קמילה

שם הפאנפיק: קמילה

תקציר: קמילה.

עולם הקוסמים קומל, כמש ודועך תחת לשמשו של אויב קטלני בהרבה מהלורד ולדמורט.  איש אינו בטוח יותר, וכולם נושאים את עיניהם אל ארבעה גיבורים מיועדים.

קמילה בת האחת־עשרה היא נערה אופטימית ומבולבלת שמעולם לא היתה שייכת לשום מקום. ביום הולדתה האחת־עשרה אישה בשם מרילה מקסים מגיעה לביתה ופותחת לה שער לעולם מתעתע ומושך של קסם, אבל אפילו במקום הזה, של האאוטסיידרים, קמילה אינה שייכת. הא הראשונה מבין ארבעה, שנבואה גורלית שנובאה עליהם לפני שנים חרצה את גורלה עוד לפני לידתה. היא הראשונה, אבל החיפוש רק התחיל.

ז'אנר: פוסט הוגוורטס/פנטזיה.

פאנדום: הארי פוטר.

זמן: The Next Generation.

שיפ: הט: OFC/OMC, OFC/OMC, OFC/OMC, OFC/OMC, הארי פוטר/ג'ינברה וויזלי, הרמיוני גריינג'ר/רונלד וויזלי, טד טונקס/OFC, ג'יימס פוטר/OFC, רוז וויזלי/OMC.

דירוג: Pg13

~ חלק ראשון ~

"חופן פחם, שני בולי־עץ, זה לא קשה, זה לא הרבה. אך בלבי ניצתה האש אשר לעולם לא תכבה."

- "לאיש חסדי", יוסי בנאי על פי ז'ורז' ברסאנס

השמיים בכו באותו בוקר. טיפות גדולות של גשם, ניטחו בזעם ארצה, מרטיבות את המדרכות ומניסות את האנשים אל ביתם. ענני סערה אפורים כבדים כיסו את השמיים והסתירו כל סימן לכחול. השמש נראתה כזיכרון מרוחק.

את העגמומיות והאפרוריות של אותו בוקר חדר רק דבר אחד. היתה זו ילדה צעירה - צעירה מאוד, למעשה. האנשים בשכונתה כינו אותה "קמילה", אבל שמה האמיתי היה קמיליה פאטי. היא ישבה, רגליה מקופלות תחתיה, מכורבלת אל אדן חלונה, אצבעותיה לחוצות אל הגיטרה הקטנה, החבוטה שלה.

והיא שרה.

קולה היה כמו גל של רגשות - עצב ועליזות וקדרות ותמימות שהתנחשלו בגלים, הרמוניה קסומה שכאילו צבעה את האוויר בקולה. איש מבין האנשים בשכונה לא הבין את המילים, אבל כל אחד היה בטוח שהוא יודע בדיוק על מה השיר מדבר. המילים לא היו חשובות; רק הרגשות, הרוטטים, נאבקים להתפרץ, שבשיר.

קמיליה שרה, וכל שאר הקולות השתתקו, כאילו אפילו העולם מתפעם מקולה. כל האנשים הרימו את ראשם והאזינו לקולה, מוקסמים.

כך היה קורה בכל בוקר בסארי. האנשים המשכימים היו נעצרים אל מול ביתה, האימהות פותחות את התריסים ורוכנות החוצה, הילדים קמים לקול הצליל הראשון. קמיליה תמיד היתה באה. מתיישבת על אדן חלונה, הגיטרה הקטנה שלה משמיעה צלילים נוגים, ושרה החוצה. בגשם, בשלג וברד. האנשים בשכונתה ידעו לדווח שמאז שהיתה בת שמונה לא פיספסה יום אחד. היה זה מנהג קבוע שלה. האנשים בסארי לא ידעו למה, אבל למדו לחבב את אותו מנהג, ולצפות לו בכיליון עיניים. הם השתוקקו לו, לטעימה הזאת של תמימות טהורה, חסרת הבנה, מתוקה וילדותית כל כך. בסארי עבר הרבה מאוד זמן מאז שמישהו יכל להיות ילד.

