. הוא בהה בה ורעד. הארי הביט בו, וראה שמנעול הכסף היה בצורת נחש מסלסל, אוכל את זנבו שלו.

הוא ראה את נגיני טורפת אנשים, נכון? הארי כיחכח בגרונו. "אני יכול לפתוח את הדלת אם אתה אומר לי את הביטוי או הכישוף שאתה צריך להשתמש בו."

"תודה לך, פוטר," לחש מאלפוי, קולו רועד. "אתה יכול להגיד פורוס סאנגיס?"

אם זה רק ביטוי, למה הוא לא יכול להגיד את זה... ? אבל הארי למד לא לפקפק בטראומה של אנשים אחרים, אם אפשר, ולו רק כדי שהם לא יפקפקו בשלו. הוא מלמל, "פורוס סאנגיס".

השתיקה הידהדה את דבריו, נשברה הן על ידיהם והן על ידי רעש הדלת כשהיא נפתחה על צירים חלקים כמשי. הארי אמר לעצמו שזה מגוחך לחשוב שמשהו מקשיב, לא מרוצה משבירת השתיקה. הוא צעד קדימה באגרסיביות.

הבית היה חשוך ומאובק. הארי הטיל כמה לחשים כדי להסיר את האבק והסתכל מסביב. הוא לא זכר מספיק מהמסדרונות הקדמיים כשנגרר דרכם על ידי החטפנים כדי לומר בוודאות אם הרבה השתנה. הוא ראה דיוקנאות עם עיניים עצומות על הקירות, ודלת עומדת פתוחה לרווחה. ממבטו החטוף בספרים שהוא ראה על מדפים, היא כנראה הובילה לספרייה קטנה.

"מה גורם לך לחשוב שרוצח גר כאן?" שאל, ופנה אל מול מאלפוי.

מאלפוי עמד כשזרועותיו כרוכות סביב עצמו, ראשו מורכן. הוא שוב נראה כאילו האש בתוכו התעמעמה, כפי שקרה במשרד. הארי הוסיף ברכות: "אני עדיין אעזור לך. אני רק צריך את הראיות, זה הכל."

הוא היה מושיט יד, אבל הוא כבר ראה שמאלפוי לא אוהב שנוגעים בו.

לאחר שנייה, מאלפוי הנהן והזעיק בחזרה את האש שבתוכו מכל מקום בו הסתתרה. "בסדר גמור. תן לי להראות לך." הוא הסתובב והוביל את הארי במעלה גרם מדרגות. הארי שמר על שרביטו שלוף והסתכל באי נוחות על המעקה המלוטש ועל המדרגות החלקות. הוא יצטרך להילחם במקום החלקלק הזה. מאלפוי, לעומת זאת, נראה כצף במעלה המדרגות.

ובכן, זה הבית שלו, אחרי הכל. מי יודע כמה פעמים הוא עלה במדרגות האלה?

הם המשיכו לטפס על פני הקומה הראשונה ועד השנייה, ואז עברו דרך פתח מקושת וענקי שהייתה חסרה לו דלת. הארי רעד כשהביט במורד המסדרון שמעבר לו. זה היה אפילו כהה ומאובק יותר מאשר המסדרון בקומת הקרקע. הוא הטיל קסם  לומוס חזק יותר על השרביט שלו וצפה באלומות האור הנמשכות במורד המסדרון. לא נראה שהם נסעו כל כך רחוק.

"זו הקומה שבה הרוצח גר?" קולו של הארי נפל לדממה ומת.

מאלפוי הנהן בהתלהבות. ואז הוא לחש, "בכיוון הזה," והוביל את הארי לדלת שעמדה פתוחה, אבל לא פתוחה מספיק כדי שהארי יוכל להיכנס לתוך החדר. הוא עיקם את ראשו. הארי דחף אותה ופתח אותה לשארית דרכה.

הייתה מיטה גדולה יותר מכל אלה בהוגוורטס שעמדה שם, מכוסה בכילות עבות ורקומות בצבע כחול שמיים. הארי הטיל כישוף שהפעם היה תלוי כאור מהתקרה. ואז הוא צעד קדימה והתחיל לשוטט לאט סביב החדר.

הוא נאלץ להודות שיש סימנים שמישהו גר כאן, למרות שהוא לא ידע בוודאות אם הם מהזמן שבו נרקיסה מתה. היו עקבות באבק, כל כך הרבה שבמקומות מסוימים הרצפה הייתה כמעט נקייה. הארי התכופף קרוב למיטה וראה שקע במזרן. מישהו ישן באותו מקום במשך זמן רב. הארי רעד.

הוא הסתובב וגילה שמאלפוי נעלם. הוא זעף. "מאלפוי?"

"מה?"

הארי קפץ, קילל והסתובב. "אל תעשה את זה, טוב? תלך כמו אדם מזדיין נורמלי!"

