הרמיוני גריינג'ר ואבן החכמים

בס"ד                                                                                                   
פרק זה מוקדש לענבר ועדן המדהימות!
כל הזכויות שמורות לרולינג- אבל שיניתי קצת את המילים כדי להתאים את זה לעלילה שלי... קריאה מהנה!

היה זה בוקר יום חמישי הרמיוני התעוררה בהתרגשות.
"הים זה היום הגדול" היא אמרה לעצמה "היום אני נוסעת להוגוורטס!"
היא התלבשה בזריזות, וירדה בשעטה במורד המדרגות. הוריה היו נרגשים כמעט כמוה, הם התלבשו באופן חגיגי וחיוך היה מרוח על פניהם.
"קדימה הרמיוני, אנחנו לא רוצים שתאחרי את הרכבת!" זירזה אותה אימה בשעה שהיא אכלה פנאקייק. "בסדר, בסדר אני באה!" ענתה לה הרמיוני, ויצאה עם הוריה לכיוון המכונית.

כאשר הגיעו לתחנת הרכבת, התחילה הרמיוני לחפש את הרציף שהיה רשום במכתב שקיבלה. "תשע ושלושה רבעים" אמרה אימה "הם וודאי מתלוצצים! אין כאן שום רציף עם שם שכזה!" אמרה ובקולה התגלתה נימת עצבנות. עיניה של הרמיוני נחתו על ילד ואישה זקנה לידו,שהתרוצצו בין האנשים והיה נראה כאילו הם מחפשים משהו... "הזדרז נוויל!" הורתה הזקנה על הילד- שככל הנראה שמו נוויל "אתה מוכרח למצוא את הקרפד! אם לא תזדרז, אתה עלול לפספס את הרכבת להוגוורטס!" הרמיוני ששמעה שגם הילד ושמו נוויל נוסע להוגוורטס, הלכה בזריזות לכיוון הזקנה ושאלה "שלום לכם! היה נדמה לי ששמעתי הוגוורטס. האם אתם יודעים איך אני עולה לרכבת שמגיעה לשם?" הזקנה סקרה אותה מכף רגל ועד ראש ולבסוף חייכה "חביבתי, האם גם את תלמידת שנה ראשונה בהוגוורטס?" הרמיוני הנהנה בראשה.
"אם כך, את בת גילו של נכדי נוויל!" אמרה הזקנה "כדי להגיע לרציף תשע ושלושה רבעים זה  לעבור בקיר שבין רציפים תשע לעשר." בדיוק באותו רגע נוויל מצא את הקרפד שלו. "סבתא מי זאת?" הוא שאל , "אני הרמיוני גריינג'ר ואני תלמידת שנה ראשונה בהוגוורטס!" אמרה הרמיוני בגאווה. נוויל חייך אליה ולקח את העגלה שלו בידיו. הוא הסתכל על הרמיוני ואמר: "נתראה בצד השני!" הוא נופף לה ביד, ורץ אל תוך הקיר. הרמיוני רצתה להגיד לו שיזהר אבל כבר היה מאוחר מדי. ברגע שנוויל היה במגע עם הקיר הוא פשוט נכנס לתוכו. הרמיוני הסתכלה על  הקיר ואחר-כך על סבתא של נוויל. סבתא של נוויל צחקה למראה פרצופה של הרמיוני. "טוב יקירתי, אני צריכה לעבור אל נכדי בצד השני. נתראה מאוחר יותר!" היא עשתה כמו שעשה נכדה ורצה אל תוך הקיר. הרמיוני הסתובבה לכיוון ההורים שלה ואמרה:"טוב, אימא ואבא אני צריכה ללכת" היא אמרה וניגשה לחבק את הוריה "אנחנו נראה אותך בחג המולד" אמרה אימא של הרמיוני, ודמעות עלו בעיניה. היא חיבקה את הרמיוני חיבוק מוחץ "אוה... הרמיוני מה אני אעשה בלעדייך?!" פרצה האם בבכי. "הרמיוני אנחנו נתגעגע אלייך מאוד!  אנא צרי איתנו קשר!" אמר האב שגם בעיניו בצבצו להן הדמעות.