קמיליה לא באמת היתה ילדה. היא היתה כבר בת אחת עשרה, והיתה אמורה לעבור בית ספר, לו היתה לומדת בבית ספר כלשהו, על כל פנים. אבל כל האנשים בשכונה התייחסו אליה כאל ילדה קטנה ושברירית. קמיליה המשיכה להתנהג כילדה גם כשהתבגרה. תמיד נותר בה הניצוץ התמים הזה. היא לא היתה טיפשה, אבל נעדרה ממנה חוכמת החיים שאנשים צברו לאורך השנים. היא מעולם לא גילתה את העולם על פרצופו האמיתי.

היא לא היתה שפויה לגמרי, סחו האנשים איש לריעו, וגם זה היה נכון. היא היתה ביתה היחידה של מורגן, אישה שברירית ששערה היה אפור כולו למרות שהיתה רק בת ארבעים. האנשים אהבו לספר לזרים איך הגיעה לכפר יום אחד - נערה צעירה, אחוזת בידה מזוודה, ועל כתפיה תיק קטן. היא פשוט באה יום אחד לבית השומם שבקצה הרחוב, שלא אוכלס כבר שנים. בבוקר של היום למחרת, קמו השכנים לקול זמזום מנגינה משונה; מורגן הצעירה ניכשה עשבים בגינת ביתה, ותוך כדי כן זמזמה לעצמה.

האנשים בשכונה אהבו את קמיליה ואת אמה, למרות התנהגותן המשונה. כשהיתה מורגן קטנה, היו המשפחות מזמינות אותה אליהן כל שבת וראשון. היה לאנשים משונה לראות את הילדה הצעירה, בת השמונה עשרה, לבדה בביתה במהלך כל היום.

קמיליה נולדה כשהיתה מורגן כבר בת עשרים ותשע. היא נולדה מבלי אזהרה. יום מעונן אחד כשלה מורגן אל ביתם של הסנט־מוירים, מתנשפת בכבדות. האמא, שהיתה רופאת העיירה, זיהתה מיד שמורגן נמצאת בשלב מתקדם של הריון. היא טיפלה בה כמיטב יכולתה במצבה המאוחר, וילדה את ילדתה.

מורגן קראה לה קמיליה, על שם אמה. למרות שהיא נקראה על שמה, מורגן מעולם לא סיפרה עליה אפילו במילה אחת.

היא גדלה לבדה, בבועתה שלה, עושה כל מה שהיא רוצה. המשפחות טיפלו בה כשהיה צריך, לימדו אותה באופן בלתי סדיר. האנשים בשכונה היו חביבים אליה, אבל חשו שלא בנוח לידה. התמימות שלה היתה יוצאת דופן גם בקרב הילדים. והחולמנות שלה גרמה לה לעיתים קרובות לקטוע את עצמה באמצע משפט ופשוט להתחיל לבהות באוויר, ראשה מוטה הצידה.

קמיליה עצמה לא היתה בטוחה למה היא עושה את מה שהיא עושה - לפעמים היו לה פשוט דחפים פתאומיים לעשות משהו, דחפים שהיו משתלטים עליה, והיא היתה פועלת מיד, בלי לחשוב כמעט. כשהיתה קטנה נאבקה בהם, אך ככל שגדלה הבינה שזה חסר טעם.

השירים התחילו לבוא בגיל שמונה, ומאז לא נפסקו. מדי בוקר היא היתה חשה רעד קל מתפשט בעצמותיה, גל מתנחשל של קור וחום בעת ובעונה אחת, והיתה מרימה את הגיטרה, מתרוממת אל אדן החלון ושרה. היא לא עשתה את זה למענם של האנשים ברחוב, כפי שחלקם חשבו. היא גם לא התאמנה. היא הרגישה, היא לא הרגישה, היא ידעה, שאם היא תנגן, בסופו של דבר, מישהו ישמע אותה. מישהו יבוא. מישהו מוכרח לבוא.

היא פשוט ידעה את זה, באותה ביטחון שידעה שאם תשאיר את ידה בתוך אש למשך יותר מדי זמן יהיה רע, או שהשמיים כחולים; איש לא סיפר לה על זה, זה היה פשוט מובן מאליו. מישהו יבוא. מישהו שהיא מנגנת בשבילו, קוראת לו, מדי יום. מישהו ישמע אותה, מישהו שחיפש אותה לאורך הרבה זמן - והוא יציל אותה. יקח אותה מחייה הנוראיים לחיים אחרים, טובים יותר.

ועד אז, היא המשיכה לשיר.

		הפרק הבא