וזה למה אסור להתעסק עם הזמן

"אתה יודע יהודה? משהו מוזר לי."

אמר ריקטו לפתע כשרק החלו לצעוד.

"באמת?"

שאל אטותו הבבון בציניות.

"כן," המשיך ריקטו ברצינות "אני ארינמל. נכון?"

"יש מה לדו בזה אבל כן..." ענה לו הבבון, מסמן לנער שפצה את פיו, לסתום אותו. "מה הבעיה"

"אני זוכר אותי ועוד כמה... יצורים כמוכם,"

"היי!" התעצבן הנער.

"מה?!" לא הבין ריקטו. האם אמר דבר-מה לא בסדר?

כנראה שלא.

"...ויחד, צדנו ארינמלים מתוך החורים שלהם. עכשיו אני לא מבין, אם אני ארינמל למה אני כזה גדול ולמה אני זוכר שצדנו ארינמלים?"

"בהחלט מעניין." אמר הבבון ברצינות. "רגע, מה עוד אתה זוכר מאז?"

"כלום." אכזב ריקטו. רק את הרגע של ציד הארינמלים.

"אז הוא זוכר דברים גם מהחיים האמיתיים שלו. מה לעזאזל הולך כאן?" שאל הבבון את עצמו בקול. נוסח שרלוק הולמס.

הם המשיכו לצעוד, כשכל הדרך ריקטו מנסה ללקק נמלים מהעצים והבבון מונע זאת ממנו בכוח.

עד שהגיעו לשכונה.

שם.

הו שם, שם החלו הבעיות הגדולות באמת...

הפרק הקודם		הפרק הבא