להיות אך לא לחיות

למחרת בבוקר, לפני הזריחה, קמו הארי, רון, הרמיוני וג'יני. הם אכלו ארוחת בוקר חפוזה, והתכוננו להכנס לאחוזת מאלפוי.
"ליבי פועם במהירות" אמרה ג'יני.
"גם שלי" אמרה הרמיוני.
"בואו, ניכנס" אמר הארי, והארבעה החלו ללכת לכיוון  דלת הכניסה הגבוהה של האחוזה, אחוזת מאלפוי.
"שקט!" אמרה הרמיוני, וסובבה את הידית. הדלת לא היתה נעולה, והם נכנסו. "מה זה, כל כך הרבה עובש!" לחש רון, ושם את ידו על אפו כשהריח את הריח המגעיל, המעופש של האחוזה שבטח לא נוקתה זה שנים.
הארי, ג'יני והרמיוני לא היססו לעשות כמוהו.
"מה אתם אומרים?, לאן נלך?" לחשה הרמיוני.
"אני חושב שכדאי ללכת למרתפים" אמר הארי, ופתאום, כבמטה קסם, הם ראו מדרגות לולייניות שהובילו למרתפים.
"ניכנס?" שאלה ג'יני.
"כן" קבע רון, והם התחילו לרדת במדרגות האין- סופיות.
"פיו..." התנשפה הרמיוני כשסוף סוף סיימו את הירידה  המפרכת.
"מי הרשה לכם להכנס?!" בקע קול מתוך אפלת המרתפים.
"אנחנו!" ענתה ג'יני ללא פחד.
"כן, וויזלי, אתם?" אמר הקול, שהתקרב יותר ויותר, ולבסוף הם ראו את דראקו מאלפוי, אויבו המושבע של הארי, עומד לפנייהם.
"יפה, יפה" אמר מאלפוי ועל פניו הבעת סלידה עמוקה.
"מאלפוי!" צעק הארי.
"אבא!" קרא דראקו.
"כן, בן?" שמעו את קול חלקלק, והם ראו את לוציוס מאלפוי עומד עם שרביט מונף.
"פוטר? עדיין לא נהרגת?" שאל מאלפוי האב.
"לא, מאלפוי!" אמר הארי.
"אז תסיים את חייך כאן, ועכשיו" אמר לוציוס מאלפוי, הניף את שרביטו וצעק: "אובליוואטה!".
הארי עף אל הקיר, ושקע בעירפול חושים.

הפרק הקודם		הפרק הבא