יש אהבה, חברים וכמובן, פילוסופיה.

שלום לכולם! מצטערת שלקח לי כל כך הרבה זמן, אך גם הפרק לא כל כך קצר... אני מאוד מפחדת שהוא יותר מידי ארוך ושחפרתי. בבקשה תגידו לי מה אתם חושבים! זה חשוב לי!!! ד"א, שיניתי קצת דברים במידע של הפרק, אז אם מישהו רקא את זה... שישים לב ויקרא שוב...:)
הפרק מוקדש לzoharzoharzohar החמודה, שרק בזכותה אתם יכולים לקרוא את הפרק הזה.
אז לזוהר באהבה:

***

לא ארחיב על הדייט שהיה לנו.

אני סתם הלכתי לאחד הבנים שהציעו לי חברות ואמרתי, "היי, הייתי רוצה לראות אם נוכל לצאת לתקופת ניסיון." והוא ישר קפץ על הפיתיון.

אז ישבנו לנו כולנו בארוחת הערב ודיברנו להנאתנו. שום דבר מיוחד.

בסוף הערב, אמר לי קייל שארק, שאיתו יצאתי, "את יודעת, ג'ס, אני באמת מחבב אותך."

לא עניתי לו. כמה רציתי להרגיש ככה כלפי מישהו! אני רוצה גם להרגיש את הרגש שכולם אומרים שהוא סם חיים. אני רוצה גם להתמכר לסם הזה. אבל אף אחד לא נתן לי אותו בטעם הנכן.

אמרתי לו, "תקשיב, קייל, זה לא ילך. אני מצטערת."

הוא נראה קרוע אבל לא יכולתי לעשות כלום חוץ מלשקר עוד ממה שאני כבר.

"אני צריכה ללכת, אני באמת מצטערת."

עליתי לחדר, לקחתי את האייפוד שקיבלתי מאבא ליום הולדתי האחרון- אבא שלי הוא מוגל. אמא שלי התאהבה בו בשנתה השביעית כשהייתה בביתה בחג המולד.

שמתי את השיר האהוב עלי, יש המון שירים שאני מכירה שאף אחד כאן לא מכיר.

I do not want to be afraid

אני באמת יכולה להזדהות עם השיר הזה.

I do not want to die inside just to breathe in

הוא כזה נכון!

I'm tired of feeling so alone

אני לא רוצה להרגיש לבד. אני רוצה שיהיה לי חבר שאוכל לאהוב.

לא יכולתי לשמוע את השורה האחרונה של הפיזמון כי הבנות בדיוק נכנסו לחדר וצחקקו בקולי קולות. כשראו אותי, הן רצו אלי בצעקות:

"נו?"

"איך היה?"

"התאהבת כבר?!"

"לא!!" צעקתי כדי שיוכלו לשמוע את קולי מעל כל הצעקות שלהן.

כולן נראו פתאום באבל.

"אוי, ג'ס, מתי כבר תביני??"

"טוב, אין מה לעשות. אולי בפעם הבאה. אז... מה אנחנו עושות עכשיו? שבת בערב! חייבים לעשות משהו." ניסיתי להעביר נושא. זה עבד.

"כן! עלה לי רעיון!" אמרה אל', "פעם חברה מוגלגית שלי למדה אותי משחק ממש נחמד. קוראים לו 'אמת או חובה'...." היא הסבירה לנו את חוקי המשחק.

כולן התלהבו מהחובה, אבל לא מהאמת כי אין בזה שום דבר מאתגר.

אז קבענו משחק חדש: חובה או חובותיים: אפשר לקבוע חובה אחת, או שתי חובות.

אלכס, שהיא הכי טובה בשינויי צורה הפכה בקבוק ברצפת לבקבוק מוגלגי עם צורה משונה.

התיישבנו במעגל.

סאל סובבה את הבקבוק. הפיה יצאה עלי והתחתית יצאה לעל מוני. חייכתי חיוך זדוני. "והינה הקורבן הראשון שלנו. חובה, או חובותיים?"

"חובותיים!" אמרה בחיוך אמיץ.

"הממ... חובה ראשונה," אמרתי, "לכי לחדר הבנים."

היא הסתכלה עלי במבט חושד. "טוב, זה קל, ומה אחר-כך?"

"תתנשקי עם סער נשיקה צרפתית." לחשתי.

היא נראתה שבורה. "אבל ג'ס! את לא יכולה לעשות לי את זה! את יודעת שאני אוהבת את כל הקטע הזה של מערכת יחסים, ואת גם יודעת שאני לא מוכנה לנשיקה צרפתית!"

"זאת החובה. את הפלת את זה על עצמך. חוץ מזה... אנחנו לא נהיה שם. אנחנו רק נוודא שסער ידע מה המשימה שלך, ונלך משם, כך שנוכל לוודא מחר, שאת באמת עשית את זה. אז קדימה! בואו למעונות הבנים!" אמרתי בהתלהבות.

