חצויים במשחקי הרעב

היי כולם, קודם כל אני רוצה להגיד תודה לכל מי שכתבת תגובות זה ממש מדרבן אותי להוציא פרק, אבל אני לא אציב לכם תנאים ולכן אני יעלה פרקים אם אתם מגיבים ואם לא...

טוב מספיק חפירות של בני תמותה ויאללה פרסי !

אחרי זמן מה הגעתי לנחל, המשכתי ללכת לאורכו עד שנראה היה לי שהתרחקתי מספיק.

נכנסתי לנחל, מיד כבר הרגשתי טוב יותר, אבל בדרך- אחרי ששתיתי קצת נקטר -הבנתי שכנראה הרעל שהיה על החץ, מונע התרפאות בדרך לא טבעית- אני פשוט כזה חכם. 

ניסיתי לחשוב איך בני תמותה מטפלים בפצעים בהישרדות, אבל לפני שהבנתי מה קורה מישהו תפס את הידיים ואת הראש שלי באחיזת ברזל, הכניס את הראש שלי למים וניסה להטביע אותי.

בהלה תקפה אותי לרגע, התנשפתי בפחד ואז נפל לי האסימון שאני בן פוסידון ואני לא יכול לטבוע. 

הרגשתי את הרגליים של מי שתפס אותי עם הרגליים שלי (ה.כ. -רק בשביל שתבינו את הסיטואציה: הוא ישב על הברכיים על גדות הנהר, מישהו תפס והוריד את הראש ואת הידיים של פרסי למטה למים, אז כרגע פרסי סוג של שוכב על הבטן חצי במים),

בעטתי בהם בניסיון לערער את שיבוי המשקל שלו, הצלחתי! 

הוצאתי את הראש מהמים ושלפתי את החרב-עט, הורדתי ממנה את המכסה שעף לאנשהו- אני מקווה שאני אמצא אותו אחר כך ואני לא היה מחוייב להחזיק בה בצורת חרב כל הזמן- הסתובבתי כדי להילחם במי שניסה לתקוף אותי, אבל לא היה שם אף אחד.

הבטתי רגע בתדהמה אבל שניה לאחר מכן משהו- שבאופן מחשיד הרגיש כמו מגפי העור שנאלצנו לנעול- הוטח במהירות ובחוזקה, היישר לסנטר שלי.

מעדתי אחורה בבלבול, אבל התעשתתי במהירות, נלחמתי בדברים מוזרים יותר מאיש בלתי נראה, זה רק עוד יום רגיל בחיי. 

הקשבתי אינסטינקט החצויי שלי, עצמתי עיניים והקשבתי…. 

שמעתי רחש מכיוון המים, חלש וכמעט בלתי נשמע עם רעש החיות ביער, אבל מי כמוני יודע איך מים נשמעים.

הזרמתי את המים אל הרגליים והידיים של הבלתי נראה והקפאתי אותם (ה.כ. -כן, כן, נתתי לו את הכוח לשנות מצב צבירה של מים), הוא מיד ניסה להשתחרר אך לשווא. 

מיששתי אותו כדי לחפש איזשהו חפץ שהופך אותו לבלתי נראה, לאט לאט הבנתי שזה לא בן…אופס. הסמקתי במבוכה, מלמלתי משהו כמו "סליחה…אני…אני לא….רק בודק איפה החפץ שהופך אותך לבלתי נראית… 

היא ניערה את הראשה (אני מניח שזה הראש) עד שנפל ממנו כובע בייסבול עם סמל של קבוצת היאנקיז, האוויר הבליח ומולי צצה לא אחרת מהבלונדה המפחידה.

היא נעצה בי מבט מקפיא דם עם עיניי הסערה האפורות שלה, מעדתי אחורה ואיבדתי ריכוז, היא ניצלה את הרגע, השתחררה מכבלי הקרח, שלפה סכין במהירות מפחידה והסתערה עלי.

חמקתי והגנתי אבל היא נלחמה כמו חיית פרא, תוקפת, משסעת ומצליפה, לא משאירה לי חלון לתקוף- כמה מתחשב.

