יש אהבה, חברים וכמובן, פילוסופיה.

היי כולם! יש לי שתי הערות:
1. זה פיק שמבוסס על הרבה תיאוריות שיש לי, וכבר בפרק הזה יש שתיים או שלוש תיאוריות....
2. ההתרחשות בפרק הזה היא מאוד מהירה אז קחו בחשבון שזה מסופר אחרי שנה שכל הדמויות ביחד.
תהנו!

הקדמה

היי, השם שלי הוא ג'ס. או השם המלא שלי, ג'סיקה.

אני תלמידה בשנה החמישית בבית הספר הוגוורטס. בית הספר הרביעי שלי מאז היותי בת אחת עשרה.

וכמו שאפשר להבין, לא אני זו שעברתי... דיי זרקו אותי...

אז כמו שאמרתי, אני בשנתי ה-5 בהוגוורטס, בית הספר היחיד שהצלחתי להישאר בו שנה ולעלות לשנה הבאה.

אני לא יודעת איך התמיינתי לבית הזה, כי אני מאזה לא רייבנקלויית. אני הילדה הכי לא חכמה שיכולה להיות.

אבל מה שכן, אני דיי מתחברת כאן עם אנשים, הבנות שאיתי בחדר:

אשלי בלום- שבאמת יפה כמו שם משפחתה.

אלכסנדרה פייל- שכולם קוראים לה אל' או אלכס.

מוּני לייט- שעורה לבן כמו הירח, דבר שמאפיין את שמה.

לב קורלסון- שמשום מה כולם קוראים לה לוּ.

סאל קייס- החברה הכי הכי טובה שלי.

בקיצור, כולנו חברות.

מה שאני כן יכולה לומר לזכותי, זה שאני פילוסופית לא קטנה. אבל אני לא אומרת את התיאוריות שלי לכולם.

אני בת 15, ואני יודעת שבגיל הזה תמיד יש לך חבר. אבל... אני לא יודעת אם הבחירה שלי תהיה נכונה, אני בכלל לא יודעת מה זו מחויבות או מה זו מערכת יחסים.

כל החברות שלי דוחפות אותי למצוא חבר, כדי שנוכל לצאת ב"תריסר" הן קוראות לזה.

אבל בינתיים, אני בכלל לא רוצה חבר. אני חושבת שזה מוקדם מידיי.

זה לא שאני מנודה חברתית, להפך, אני חושבת שאני דיי מקובלת כאן בחברה, והרבה בנים דווקא מחזרים אחרי (בלי להשוויץ) וכמה מהם הציעו לי חברות. אבל אני דחיתי את כולם. כי זה לא מה שאני רוצה. אי לא רוצה חבר. אני תמיד אומרת לעצמי 'עדיף חברה על חבר' כי אולי אני לא מתביישת ליד בנים, ומדברת איתם בסבבה, אבל אני רק מקיאה מהמחשבה על להתנשק עם אחד מאיתם.

שחכתי לומר (לכתוב) איך אני נראית- יש לי שיער חום דבש, חלק, וגלי בקצוות, אני דיי רזה,  מטר 70, העיניים שלי בצבע כחול עז, וצבע העור שלי לבן, כי אני לא אוהבת להשתזף. אני חושבת שזה סתם לא בריא, לא יפה, ומסרטן. אוקיי, אז זו אני... בערך.

יש לי אזהרה לכל מי שקורא את הסיפור הזה- אני לא מעניינת במיוחד. אבל כחשבתי את זה לראשונה, שחיי יהיו עוד סתם חיים, טעיתי. בגדול.

וזה הסיפור של חיי.

זה היה עוד סתם יום גשום באמצע ינואר, הייתי עסוקה במועדון בשיעורי בית, כשפתאום ידיים חסונות סגרו על עיניי ובקול שדוני מאומץ מישהו שאל "מי זה?"

גלגלתי את עיניי, למרות שידעתי שהוא לא יכול לראות ונאנחתי, "דן, מספיר עם השטויות. אתה יודע שאני לא אצא איתך."

דניאל היה בחור נחמד, אבל לפעמים כשהיה נתפס על משהו (שבמקרה הזה הוא אני,) אי אפשר לעצור אותו.

הוא נאנח. "אוי ג'ס, מתי תצאי מהבועה הזאת שלך, ותביני שיש פה אנשים שהיו מתים לצאת איתך?"

