קמילה

בבוקר יום שני, בשעה תשע בדיוק, אישה הופיעה אל מול ביתה של גברת מורגן. היא הופיעה בבת אחת ובפתאומיות, עד כדי כך שנראה היה כאילו פשוט התגשמה מהאוויר.

האישה היתה יפהפה במידה שכמוה עוד לא נראה בעיירה סארי. היא היתה גבוה ורזה, שערה שחור כנוצות עורב ועיניה ירוקות וצרות כעיני שועל. היא סקרה את הרחוב במבט מהורהר, ומבטה נעצר על ביתה של גברת מורגן. היא חייכה 

והתחילה ללכת.

***

קמילה היתה באמצע טקס השירה היומי שלה, כששמעה את צלצול הפעמון, חודר מבעד לצלילים הזכים וגורם לה לאבד ריכוז וללחוץ על המיתר הלא נכון. צליל רוטט, גמלוני, נשמע מהגיטרה הקטנה.

היא נשכה את שפתיה וחזרה לאקורד הנכון. היא המתינה שאימה תבוא לפתוח את דלת הבית, אבל היא לא עשתה זאת. במקום זאת, הצלצולים נמשכו ונמשכו עד שכמעט השתלבו במנגינה במקצבם הקבוע. אפילו האנשים ברחוב הרימו מבט מופתע לשמע הצלילים הזרים שנשמעים מחלון חדרה.

קמילה רצתה לקום ולפתוח את הדלת. היא פקדה על גופה לזוז, להתרומם, לעזוב את הגיטרה, אבל הוא לא ציית לה. היא המשיכה לנגן, כמעט חסרת שליטה על גופה. עיניה חיפשו את האדם שמצלצל בנחישות כזו בדלת ביתה.

היא היתה אישה, ולבשה בגדים בגווני תכלת ושמנת אלגנטיים, בגדי אצולה שבהחלט לא היו נפוצים בסארי. קמילה היתה מרימה גבה אילו היתה יכולה.

היא הסתכלה מטה, מנסה להבחין בתווי פניה של האישה, אבל באותו הרגע נפתחה הדלת, ואימה הופיעה בפתח, פרועה ולא מרוכזת. היא החליפה מספר מילים עם האישה, מילים שקמילה לא היתה מסוגלת לשמוע מבעד לצלילי המוזיקה, ואז האישה נכנסה פנימה ואמא טרקה את הדלת.

"קמילה! מישהי רוצה לדבר איתך!" נשמעה צעקה מהסלון. קמילה נשכה את שפתיה שוב, הפעם חזק יותר. היא ניסתה לצעוק לאימה שהיא לא מסוגלת לרדת, אבל לא הצליחה.

היא שמעה קולות מילמולים מלמטה, ואז צעדים במדרגות. מישהו עלה אליה.

קמילה המשיכה לנגן, כשהאישה נכנסה לחדר בצעדים איטיים. היא ציפתה שהנערה היושבת על אדן החלון תסתובב אליה, תביט בה מזווית עינה, לפחות, אבל זאת נותרה מנגנת. לאישה לא נדרשו יותר מכמה שניות כדי להרגיש שמדובר בכוחו של כישוף.

היא שלפה את שרביטה, ונופפה בו לכיוונה של קמילה. "פיניטה אינקטאטום," פקדה בקול מצלצל. הנערה הפסיקה מנגינתה. באיטיות, היא הורידה את הגיטרה והסתובבה אל האישה.

מבטה היה מופתע, אבל עיניה מהורהרות. האישה הוכתה הלם כשהביטה בה - היא נראתה בדיוק כמוהה...

אם כן, צדקנו, היא חשבה לעצמה, קרועה בין דאגה לבין תחושת התעלות.

"שלום, קמילה," היא פנתה אליה בחביבות. "שמי מרילה מקסים, ואני מנהלת בית הספר בובאטון. יש לנו הרבה לדבר עליו."

***

"את, קמילה ווינגריד, מכשפה."

