חצי תאומים

אז, כמה דברים.

דבר ראשון: מי שירשם, שמו יוזכר בראש הפרק הבא. מי שיגיב, יוזכר שהוא הגיב, אבל לא יוזכר השם שלו.

דבר שני: הפאנפיק מדורג pg13 בגלל שאני לא יודעת מה יהיה בהמשך ואני מעדיפה לדרג גבוה מדי מאשר נמוך מדי.

דבר שלישי: אני בת. ואני מציינת את זה פה, מכיוון שנמאס לי שכולם מתבלבלים וחושבים שאני בן. אז תיזהרו בתגובות

שלכם, או שאני אמרר לכם את החיים בגלל טעות קטנה כמו: אתה במקום את, תמשיך במקום תמשיכי, וכו׳

דבר רביעי: אין לי דבר רביעי אז אני פשוט אפסיק לחפור לכם ואתן לכם לקרוא את הפאנפיק בשקט ובשלווה. 

נ.מ לילה (דמות מומצאת)

אתמול הייתה ההלוויה. אני עדיין מסרבת להאמין. אמא שלי ושאר המבוגרים סביבי מדברים כל הזמן על פסיכולוגים לילדים 

עם טראומות. אני לא רוצה פסיכולוג. אני רוצה את האמת.

מי אני?

למה אמא עדיין מסרבת לתת לי את הצוואה?

למה אני מרגישה כל כך… לא שייכת? 

אז שלום. אני לילה. אני בת 13. ולפני שבוע וחצי אבא שלי מת בתאונת דרכים. אני לא מדברת מאז. נראה לי שאם אני 

אפתח את הפה, כל מה שהרגשתי בימים האחרונים פשוט… יצא החוצה. ואני לא רוצה שזה יקרה.

אבל לא עושה לי טוב. אני מרגישה את זה. כל מה שצברתי בימים האחרונים פשוט מתערבל לי בבטן, אני מרגישה את זה 

הורס אותי מבפנים. אבל משום מה אני מרגישה שהאפשרות השניה תהיה גרועה יותר. 

מי אני?

מה אני?

אתמול היה יום ההולדת ה13 שלי. יום ההולדת הגרוע ביותר בעולם. אמא שלי ניסתה שיהיה לי טוב, באמת. אבל… אני פשוט 

הייתי צריכה קצת זמן לבד.

מה אני?

אני יודעת מה אני. אני קוסמת. אני בשנה השלישית שלי בהוגוורטס. ואני שונאת את החיים הדפוקים שלי.

אני רוצה לראות את הצוואה. אולי יהיו שם רמזים. אולי תיהיה שם סתם נחמה. הכל יהיה טוב. כל דבר שיעזור לי לזכור אותו. 

אתם מבינים, אני מרגישה שאני שוכחת את אבא שלי. איך הוא נראה, איך הוא הריח. איך אהבתי כשהוא חיבק אותי. ואני לא 

רוצה שזה יקרה. אני לא רוצה לשכוח אותו. הזיכרון שלי ממנו… בנתיים זה הדבר היחיד שמונע ממני להתפרק. 

אני מחזיקה את הצוואה. אני לא זוכרת איך זה קרה. בטח זימנתי אותה בלי לשים לב. אני פותחת אותה לאט ו… בפנים יש תצלום. 

אני מקרבת אותו, כדי שאני אוכל לראות טוב יותר. יש שם אישה שאני לא מזהה. היא מחזיקה שלושה תינוקות. אני מזהה אחת 

מהם. זאת אני.

מי אני?

הידיים שלי רועדות. אני מרגישה איך המוח שלי עובד לאט לאט, מעבד את המידע. אני מאומצת. אני מתחילה ללכת, יותר ויותר מהר. 

אני לא יודעת לאן, אני רק רוצה להתרחק, לצאת מתוך עצמי. כל השנים האלה… זה היה רק שקר.

כלום.

זיוף. 

אני מרגישה את הדמעות זולגות במורד לחיי. אני מנגבת אותן ומתנשפת. אני מרגישה פשוט מתוסכלת. כל כך מתוסכלת. אני בועטת 

באדמה. זה משפר במעט את ההרגשה שלי, אם כי עכשיו הרגל שלי כואבת. עכשיו אני רוצה לדעת רק עוד דבר אחד.

מי שני הילדים הנוספים שבתמונה?

מי אני?

אני לילה. אני בת 13, ואני קוסמת בשנה השלישית שלי. אני מאומצת, ולפני שבוע וחצי אבא שלי מת. אני מתגעגעת אליו. 

ועכשיו אני הולכת לחפש את האחים שלי. 

אלוהים, אני מתה. אישרו לי את הפאנפיק הזה תוך 48 דקות. 

		הפרק הבא