מוגלגים וחצי

ישבתי בסלון של הבית, בוהה באדם הזעיר שניצב מולי בתדהמה.

"תן לי לראות אם הבנתי אותך נכון," אמרתי לאיש הזה. "הבן שלי, קולי הוא, קוסם?"

האיש הנהנן בארשו במרץ. פרצתי בצחוק רם.

"תמיד חשדתי שיש משהו מוזר בילד, אבל זה כבר מוגזם!" מלמלתי בין צחקוק לצחקוק.

"אתה יכול להסביר לי, למה חשדת שיש משהו מוזר בילד?"

"בטח שאני יכול," אמרתי. "כל פעם שאני מבקש ממנו לעשות משהו שהוא שונא לעשות, יוצא מהחדר וחוזר כעבור שניות, הדבר שביקשתי ממנו לעשות נעשה, והוא בערך באותה תנוחה."

"אהא!" קרא האיש. "רואה? זה כי הוא קוסם."

"מה שתגיד מר..." הבטתי באיש בשאלה.

"פיליטיק," הוא סימן בראשו ברוב חשיבות.

"פיליטיק. האם אתה יכול להוכיח שאתה קוסם?" שאלתי.

"בוודאי," אמר פיליטיק. "אבל אשמח אם תקרא לילד קודם."

"קולין!" קראתי, קולי מהדהד בין קירות הבית. "בא הנה ילדון!"

קולין הופיע מעבר לפינה, כשאחריו נגרר דניס, אחיו הקטן. "כן אבא?" שאל.

"האיש הזה טוען שהוא קוסם," אמרתי. "הוא רוצה להוכיח לי שהוא אכן קוסם, אבל ביקש ממני לקרוא לך, כי אתה כביכול גם קוסם, שאמרו ללמוד בגוגריטיס."

"הוגוורטס," תיקן פיליטיק.

"מה שתגיד," מלמלתי.

"אתה קוסם?" שאל קולין בהתלהבות. "כל הדברים המוזרים שקרו לי הם קסם?"

פיליטיק הנהן בראשו. הוא שלף מכיסו מוט עץ דק, וכיוון אותו לעבר אגרטל ריק שעמד על השידה. בתוך האגרטל הופיעו פרחים מלבלבים.

פי נפער. "קייט!" קראתי בקול. "קייט בואי לכאן," קראתי. אולי אישתי תוכל להסביר את הנעשה.

"מה קרה בריאן?" קייט נכנסה לחדר, שולחת לעברי מבט עייף.

הסברתי לה במהירות את המצב.

"תוכל להוכיח גם לי?" היא שאלה את פיליטיק.

"בוודאי," הקוסם הזערורי חייך, מכוון את שרביטו לעבר האגרטל בשנית. הפרחים נעלמו.

"ובכן," אמרה קייט. "ככל הנראה קסמים קיימים. נשמח לשלוח את בנינו להוגוורטס."

"מה כבר?" לחשתי לאוזנה. "בלי להתייעץ? בלי כלום?"

"אני לא רואה סיבה להתייעצות," לחשה קייט חזרה. "קולין קוסם ואני מניחה שזאת הדרך הטובה בשבילו. אני רוצה שהבן שלי יהיה מאושר."

כעבור שבוע, קייט שלחה אותי לקניות. טעות חמורה אם תשאלו אותי. בכל מקרה, היא ציוותה שלא אחזור הבייתה בלי כל הפריטים ברשימה, ומתנה לתחילת בית ספר חדש בשביל קולין. מיהרתי לסיים את הקניות, וחיפשתי משהו שיתאים כמתנה לתחיל לימודי קסמים. מצאתי בדיוק את הדבר המתאים.

באחד לספטמבר, כשחיבקתי את קולין חיבוק אחרון, נתתי לו את המתנה לשנה החדשה בגוגוריטיס: מצלמה.

הפרק הקודם		הפרק הבא