מירנווה מקונגל בהגוורטס

מאז אותו היום, לא הצלחתי לחשוב בבהירות.

היום, ה10 ביולי. אני חייבת להחזיר תשובה. חייבת.

אם אמא שלי היא מכשפה. היא זאת שרשמה אותי לבית ספר הזה.

אני לא מאמינה. חשבתי לדבר עם מישהו. אבל עם מי? עם שאר הבנות של השכונה?

כל מה שהם עושות זה לצחוק עלי ולשייף ציפורניים.

אולי לבוס?

לאאאאא, אין לו זמן לזה. הוא עסוק. וגם למה שיאמין לי?

שלחתי את המכתב. אישרתי. אני הולכת להיות קוסמת!!

אבל.... הבוס. מה הוא יגיד? אני לא יכולה להודיע לו יום לפני שאני הולכת. הוא ממש יכעס, ואני לא אוכל לחזור בחופשות. ואני מפחדת להודיע לו עכשיו, כי אולי יפטר אותי ולא יהיה לאן לחזור....

מה לעשות?

החלטתי, אני עדיין מפחדת מההחלטה שלי.

צעדתי במסדרון האפלולי בדרכי אל המשרד של הבוס. הדלת הייתה פתוחה. כאילו הוא חיכה למישהו. זה מוזר... הוא תמיד נועל...

נקשתי בפחד על דלתו העשויה מעץ שחור.

קול עמוק ענה: ''כנסי, יקירתי...''

זה ממש קריפי. מדוע פנה אלי בלשון נקבה, כאשר בכלל לא ידע מי אני?

נכנסתי. הוא אמר: ''ידעתי שהיום הזה יגיע, שתפני אלי בבקשת התפטרות. כדי לחזור אל עמך, הקוסמים''

לא נכון. זה לא סביר. הוא יודע.

''מאין אתה יודע...?'', עניתי ברעד.

הבוס צחק צחוק חלוד. וענה: ''גם אני שייך לעם זה, אך אני סקיב. יליד קוסמים אשר לא נתברך בכוחות הקסם. אני די נדיר'', והוסיף בצחוק: ''אני ממש נדיר''.

כאן, בנקודה הזו בדיוק. התחלתי להבין אותו.

''קראי לי אוגוסטוס'', אמר. ''אני די מקנא בך. כוחות קסם הם דבר נפלא. קוסמים שיש להם קסם וכישוף אינם יכולים להעריך את מעלתו של הקסם. אבל אני כן, אני, שלא ניחנתי בשום כוח קסם, יודע. אני יודע להעריך את הקסם''

''אז... מה אתה מציע לי לעשות?'', זאת הפעם הראשונה שפציתי את פי מאז צחוקו.

''ממחר. את אינך תעבדי אצלי יותר.כאשר גיליתי שהינך מכשפה. ידעתי. ידעתי שאת הבן אדם הזה. שמגיע באמצע החיים, ומשנה אותו. קופת החיסכון שלך נמצאת בבנק גרינגוטס. מחר אשלם על מונית בשבילך ואת תמשכי את כספך מן הבנק. לאחר מכן תכנסי אל סימטת דיאגון ותקני כל מה שברשימת הציוד של בית הספר. בתאריך המועד, כאשר תיסעי להוגוורטס, אשלם לך מכספי האישי על כל הוצאותיך. בתנאי שבכל חופשה תחזרי. בבקשה? אני רווק זקן ללא כל משמעות בחייו. אנא, ספקי לחיי מטרה''.

הסכמתי. ברור.

הפרק הקודם		הפרק הבא