קמילה בהתה במרילה בעיני אילה גדולות, ושתקה. לא פלטה קריאת תדהמה, לא שאלה "את צוחקת עלי?", לא כיווצה את עיניה בבילבול, פשוט שתקה. הבעת פניה לא השתנתה.

מרילה ניסתה לפענח את הבעת הפנים הזאת, בזמן שחייכה אליה חיוך חביב ופצחה בנאום הקבוע שלה.

"את וודאי חושבת שאני מתבדחת, או מנסה לעבוד עליך. את חושבת שאני עומדת להעמיד פנים שהוגוורטס קיים והארי פוטר קיים כדי שאוכל להקליט אותך ואחר כך לצחוק עלך. אבל זוהי האמת, וכל האמת. קסם קיים."

קמילה שתקה לרגע, ואז משכה בכתפיה בהינהון. "נשמע הגיוני." היא פלטה.

מרילה בלעה את המילות הבאות שעמדה להגיד מרוב תדהמה, ואז התעשתה, וחזרה לחייך.

"את וודאי שרויה בתדהמה גדולה, אבל תני לי להסביר לך הכול. האדם שאת מכירה כג'ואן רולינג היא למעשה ג'סיקה ריטינג, תלמידה שלמדה בבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמת, והיתה לאחת מחברותיו הקרובות ביותר של הארי פוטר. לאחר הפרשיה המפורסמת עם וולדמורט, היא ביקשה מפוטר רשות לפרסם את סיפורו בעולם המוגלגים, אותו מאוד אהבה. היא עברה לחיות כמוגלגית, לפחות חיצונית, לאחר שהספר התפרסם והפך לרב מכר, והשתמשה בכשפי זיכרון כדי להמציא לעצמה סיפור עבר שהיה חלקית נכון."

קמילה הנהנה. "בסדר."

"בכל אופן, הארי פוטר כעת הילאי בכיר ושאר האירועים ששמעת עליהם בספר השמיני נכונים חלקית. קראת את הסדרה, נכון?"

קמילה הנהנה שוב.

"אם כך, את וודאי כבר יודעת שאני אקדמיה בובאטון למאגיה, בית ספר, שכפי שהוצג בסרטים, הוא בית ספר לבנות בלבד, וגם פנימיה. האם קרו לך פעם מקרים משונים שנדמה לך שהיו מעורבים בקסם, קמילה?"

"כן."

מרילה המתינה שקמילה תמשיך, אבל זו לא המשיכה.

"מקרים אילו לא סתם נראים כמו קסם, הם באמת קסם. את מכשפה, קמילה, ואת צריכה לבוא ללמוד באקדמיה שלנו."

היתה שתיקה לזמן רב, ואז קמילה התחילה לדבר. "איך אני אדע שאת לא משקרת לי?"

"בקלות." מרילה שלפה את שרביטה שוב, וחתכה בו את האוויר בקול צליפה עז.

"אורכידאוס!" היא אמרה, וזר פרחים ססגוני יצא משרביטה אל האוויר. עיניה של קמילה אורו בבת אחת, וחיוך ילדותי, מתרגש, התפשט על פניה בבת אחת. היא הושיטה את ידה ובחנה את הזר במבט עליז.

"אני אעזוב לאקדמיה שלך, גברת מרילה?" היא שאלה בעיניים נוצצות. "את לא משקרת לי?"

מרילה כמעט נאנחה בהקלה. היא כנראה באמת היתה בהלם, ועכשיו הכול הסתדר לה בראש. היא כבר למדה מזמן שחובבי הארי פוטר מתרגלים לעולם הזה הרבה יותר בקלות מאשר ילדים שאינם מכירים את הסדרה. וקמילה, לדברי אימה, היתה תולעת ספרים רצינית.

"אני לא עובדת עליך," היא הבטיחה לה. "הכול אמת לאמיתה. את באמת מכשפה."

קמילה חייכה בניצחון אל מולה של המנהלת החדשה שלה. היא ידעה כל הזמן הזה. היא ידעה שהיא אחרת שהיא מיוחדת. היא ידעה שמישהו יבוא לקחת אותה מכאן, יום אחד.

והיום הזה הגיע.

הפרק הקודם		הפרק הבא