"לא בזמן הקרוב, ו.. כשאתה אומר אנשים, אתה מתכוון רק אליך, נכון?" שאלה רטורית. חוץ מזה, ניסיתי להתחמק ממנו. אין לי כוח לשטויות.

"אם את רוצה, אני יכול להביא מחט ולפוצץ אותה בעצמי."

"לא, לא." אמרתי. יחסית לבן ברייבנקלו, הוא דיי ילדותי לפעמים. "תקשיב, דניאל, אני לא מוכנה עכשיו למחויבות, לחבר או לכל דבר שקשור בנושא." נעמדתי. רציתי ללכת מכאן, לברוח ממנו כמה שיותר מהר. "זה לא משהו נגדך, ואתה יודע את זה. ועכשיו, אם תסלח לי, אני חייבת ללכת." פניתי לחדרי הבנות, ולפני ששמתי לב למה שקורה סביבי, הוא תפס במותניי, סובב אותי אליו והצמיד את שפתי לשפתיו.

ההרגשה... אני לא יודעת איך להסביר את זה. אבל זה.. זה היה נחמד. ואני, לרגע ויתרתי, מרוב הלם, והורדתי את כל החומות סביבי. הנחתי לו לנשק אותי. ורגע לאחר מכן, קלטתי מה אני עושה.

התעצבנתי עליו, שלמרות מה שאמרתי לו , שאני לא רוצה להיות במערכת יחסים עם אף אחד הוא בא ונישק אותי.

רתחתי מזעם. וסתרתי לו סטירה על הלחי. הכי חזק שאני יכולה, ואני דיי חזקה, ורצתי לחדרי כשפני סמוקות מרוב כעס ותרעומת.

לא יכולתי להאמין, שדן, דווקא דן, עשה לי את זה.

איכס! רק מלחשוב על זה בא לי להקיא את כל ארוחת הצהריים.

נכנסתי בסערה לחדר וטרקתי את הדלת.

לו ואשלי, שהיו בחדר קיפצו מבהלה.

"מה קרה?" הן שאלו במקהלה.

"אתן לא תאמינו לי, אז עדיף שאחסוך לעצמי דיבורים."

"נו, ג'ס. מה הולך?" שאלה סאל שנכנסה עכשיו לחדר.

לקחתי נשימה עמוקה. "דן נישק אותי בחדר המועדון."

הן החליפו מבטים. "נו?! זה נהדר! סוף סוף יש לך חבר! למה את כל כך כועסת?"

"אני כועסת מפני שהוא לא שאל אותי אם לנשק אותי או לא!" צעקתי.

"אוי ג'ס, זה נורא!" אמרה מוני שנכנסה גם היא לחדר. "על מה היא מדברת?"

"דן נישק אותה בלי לבקש את רשותה."

"אוי ג'ס, זה באמת  נורא!"היא אמר, "מה אמרת לו אחר-כך?"

"סטרתי לו ובאתי לכאן."

שתיקה.

"טוב, ג'ס, את חייבת להודות שאת צריכה חבר."

"אחשוב על זה."

"נו, בבקשה, ג'ס. רק תנסי. נצא כולנו, ואז את תראי איזה כיף זה כשיש לך חבר. לא ננדנד לך יותר." הצעה מפתה.

"אוקיי, בסדר. קבענו היום בערב. אל תדאגו, אני לא אבריז. עכשיו, אני צריכה למצוא את הדייט שלי." יצאתי מהחדר. באמת לא התכוונתי להבריז. אבל אזרוק את הקורבן המסכן ישר אחרי הדייט.

יש איזה חתיך בשם דייב בשנה השישית. הלכתי למעונות הבנים, דפקתי על הדלת. הוא פתח לי, מופתע.

"כן?" שאל.

"היי דייב," אמרתי. "קבענו, אני והבנות לצאת כולנו עם בני זוג, וחשבתי... תרצה להיות הדייט שלי?" שאלתי בקול מתקתק.

הוא גיחך. "מצידי אין בעיה, אבל רק שתדעי, אני חבר לא טוב בשבילך." למה המילים האלו מוכרות לי מאיפה שהו?

"ולמה?"

"כי אני ערפד." הוא לחש.

עכשיו הבנתי מאיפה אמר את המשפט הזה. סטרתי לו גם, משום מה זה דיי כיף, והלכתי משם לחפש לי מישהו אחר בעוד אני ממלמלת "מה הוא חושב שאני, פטתית?"

תגובות!!!

		הפרק הבא