מלחמת הכוחות.

כאשר הארי נחת בעולם החדש, הוא ראה הרבה מאוד הרים מתנשאים סביבו, ברכס עצום שהשתרע על קילומטרים רבים. הארי עצמו מצא את עצמו עומד על ראש הר, צופה על סביבותיו וכמעט מחליק במורד. הוא נשען בזהירות על עץ שעמד מאחוריו וקיפץ למטה, מחליק על אבנים ומחזיק את שרביטו בידו לכל צרה שתופיע.
"היי! תיזהר!" שמע צעקה. הארי נעצר, הביט סביבו וראה שני אנשים, אחד היה איש זקן, בעל זקן ארוך ובידו הוא החזיק מטה. השני היה אדם מוזר, בגובה של ילד, עם שיער חום. הם הסתכלו עליו בדאגה. "חששנו שתיפול למטה ותיהרג," אמרו.
"אל תדאגו לי," אמר הארי וחייך, "אני מסוגל לעשות קסמים."
הזקן פלט נחרת צחוק. "בגילך?" התפקע. "אני בגילך עוד למדתי בבית ספר!"
"גם אני," אמר הארי והביט בו, מופתע. "בעולמכם אין בית ספר לקוסמים?"
"אהה, לא," אמר האדם הקטן. "אצלנו הקוסמים לא לומדים בבית ספר לקוסמים. מי שיש לו כוח קסם מוכשר רק לאחר לימודיו. דרך אגב, שמי פרודו בן דרוגו ממשפחת בגינס, ורעי הוא מר גנדלף האפור."
"הארי פוטר," אמר הארי ולחץ את ידיהם. הוא היה כבר משוכנע שהם בצידו, כלומר בצד הטובים.
"ואם תהית מדוע אני נמוך כל כך, תדע שזה משום שאני מגזע ההוביטים, שהוא שונה במובנים רבים מגזע בני האדם, אליו אתה משתייך, אני מניח," אמר פרודו.
"כן, אני משתייך אליו. אבל הגזע שלכם, גזע ההוביטים, לא מצוי בעולמנו ולכן לעולם לא שמעתי עליו," אמר הארי.
"תוכל להראות לנו כמה מקסמיך?" שאל פרודו.
"בשמחה," אמר הארי. הוא הצביע בשרביטו על אבן שהייתה במרחק חמישה מטרים מהם וקרא: "אציו!"האבן זינקה אל כף ידו.
"מרשים מאוד," אמר גנדלף. "אך לא תוכל להשתוות לכוחי, בהתחשב בגילך. תסתכל ותראה," אמר, הניף את מטהו וצעק:
"מונטה פרגנטה פלגה רקטום!"
נשמעה רעידה באדמה, ועץ שעמד כעשרה מטרים מהם נעקר לגמרי ממקומו וזינק לעברם. גנדלף עצר אותו בעזרת מטהו, נופף בו והחזיר את העץ למקומו.
"וואו," אמר הארי. על סוג זה של קסמים מעולם לא שמע. "אני לא חושב שאני אצליח לעשות דבר כזה," אמר במבוכה.
"לא נורא," אמר גנדלף, "כוחות הקסם שלך חזקים מאוד, יחסית לגילך. אך עסקנו מספיק בשטויות! האם תוכל להגיד לנו מהו המקום הזה?"
"האמת שאני בעצמי לא ממש יודע," אמר הארי. "מנהל בית הספר שלי הביא אותי לכאן באמצעות בקבוק עם נוזל כסוף שהגיע לעולמי, והוא הספיק לספר לי על אגדה שבה כוחות הרשע יילחמו נגדנו בעולם אחר."
"גם אנחנו הגענו לכאן באמצעות בקבוק עם נוזל כסוף," אמר פרודו. "גנדלף ואני פטפטנו בביתי ולפתע הבקבוק הופיע ליד האח. שנינו שתינו ממנו והגענו להר הזה," הוא הצביע על הר שהיה סמוך להר שעליו הופיע הארי. "אך לפני זה גנדלף הספיק לעלות כמה השערות בנושא זה."
"השתמשתי מעט בקסמיי כדי לגלות מעט דברים מהבקבוק," אמר גנדלף, "אבל כל מה שהצלחתי לגלות זה שנגיע לעולם אחר, וראיתי שתהיה מלחמה, שבה 15 אנשים נלחמים ב-15 אנשים אחרים. כנראה, לפי המידע שלך, המלחמה תהיה בין 15 אנשים מכוחות הטובים נגד 15 אנשים מכוחות הרשע. לצערי דבר זה אינו טוב בשבילנו, כי אני כבר זקן וכוחי כיום הוא לא כמו שהיה. אך אעשה כמיטב יכולתי."
"אני בטוח שנסתדר," אמר הארי, "אך אני חושש מפני שלא מגיעים עדיין שאר האנשים. מתי הם יגיעו, לדעתכם?"
"איני יודע", אמר פרודו, "אבל עד שהם יגיעו, כדאי שנדבר. איפה אתה גר בעולמך? אני גר בהוביטון, אשר בפלך."
