תבוסת הדרקון

"מה אתה עושה כאן, מאלפוי?” הפרה ג'יני את השקט שנוצר.

מאלפוי סקר את כולם במבט מהיר ומבוהל. הוא היה נראה ממש מוזר. כמעט כמו מישהו אחר. “ל..לא היה לי לאיפה ללכת,” הוא גמגם. “סנייפ, הוא...”

"הרג את דמבדלור, חתיכת צבוע!” קרא רון בזעם עיוור. “אם חשבת שתוכל לבוא לכאן ולהתפלל לרחמים אז טעית.”

עיניו של מאלפוי הבזיקו לעבר הארי לשניה. “חשבתי ש...”

"רון, זה לא הוא,” אמר הארי. “זה... זה היה סנייפ, ראיתי את זה.”

"הצלחתי לברוח מהם,” אמר מאלפוי במהירות. “בלטריקס שרפה את הבקתה של האגריד, עשיתי את עצמי כאילו אני מתכוון לעזור לה והלכתי אל מאחורי הבקתה אבל אז ברחתי לכיוון היער וכששמעתי אותם מתרחקים אז ברחתי בחזרה לכיוון הטירה.”

"תקשיב לי טוב מאלפוי!” סיננה ג'יני והתקרבה למאלפוי בצורה מאיימת. “לא מעניין אותי כל הדיבורים שלך. דבר אחד אני יודעת. אתה תכננת שנה שלמה להרוג את דמבלדור. אתה תכננת להכניס אוכלי מוות להוגוורטס ועכשיו דמבלדור מת וביל שוכב פה גוסס!”

"ג'יני, איימו על המשפחה שלו, וולדמורט איים על המשפחה שלו,” אמר הארי מבלי שיהיה לו שמץ של מושג למה הוא מגן על הנער החיוור הזה.

"אז שוולדמורט ירצח את המשפחה שלו מבחנתי,” צרחה ג'יני. “כל מה שאני יודעת שבגללו ביל עכשיו שוכב כאן, מחוסר הכרה ודמבלדור שוכב בחוץ – מת. אם הוא חושב שהוא יכול לבוא לפה עכשיו ולבקש סליחה אז הדבר הטוב ביותר שאני יכולה לתת לו זו בעיטה בתחת.”

הרמיוני ניגשה אליה בעדינות וחיבקה אותה.

באותו רגע נכנסו למרפאה אדון וגברת וויזלי.

"איפה הוא? איפה הבן שלי?” קראה גברת וויזלי בקולי קולות מעורבבים בבכי ובהשתנקות והיא נפלה לרגלי מיטתו של ביל.

"זה נכון?” אדון וויזלי ניגש להארי. “זה נכון? דמבלדור – הוא מת?”

הארי הנהן בראשו. אדון וויזלי נאנח אנחה עמוקה לאין שעור ומיהר לגשת לבנו.

כעבור כמה רגעים גם פלר נכנסה למרפאה ובעקבותיה פרד וג'ורג', רציניים כמו שהארי לא ראה בחייו.

משפחת וויזלי התאספה סביב מיטתו של ביל. הארי שמע אותם מדברים עם לופין על האפשריות העומדות בפניהן. אחרי הכל ביל לא ננשך על ידי אדם זאב בצורתו הזאבית בליל ירח מלא.

הארי סימן להרמיוני והיא מיהרה אל היציאה. “גם אתה,” הוא סינן למאלפוי והם יצאו החוצה.

הם נכנסו לאחת הכיתות הריקות.

"הארי, אני לא יודעת מה לחשוב,” אמרה הרמיוני ברגע שהדלת נסגרה מאחוריהם.

"גם אני, הרמיוני - “ הוא רצה לספר על התיליון ועל כך שהוא לא האמיתי אבל אז הוא שם לב למאלפוי שנשען על אחד השולחנות והוא עצר את עצמו.

"הארי אתה בטוח ש...?”

"הרמיוני, דמבלדור האמין לו,” אמר הארי. “ודמבלדור היה ממשיך להאמין לו ומחזיק אותו במסדר עוף החול.”

"הארי, דמבדלור האמין גם בסנייפ,” אמרה הרמיוני בשקט. הארי ראה את מאלפוי נע על מקומו באי נחת.

"כולנו האמנו בסנייפ,” אמר הארי. הרמיוני הרימה לעברו גבה. “טוב כמעט,” הוא הוסיף. “אבל זה שונה. תסמכי עלי.”

"כדאי שנחזור למרפאה,” אמרה הרמיוני. “אני חושבת שכולם צריכים לשמוע את מה שאתה חושב על מאלפוי.”

"אני לא חושב שזה רעיון טוב במיוחד,” פצה מאלפוי את פיו. “הם – נסערים, הם לא יקשיבו לשום דבר שתגיד להם. ראית את ג'יני...”

"עוד לא שכחת את קללת עטלפי הנזלת שהיא נתנה לך שנה שעברה,” אמר הארי.

"טוב, היא צודקת,” אמר דראקו. “כל מה קרה היום קרה באשמתי.” קולו היה רווי בתיעוב עצמי. “אני יכול לצפות לקללת עטלפי הנזלת רק במקרה הטוב ביותר.”

הארי והרמיוני שתקו. לא היה להם משהו להוסיף.

הפרק הקודם		הפרק הבא