"אבא, אימא אני אסתדר באמת... ואני מבטיחה לכתוב לכם כל שבוע! אבל אני צריכה ללכת עכשיו כדי לא להפסיד את הרכבת... אז ביי! אני אתגעגע אליכם!" היא אמרה, תפסה את העגלה שלה והתחילה לרוץ לכיוון הקיר. היא עברה דרך הקיר, ופתאום נגלה אליה רציף תשע ושלושה רבעים. "היי הרמיוני!" היא שמעה מישהו קורא בשמה "ראית את הקרפד שלי?" זה היה נוויל. "עוד פעם איבדת את הקרפד שלך?!" הרמיוני שאלה בגיחוך. "כן, לא שמתי לב והוא קפץ לי מהקופסא..." הוא אמר. "למה שלא תלך לספר לסבתא שלך?" הציעה הרמיוני "טוב בסדר..." הוא אמר. בקולו נשמעה נימת חשש.
הרמיוני ונוויל התקדמו לכיוון סבתא שלו. "סבתא שוב איבדתי את הקרפד שלי." "אוי, נוויל" נאנחה סבתא שלו.
הם התחילו לחפש את הקרפד. כשמצאו אותו כבר הגיע הזמן לעלות לרכבת.
"אז הרמיוני- ההורים שלך, הם מוגלגים?" שאל נוויל, כשהם התיישבו והניחו את הדברים.
"כן"  ענתה הרמיוני. מוגל- זה מישהו ללא כוחות קסם...
"אגב- זה הקרפד שלי..." נוויל הסתכל על המושב שלידו, אבל הוא היה ריק...
"הרמיוני..." אמר נוויל "הקרפד שלי שוב נעלם..."  הרמיוני גיחכה.
"אני אעזור לך לחפש אותו" היא אמרה "אתה תלך לכיוון הזה ואני לכיוון הזה..." "טוב, מי שמוצא אותו שיגיע לכאן!" אמרה נוויל.
הרמיוני עברה תא, תא ושאלה אם מישהו ראה את הקרפד של נוויל...
באחד התאים, אליו היא הגיע- ישבו 2 בנים. הראשון היה ג'ינג'י עם נמשים, והשני עם שיער שחור פרוע ומשקפיים. ברגע שנכנסה הג'ינג'י הניף את שרביטו.
"מישהו ראה כאן קרפדה? נוויל איבד אחת." היא אמרה. הג'ינג'י פתח את פיו לדבר, אך הרמיוני לא שמעה מה הוא אמר אלא- הביטה בשרביט שבידו...
"מה, אתה עושה קסם? תראה לי גם" היא אמרה.
הג'ינג'י כחכך בגרונו ואמר:
"לימון וחמנית זה טוב,
העכברוש הזה יהפוך לצהוב."
אבל כלום לא קרה... "אתה בטוח שזה קסם?" שאלה הרמיוני "הוא לא יעיל במיוחד..." טוב נו... היא חשבה לעצמה, כנראה לא כולם למדו כמוני...
"אני ניסיתי להתאמן עם כמה קסמים פשוטים, וכולם הצליחו לי. אף אחד במשפחה שלי לא היה קוסם, זאת הייתה הפתעה בשבילי לקבל את המכתב, אבל כל-כך שמחתי,כמובן, כלומר, זה בית-הספר הכי טוב לקוסמות שיש ככה אומרים- כמובן שלמדתי כמעט בעל פה את כל ספרי הלימוד שלנו, אני מקווה שזה מספיק- אגב, אני הרמיוני גריינג'ר, מי אתם?"
"רון וויזלי" אמר הג'ינג'י
"הארי פוטר" אמר הילד עם המשקפיים. הרמיוני הסתכלה על המצח שלו בהשתוממות. זה באמת הוא! חשבה לעצמה, כנראה ההשארה שלי הייתה נכונה! איזה יופי!
"מה באמת?" היא שאלה, וניסתה להסתיר את השמחה שבקולה "אני יודעת עליך הכול!"
"באמת?" הוא שאל, היה נראה כאילו הוא עומד להתעלף...
"בחיי מה לא ידעת?! אני במקומך הייתי מבררת הכול!"אמרה הרמיוני.
הרמיוני ניסתה לברר באיזה בית הארי פוטר מעוניין ללמוד. הילד הג'ינג'י רון עניין אותה הרבה פחות. אחרי שראתה שהארי פוטר לא מוצא שום עניין בשיחה איתה, היא אמרה: "כדאי שאלך לחפש את הקרפדה של נוויל. ואתם שניכם צריכים להחליף בגדים, עוד מעט מגיעים!!!"
היא יצאה מהתא כולה נרגשת ונסערת! היא סיפרה לנוויל שהיא ראתה את הארי פוטר, והוא התלהב כמעט כמוה! ואז הם ירדו מהרכבת, ונתגלתה לפניה הטירה הגדולה והיפה ביותר שהיא ראתה- הוגוורטס...

הפרק הקודם		הפרק הבא