הלכנו איתה לשם, או יותר נכון שגררנו אותה איתנו לשם, דפקנו על הדלת, דן פתח לנו.

"כן?" הוא שאל.

"היי, דן, סער נמצא? אנחנו צריכות אותו רגע." אמרה אשלי.

"היי, מישהי חיפשה אותי?" הוא דחף את דן הצידה.

"אהה... כן. למעשה, מוני צריכה לתת לך נשיקת לילה טוב- איך לומר את זה,"

"קצת יותר מיוחדת. מחר בבוקר אתה צריך לומר לנו אם היה שינוי." אמרה אל' וקרצה. סער החזיר לה מבט שואל.

"מוני כבר תסביר לך." לו דחפה אותה אל זרועותיו. "לילה טוב!"

"לילה." הוא מלמל.

"נפגש איתך בעוד 10 דקות." אמרתי.היא זרקה אליי מבט חושש.

עזבנו אותם לבד. מצחקקות.

חיכינו על הרצפה, קופצות אחרי כל רעש הכי קטן. כעבור כמה זמן, מוני נכנסה, סמוקה עד שד עצמותיה.

"נו?! שפכי!" צרחנו עליה, ואז הבנו שיבואו להשתיק אותנו. "נו! ספרי!" לחשנו.

"יש לי רק דבר אחד לומר," אמרה, "למה לעזאזל לא שיחקנו את המשחק הזה לפני?!"

"אלוהים אדירים!"

"אני כל כך שמחה בשבילכם!"

"יואו!"

"OMG!!"

צעקנו בשקט ככה הרבה זמן. ולבסוף נרגענו.

עשינו כל מני דברים משוגעים: לו הייתה צריכה לצחצח שיניים עם צפרדע שוקולד, אמילי הייתה צריכה לרדת למטה ולעצבן את פיבס, סאל הייתה צריכה לשתות שיקוי פולימיצי שהיה כבר מוכן עם שערה של אחת מאיתנו.

ואז תחתית הבקבוק נחתה עליי. מוני צחקה בקול מכשפי. "עכשיו הגיע הנקמה. חובה, או חובותיים?"

"חובותיים." אמרתי, לא יכולתי לחשוב שהן יעשו לי משהו כל כך מטורף.

"חובה ראשונה," היא אמרה, "את יוצאת לשבוע עם כריס קרץ' מבית סלית'רין." פי נפער מעצמו.

"מה?!"
"מה ששמעת."
"אבל-"
"חובה שנייה, את צריכה להתנשק איתו ביום השלישי ליציאתכם ביחד."

לא. זה פשוט לא קורה.

נאנחתי. לא הייתה לי אפשרות לצאת מזה. "אוקיי, בסדר. אם אין ברירה, אין ברירה." אמרתי בקול משתנק.

"יופי! ולאות הוכחה, את צריכה לכתוב מה עובר עליך איתו בכל יום." אכן הנקמה המתוקה של מוני.

"בסדר, בסדר, רק ש.. אתן אומרות לו את הבשורות הטובות. לא אני. ואתן אומרות לו את זה כשאני לא נמצאת באותו החדר. טוב, כבר מאוחר. בואו נלך לישון. אני מתה מעייפות. וגם יש מלא שיעורי בית." נכנסתי למיטה. "לילה טוב."

"לילה."

"לילה טוב."

"לילה טוב לכולם."

"לילה."

כולן נכנסו למיטות. נרדמתי ללילה מלא סיוטים על חברים ונשיקות וכל הדברים המגעילים האלה.

יום מס' 1 מתוך השבוע הזוועתי הזה:

קמתי בבוקר לקול צחוק רם שבקע מתוך החדר.

"קומי, קומי, ישנונה! כמה זמן אפשר לחרופ?" שמעתי את קולה של אמלי.

"אוי, זה היום הראשון הזוועתי ביותר שחוויתי כל ימי חיי." מלמלתי, "היום הראשון שיהיה לי בו חבר."

הן צחקו לרגע.

"אכנכון גבירתילי," אמרה מוני, "אנחנו עומדות לומר לו בחדר האוכל. בין אם בא לך ובין אם לאו."

"בסדר, אני רק אלבש בגדים נורמאלים, אלא אם כן אתן רוצות שאצא עם חולצה שיש עליה ברווזים ומכנס נפוח."

"לא, לא, נוותר על התענוג."

ירדנו למטה.

הלכתי לעבר השולחן של רייבנקלו, ושמתי לב שהן לא באות איתי.

הסתובבתי לראות אם הן אכן איפה שחשבתי שהן, וצדקתי. ראיתי אותן מדברות עם כריס.

הוא לא הסתכל עליהן בזלזול, הוא דווקא הקשיב. בריכוז.

סלית'רין ורייבנקלו, שלא כמו עם גריפינדור, לא מסוכסכים.