"המקומות בעולמנו שונים," אמר הארי, "אני לומד בבית ספר באנגליה שלא רק לומדים בו, גם ישנים בו ואוכלים בו במשך כל תקופת הלימודים. בחופשות הקיץ אני נוסע לבית של הדודים שלי, שנמצא בסארי שבאנגליה."
"אנגליה? איזה צירוף מקרים מוזר!" שמעו קול.
הארי, פרודו וגנדלף הסתובבו וראו שני ילדים, בן ובת, צועדים מאחוריהם וחתול בר משתרך מאחוריהם. "אז אתה מאנגליה?" שאלה הילדה.
"כן," אמר הארי, "גם אתם?"
"כן, אנחנו מאוקספורד שבאנגליה, אבל בעולמות שונים," אמר הילד, "אני חושב שכרגע אנחנו גם נמצאים בעולם אחר. מעניין מה אנחנו עושים פה, ולמה הבקבוק הגיע לבית שהיינו בו, בצ'יטגטסה."
הארי סיפר להם על האגדה שקראו במשרד של דמבלדור, ושאל: "איך קוראים לכם? ומה החתול הזה עושה איתכם?"
"אני ליירה," אמרה הילדה.
"אני ויל," אמר הילד.
"אני פנטלימון," אמר החתול, והארי, פרודו וגנדלף קפצו בהפתעה.
"הוא הדמון שלי," מיהרה ליירה להסביר. "הוא בא איתי לכל מקום, והוא יכול לשנות צורה. תראו!" אמרה. החתול זינק לידיה והשתנה לדמות חמוס.
"יצורים כאלה אין בעולמנו," אמר הארי, "אבל איפה נמצא הדמון שלך, ויל?"
"הדמון שלו נמצא בתוכו," אמרה ליירה, "אני מניחה שגם שלכם ככה. בהתחלה הופתעתי כשראיתי את ויל וחשבתי שקטעו אותו מהדמון, אבל אז הבנתי שישנם עולמות שבהם הדמונים נמצאים בפנים, בתוך הגוף של האנשים. אבל אין טעם להקדיש לנושא זה תשומת לב רבה, יש לנו משימה לעשות."
"נכון," אמר גנדלף בחומרה, "מעולם לא נתקדם אם נמשיך להתעמק בשיחות טיפשיות אלה! בואו נחליט מהו צעדנו הבא: האם נחכה לעוד אנשים שמצטרפים לצבא שלנו או שנתחיל לחקור את המקום ואולי לגלות את המקום שבו נמצאים כוחות הרשע?"
"אין סיבה לחכות, אנחנו כאן," שמעו קול. הקול בא לפניהם, ולאחר כמה רגעים החבורה ראתה שני ילדים, בן ובת, מתקרבים אליהם. "שמי ספטימוס, וזאת ג'נה," אמר הילד.
"שלום,"אמר הארי. לא עלה בדעתו שיהיו כל כך הרבה ילדים. "כיצד אתם הגעתם לכאן?"
"היינו בארמון של ג'נה, אני בחדרי וג'נה בחדר המלכה (ג'נה היא הנסיכה בספר ספטימוס היפ)," אמר ספטימוס. "לפתע רצה ג'נה לחדרי ודרשה ממני לבוא לחדרה. נגררתי אחריה עד דלת חדר המלכה (שאותה לא יכולתי לראות מפני שזו דלת למלכה בלבד) והיא משכה אותי פנימה. בחדר ראיתי בקבוק עמוד על ראש הארון, חטפתי אותו וסיכמתי עם ג'נה ששנינו נשתה ממנו. אני שתיתי ראשון והיא שתתה מיד אחרי. לא היה לי מושג מה יקרה, ולאחר ששמענו את שיחתכם הבנו שאנחנו חלק מכם."
גנדלף פתח את פיו לומר משהו, אך לפתע הם שמעו רעש. החבורה בת שבעת החברים הסתובבו וראו מרחוק דבר שהחריד אותם.
הם ראו חמש עשרה דמויות, חלק יכלו לזהות וחלק לא, פוסעות במרחק שלא עולה על קילומטר מהם. הארי לא הופתע כשראה שם את וולדמורט, עם אוכל מוות נוסף שהארי לא זיהה. "הנה וולדמורט ועוד אוכל מוות איתו!" זעק. כל השאר גם זעקו: "סאורון, גולום וסרומן! יופור רקינסון וגברת קולטר! דוםדניאל, סיימון ואתלדרדה!" אך מלבד הדמויות שזיהו, היו שם גם שני דמויות שנראו כמו חרקים גדולים, מלך זקן עם מבט זדוני בעיניו, מכשפה יפהפייה ומלך אחר, צעיר יותר מהקודם.
"תברחו!" צעק פרודו וכולם החלו לרוץ לכיוון יער שראו לפניהם, אך לא הבחינו בו קודם.
"אני לא מאמין!" אמר פרודו בעת הריצה, "הם רבים וחזקים ממנו!"
"אל תדאג!" אמר הארי. "לפי המידע של גנדלף, נהיה חמישה עשר. אני מניח שבקרוב נפגוש את השמונה שנותרו."
"עוד נראה," אמר גנדלף, וכל השבעה נעלמו בתוך היער.

הפרק הקודם		הפרק הבא