מאלפוי נתן את החיוך הראשון שהארי ראה על פניו מאז שהגיע למשרדו כדי להתחנן לעזרה. זה היה צר ולועג לעצמו, אבל הארי העדיף את זה על פני כלום. "מצטער. יש מעברים בקירות, אתה יודע. אני חושב שזה יכול להיות איך שהרוצח הזה הגיע לאמא בלי שהיא הבחינה בו. לקחתי אחד שנמצא בצד של החדר כדי לראות אם יש בו ראיות, אבל נראה שהממזר, מי שהוא לא היה, לא מצא את זה." הוא הסתכל על המיטה. "מישהו ישן בזה?"

"כן. נראה שצדקת. אבל אני צריך לבדוק סימני גיל וחתימה קסומה. מתי אמא שלך מתה?"

מאלפוי רעד. נראה שהוא התכווץ לתוך עצמו, והארי חשב שהוא יברח בחזרה למעבר הסודי. אבל אז הוא מלמל משהו שנשמע כמו, "אני צריך להתמודד עם זה, לא?" והתיישר שוב. "זה היה לפני שלושה חודשים."

"שלושה חודשים," הארי חזר על מהורהר. "עד היום?"

מאלפוי בהה בו. "לא, זה שבוע וחצי אחרי היום. המידע הזה חשוב לכישוף?"

"לסוג שאני משתמש בו, זה כן." הארי היה צריך לחייך קצת במבט המום שמלפוי נתן אותו. "המצאתי לחשים מלבד קללת הידעבר. לא כולם משתבשים." הוא לקח צעד אחורה והתמקד במיטה ובעקבות האבק. הנשימה שלו צנחה לתוך אחד מדפוסי המדיטציה שהוא היה צריך לתרגל, לתרגל, ולתרגל שוב עד שסוף סוף עשה את זה נכון.

ואז, ורק אז, הוא הניף את שרביטו.

"גלוריה דירום," הוא לחש. זה היה רחוק מתרגום מילולי של "לספור את הימים", הלחש שהוא ניסה להשתמש בו לראשונה, אבל אלה היו המילים שעבדו עבור הכישוף.

לרגע, השתיקה הלכה והעמיקה יותר, אם כי נראה היה שהיא אוהבת את הכישוף הזה יותר מאשר את האחרים. ואז האבק נורה באוויר והסתובב, ושקע אחד במזרן החל לזהור בכחול. הארי פקח את עיניו כדי לצפות. מאלפוי דמם לחלוטין לידו. הארי חשב שאולי הוא עצר את נשימתו.

האבק והאור הכחול יחד יצרו מספר: 102. הארי הנהן לאט. "האדם שישן כאן היה כאן ביום שאמא שלך מתה," הוא אמר. "אני לא יכול להגיד בוודאות כמה זמן הוא היה כאן לפני זה, אבל אנחנו יכולים להיות בטוחים בזה." הוא ירה במאלפוי במבט מוזר. "וההילאים האחרים באמת לא הקשיבו כשניסית לספר להם?"

"אף אחד מהם לא יכל להשתמש בכישוף שאתה השתמשת בו."

"כן, אבל הם עדיין יכלו להסתכל על המיטה הזאת ולראות שמישהו ישן בה." הארי הניד בראשו בשאט נפש. הוא לא אהב את חבריו ההילאים הרבה, אבל היו כמה שעדיין היו מיומנים מבחינה מקצועית. כמו רון.

הארי נרתע מהמחשבה הזאת, וניקה את גרונו. "מה הלאה? סימנים אחרים?"

"מכאן."

מאלפוי הוביל את הדרך החוצה מחדר השינה ובמעלה עוד כמה מדרגות מעבר לפינה. הארי הבחין בדלת אחת שהוא הניח שהיא זו שמלפוי הוביל אותו אליה, אבל מאלפוי חלף על פניה. הארי הושיט את ידו וניסה לסובב את הידית. נעול.

"מה לגבי זה, מאלפוי?"

מאלפוי הסתובב, ולרגע, בגדיו ריחפו מאחוריו כמו שגלימותיו של סנייפ נהגו לעשות. עיניו של מאלפוי היו רחבות ופרועות, והארי לא היה מופתע אם קצף היה מתחיל לטפטף משפתיו.

"זה נעול," אמר מאלפוי. "אתה לא נכנס לשם. אתה אף פעם לא נכנס לשם."

"בסדר גמור. רק חשבתי שאולי יש שם רמזים."

"יש משהו חשוב לי שם. אל תנסה להיכנס."

הארי צעד אחורה כשמאלפוי התקרב אליו. האש שנראתה בוערת בו לפעמים הייתה בהירה מתמיד עכשיו. עיניו שמרו על המבט הפראי הזה, והוא הביא איתו תחושה של קור שהארי לא חשב שהיא תוצאה של הפחד שלו.

"בסדר," אמר הארי. "אני פשוט - האם יש מעברים סודיים שמובילים גם לחדר הזה? אולי הרוצח מצא אותם, והדלת הנעולה לא משנה."

מאלפוי כבר הסתובב ועושה את דרכו בשקט במעלה המסדרון. הארי נאנח והלך בעקבותיו.

הפרק הקודם		הפרק הבא