קמילה

פונדק "לה שונדרום בלואינו" היה פונדק צדדי וקטן בפריז הגדולה והראוותנית. הוא היה שם מאז ומתמיד, כך יכלו לדווח התושבים, ולמרות שהיה קטנטן ושולי למראה, הוא היה מעוצב בטוב טעם. הפונדק היה צבוע בצבעי כחול ושמנת בהירים שלא התקלפו מעולם, כך נראה היה, וחלון הראווה היה מבריק תמידית למרות שהפונדק היה סגור לשם הריסה. התושבים הוותיקים וחדי העין יותר, ידעו לדווח שהפונדק היה סגור לשם הריסה במהלך כל חייהם בעיר, אולם נראה שלא היתה התקדמות משמעותית. לא ניתן היה לדעת מדוע, כיוון שלא פירסמו עליו דבר, וחלון הראווה היה מכוסה מבפנים בבד לבן (נקי גם הוא).

אולי התושבים הוותיקים לא ידעו כיצד נראה הפונדק מבפנים, אך היו מבקרים שידעו. המכשפות והקוסמים הצעירים של בובאטון, היו מבקרים תמידית בפונדק, כיוון שהיה הוא המקום היחיד שדרכו יכלו להגיע ל"דרך טאצ'טיאי", הרחוב הצר בו הקוסמים והמכשפות הצעירים הצטיידו לקראת שנת הלימודים.

בבוקר שבע־עשרה באוגוסט, הופיעה נערה שחורת שיער בדלתו האחורית של הפונדק. היא דפקה בהיסוס על הדלת, לא בטוחה בעצמה, ונרתעה אחורה בבהלה כשהדלת נפתחה מעצמה.

התושבים היום־יומיים של הפונדק כבר הספיקו ברובם לשתות כמה כוסות של יין, משוחחים ביניהם בקולות רגועים, אוכלים עוגיות ועוגות. הנערה נכנסה פנימה באיטיות וסגרה את הדלת מאחוריה.

"בובאטון, מתוקה?" פנתה אליה אוואלין, הפונדקאית.

הנערה הביטה בה בביישנות מאחורי וילון שערה הכהה. "כן, גברתי."

אוואלין חייכה.

"בואי, בואי." היא סימנה לה לבוא אל הדלפק, והוציאה במהירות כוס ארוכה מאחורי הדלפק. מחייכת אליה, היא שלפה ממגירה בקבוק גדול, מלא נוזל אזמרגדי עמוק, ומזגה ממנו אל הכוס. היא דחפה את הכוס בידה של הנערה.

"קדימה, שתי." היא אמרה לה.

הנערה הביטה בה בבילבול. "מה - "

"פשוט שתי." חזרה אוואלין, מחייכת.

"... בסדר?" הנערה הרימה את המשקה המשונה אל גובה עיניה, מביטה בו בהיסוס. ואז הטתהו בבת אחת ולגמה את כל המשקה הירוק.

ונעלמה במקומה.

***

קמילה מצאה את עצמה עומדת בתחילתה של דרך לבנים כחולות מרוצפת, כשבתי עסק וקונים מקיפים אותה מכל עבר. היא פערה את פיה בתדהמה והביטה אל ידה, אבל הכוס כבר לא הייתה שם.

ידיה של קמילה קפצו לכיסה, ולמרבה המזל היא מצאה שם את הכסף שמרילה מקסים הביאה לה למימן הלימודים. היא הוציאה מהכיס גם את הציוד הדרוש ללימודי ופרשה את הדף מול עיניה.

"בית קפנואר..." היא מילמלה לעצמה. היא פנתה אל גבר צעיר שאחז בידו מטאטא ארוך.

"סליחה, אדוני, אתה יודע איפה זה "בית קפנואר"?"

הגבר חייך.

"בובאטון?" הוא שאל, וכשקמילה הנהנה, אמר: "זה שם, החנות הזאת שנראה כמו ספל קפה?"

"ספל קפה...?" מילמלה קמילה אחרי גבו המתרחק. מבולבלת, היא פנתה לכיוון שאליו הצביע הגבר.

כשהגיעה ל"בית קפנואר", הבינה את פשר מילותיו המשונות.

החנות היתה מעוצבת בצורת ספל קפה; מעוגלת בקצוות, כמו קערה גדולה ולבנה, ולמעלה ביצבץ גג שרעפים שטוח בצבע שחור כהה. מימין הזדקרה ידית מגוף החנות. במקום שבו אמור היה להיות שם החברה, היה כתוב "בית קפנואר".

קמילה נכנסה פנימה באיטיות, ומצאה את עצמה בחנות הבגדים הגדולה ביותר שראתה בחייה. מכל מקום ביצבצו בגדים בגווני כחול ולבן, עד כדי כך שעיניה של קמילה כמעט סונוורו. היא הביטה סביבה בחיפוש אחר המוכרת, כאשר אישה מסודר למראה ונמהרת פנתה אליה בצעדים נמרצים.

"בובאטון?" היא שאלה אותה. כשקמילה הנהנה, היא סימנה לה בציפורניה התכולה לבוא אחריה. היא הובילה אותה במעברים משונים ומבלבלים ודמויי מבוך, עד שהגיעה לשרפרפי מדידה. היא מדדה את מידותיה ופנתה משם בצעד נמרץ כדי להביא לה בגדים.

על השרפרף השני עמדה נערה יפהפה למראה, בעלת שיער זהוב־כסוף ארוך ועיניים כחולות זורחות. היא היתה חיננית מכל בחינה; מידות גופה זעירות ועדינות, חיוכה חינני, תווי פניה רכים. כשפנתה אליה, שפתיה התעקלו בחיוך מושלם.

"בובאטון?" היא שאלה בחינניות.

קמילה הנהנה, בפעם המי־יודע־כמה באותו יום.

"נעים לפגוש אותך," הנערה הושיטה לה יד ללחיצה. "מדליין דלאקור."

הפרק הקודם		הפרק הבא