התמקדתי בקרב, האינסטינקטים שלי נכנסו לפעולה והתחלתי לתקוף בחזרה. 

אחרי כמה זמן, היא קלטה את צורת הלחימה (היוונית) שלי והתחילה לחזות את התנועות שלי, היא כמעט ניצחה אותי עד שנכנסתי לנחל ומיד חזרתי למיטיבי, הפעם בסגנון הלחימה-הבלתי-צפוי-של-פרסי.

הלחימה נמשכה ונשכה, היינו שווי כוחות ולכן, לאחר כמה שעות -איבדתי תחושת זמן אבל השמש כבר התחילה לשקוע- כשכבר היינו עייפים והקרב עבר להילוך איטי, היא הכריזה על הפסקת אש.

הייתי עייף מדי כדי להתווכח, אבל היא בכל זאת הסבירה לי,

"אנחנו שווים בכוח כך -*נשיפה*- שהקרב לא יגמר בקרוב. *נשיפה* בקצב הזה שנינו נהיה גמורים עד שהלילה יבוא- *נשיפה* -ולא נוכל להגן על עצמנו מפני מפלצות."

"זה בסדר אני לא מתנגד", מילמלתי בין נסיונות הנשימה העלובים שלי.

אבל היא המשיכה; "אני בעד לקחת הפסקה ללילה, לרפות את הפצע שלך ולהמשיך להלחם מחר…"

"כן, כן בסדר" לקחת לי רגע לכלוט מה היא אמרה "רגע למה שתרפאי לי את הפצע?!"

"אני לא הולכת להילחם במישהו פצוע וחלש! עד עכשיו היינו בקרב אז לא היה לי זמן להעיר על זה אבל… אבל זה לגמרי פוגע בגאווה שלי! ביחד עם כוחות פוסידון קיבלת גם מוח מאצות?! איזה עוד סיבה יכולה להיות לי …" את המשפט האחרון היא מלמלה בשקט והסמיקה. 

התיישבתי על האדמה בחבטה- אנקלוסמוס החליקה מידי אבל אל היה לי אכפת, התחלתי להתפקע בטירוף. אול משהו נשבר אצלי במוח במהלך הקרב, אבל לראות אותה מובכת אחרי המבטים המאיימים שהיא תקעה בי כל היום, היה פשוט יותר מידי. 

"את כזאת בת אתנה חכמולוגית" אמרתי בין צחקוקים "איך יכולתי לחשוב שאת בת זאוס בכלל?!" 

"זה בגלל שיש לך מוח אצה" היא השיבה בעצבנות קלה, אבל נשברה בסוף והתחילה לצחוק בטירוף יחד איתי.
"חכמולוגית" *ציחקוק, ציחקוק*

"מוח אצה" 

התגלגלנו מצחוק, איבדנו תחושת זמן, פתאום פתחתי עיניים וראיתי את הפניה סנטימטרים ספורים מפני. רציתי להסב מבט מהמבוכה, אבל אז, ראיתי את עיניה והיא את עיני.

הצחוק הפסיק מיד ושקעתי בעינייה המדהימות. מבלי לשים לב התקרבנו עד שיכולתי להרגיש את הבל פיה החמים, על לחיי. 

בשניה פה נצמד לפה, גוף נצמד גוף ולא יכולתי להרגיש כבר איפה אני נגמר והיא מתחילה. כל העייפות שלי נעלמה כלא הייתה, בשבילה הייתי נלחם בצבאות, באלים, במפלצות, רק בשביל להרגיש את מגע שפתי בשפתיה הרכות, את הבל פיה החם על אוזני כשהיא לוחשת מוח אצה, את צחוקי נמוג בנשיקה פראית, את ידי משחקות בשיערה המתולתל ואת ליבי, שאחרי כל שנים מלאות הדאגה והתהיה האם אשרוד לראות את המחר? סוף סוף מרגיש שלם.

בטעות העלתי את הפרק הזה גם כפאנפיק משל עצמו, אז פשוט תתעלמו ממנו. 

סליחה אם לוקח לי זמן להוציא פרקים ואם יש סטירה בין הפרקים אני פשוט ממציאה תוך כדי כתיבה... 

הפרק הקודם		הפרק הבא