סיפורה של נערה קצת שונה

ביקשתם המשך וקיבלתם! התייחסתי כמה שיותר להערות שלכם.

הגעתי לתחנת הרכבה קינג קרוס והרגשתי הכי לחוצה בעולם.

הלב שלי הלם במהירות כאילו אני רצה מרתון ארוך ומייגע וגם הייתי אדומה כמו עגבנייה. תנשמת שלי לאבי (קראתי לה ככה כי לראש שלה יש צורה של לב) רפרפה בכנפיה בחוסר סבלנות.

"אל תדאגי, הכל יהיה בסדר." הרגיעה אותי אמא שלי.

"אני אהיה בסדר אמא" חצי אמרתי חצי קיוויתי לאמא שלי.

עליתי לרכבת והסתכלתי על הורי בפעם האחרונה לפני שאצא לדרך.

"ביי ואל תשכחי לכתוב!" צעקו לי הורי מהרציף.

"אני לא אשכח!" צעקתי בחזרה ונכנסתי לרכבת.

לא הכרתי אף אחד שאמור היה להגיע להוגוורסט. תמיד הייתי בקרבת מוגלגים. גדלתי איתם ושיחקתי איתם. בכיתי איתם וצחקתי איתם. הם היו כל מה שהכרתי.

"עכשיו או לעולם לא. תהיי אמיצה כמו סבא ואל תפחדי מכלום." לחשתי לעצמי. חיפשתי לי תא עד שמצאתי תא עם 3 ילדים,2 בנים ובת בסוף הרכבת. נראה היה שגם הם די חדשים. חד מהם היה שחור שיער בתסרוקת מעוצב ועם עיניים כחולות כהות ועמוקות שכמעט טבעתי בהן. שני היה בעל שיער פרוע וחום שגם התאים לו מאוד ועיניים אפורות ונבונות עם מבט סקרן.

לבת היה שיער שטני עם גלים ועיניים חומות יפות במיוחד. פחדתי לגשת אליהם אבל בסוף אזרתי אומץ ופתחתי את הדלת. "אני יכולה לשבת איתכם? אני לא מוצאת אף מקום אחר." שאלתי בנימוס.

השיחה ביניהם הופסקה מיד. השלושה הביטו בי כמו מהופנטים ובמיוחד הבנים. הסמקתי בגוון ורדרד.

"את יפה" פלטו הבנים ביחד תוך כדי מבט מהופנט. הסמקתי לגוון אדמדם-ורדרד. בסוף הבת התעוררה ואמרה בחביבות "כן ברור."

"תודה" עניתי לה מעט מבוישת אבל שומרת על נימוסי.

"איך קוראים לך? לי קוראים ג'ייק ואלה אשלי ודיוויד. גם אנחנו חדשים" אמר הילד שחור השיער ששמו ג'ייק. "קוראים לי רייצ'ל, נעים להכיר" אמרתי הנועם.

"תגידי, לאיפה את רוצה להתמיין? אני רוצה לגריפינדור! ממש כמו ההורים שלי." אמר ג'ייק.

"אני לא בטוחה. תמיד כל מי שפגשתי שהיה קוסם אמר לי שם של בית אחר. אמא שלי אומרת רייבנקלו או גריפינדור. אבא שלי אומר שהפלפאף או גריפינדור. סבא שלי אומר לי שהוא לא בטוח והמורה שלי אמרה לי שאני מתאימה לסלית'רין. אז אין לי מושג לאין אני אגיע. אני רוצה לגריפינדור כמו ההורים שלי." עניתי.

"קטע קשה" אמר ג'ייק ואני לא יודעת למה אבל צחקנו כולנו.

"ממתקים, שתייה! ממתקים! קנו ממתקים!" שמעתי קול קורא מבחוץ.

"רוצים משהו חמודים?" שאלה המוכרת.

"כן" כולנו ענינו.

"מה כדי לי לקחת?" שאל דיוויד.

"אין לך מועדפים?" שאלתי.

"אני בן למוגלגים. אף פעם לא טעמתי שום ממתק שמוכרים כאן" הסמיק דיוויד.

"לא נורא. אני ממליצה על צפרדעי שוקולד. הן הכי טעימות שיש!" עניתי בחיוך.

"אוקיי אז 10 צפרדעי שוקולד בבקשה." אמר למוכרת.

אני קניתי לי 35 צפרדעי שוקולד בטענה "שיהיה לי גם לבין הארוחות בהוגוורסט."

התיישבנו בתא והתחלנו לאכול.

"אני רואה את הטירה! איזה יפה היא! כדי שנחליף לגלימות." אמרה אשלי.

"צודקת" ענינו יחד.

החלפנו את הבגדים לגלימות והרכבת נעצרה.

ירדנו יחד מהרכבת מפטפטים וצוחקים כאילו אנחנו חברים ותיקים.

פתאום שמענו צעקה. "תלמידים חדשים לכאן! תלמידים חדשים לכאן!"

הלכנו לכיוון הצעקה וראינו את הענק רבאוס האגריד.

הוא הסתכל אליי וכמעט פלט לי היי. למזלי הוא השתלט על עצמו ובלע את ברכת השלום שלו.

דמבלדור נתן לכולם הוראה ברורה. אסור לאף אחד לדעת שאני הנכדה שלו. זה יסכן אותי.

חייכתי לחברי החדשים והתחלנו ללכת בעקבות האגריד.

אם זה לא מספיק ארוך אני אוסיף עוד.

5 תגובות ונמשיך לפרק הבא שלו!

הפרק הקודם		הפרק הבא