לרגע מבטינו הצטלבו, הפניתי מבט. מחייכת לעצמי. בינתיים התיישבתי ליד סער.

"אני לא יודע איזה דברים משוגעים עשיתן, אבל אני אוהב את המשחק הזה!" הוא אמר.

חייכתי. "לפחות אני יודעת שהיא לא שיקרה."

הן הגיעו לבסוף, מדברות ברעש.

"המשימה הושלמה." אמרה מוני.

כל אחת מהבנות הלכה לנשק את החבר שלה, ואז כולן התיישבו ליידי.

כל הבנים הביטו במוני במבט שואל.

"איזו משימה?" הם שאלו במקהלה.

מוני צחקה בקול מרושע, "אווווווווו, אתם כבר תגלו."

אחרי ארוחת הבוקר ירדתי לספריה לעשות שיעורי בית בתורת הצמחים ובשיקויים.

בתורת הצמחים היה ממש קל. המורה שלנו, לָקוּנַה בלְש, מלמדת ממש טוב ומסבירה לנו הכל.

אבל בשיקויים... זה היה סיוט. כל חמש דקות הלכת לחפש ספר אחר שאולי יעזור לי.

עוד לא גמרתי חצי מהעבודה, וידיים חסונות כיסו את עיניי, ובקול שדוני מאומץ מישהו שאל, "מי זה?"

"דן-" אמרתי, אבל הוא קטע אותי.

"לא."

"מה לא?"

"זה לא דן."

"אז מי זה?"

"תנחשי."

"ברצינות, אין לי מושג."

הוא הפסיק לדבר בקול המוזר, ומאחוריו הסתתר קול עמוק שלא הכרתי. "טוב, אהה... היי, זה כריס."

היא הוריד את הידיים שלו מעיניי.

"או, היי." אמרתי, מסמיקה כולי. בכל זאת, מה אנחנו אמורים לעשות עכשיו?

"טוב אהה... שמעתי שאני חבר שלך לשבוע...?"

"אה, כן, זה, הן מכריחות אותי לעשות את זה."

"טוב, אבל את לא צריכה לקחת את השבוע הזה בדיכאון. את יכולה לנסות ליהנות."

הוא ממש נחמד יחסית לבן סלית'רין.

"תגיד, איך אתה לא יצאת כמו כל השמוקים מהבית שלך?"

"אחד ה-מה?"

"שמוקים, אידיוטים."

החיוך נפל מפניו. "גם אני הייתי אחד השלוקים האלה, או איך שלא קוראים להם. עד חופשת הקיץ הזו, שהייתי בלי השרביט שלי ולא יכולתי לעשות קסמים על ילדים, התנהגתי מגעיל לילדים בשכונה שלנו. כולם צעקו עלי, 'אתה שטן!', 'אתה מגעיל!' או 'למה אתה חי בכלל? הלוואי שתמות!'. ואז עיניי נפקחו והבנתי שהייתי שמ... שימ... שמיק?"

"שמוק."

"כן, ומאז אני ממש מנסה לא להיות שומק."

"שמוק."

"כן." הוא אמר, "בקיצור, אני מנסה להתנהג יותר טוב לאנשים."

"יפה לך."

"טוב, אז.... מה את רוצה שנעשה היום?" הוא שאל.

"אני לא יודעת. אבל בינתיים, אני חייבת לעשות את שיעורי הבית שלי. אני לא מבינה כלום."

"מה זה? בשיקויים? אני יכולה לעזור לך! בשביל מה יש חברים?"הוא קרץ. חייכתי.

"טוב, אהה, אני מניחה שזה בסדר."

הוא ישב והסביר לי הכל.

הוא באמת מבין את זה. הוא ענה על כל שאלה שלי בסבלנות, מלמד יותר טוב מהמורה לשיקויים.

תוך חצי שעה גמרנו את העבודה שלבד הייתה לוקחת לי שלוש שעות.

"וואוו, תודה רבה!" אמרתי.

"על לא דבר." הוא ענה.

טיילנו לעצמנו (להנאתנו) במדשאות. מדברים בניינו.

כריס הוא הבן הכי רגיש שהכרתי. גם לו יש משפחה מוגלגית (ולמרות זאת יצא בסלית'רין), והוא אוהב לנגן בגיטרה. כמוני. הוא אוהב לקרוא, וזה דיי מפתיע, כי רוב הבנים לא קוראים.

"זה עוזר לי לברוח מהמציאות שבה אני נמצא. כי לפעמים, אם להודות באמת, העולם ממש-"

"חרא." קטעתי אותו. אני חשבתי על אותו הדבר בדיוק. הוא הסתכל עליי במבט שואל. "זו בדיוק הסיבה שבגללה אני קוראת ספרים. ובמיוחד ספרי-"

"פנטזיה." הפעם היה טורו לקטוע אותי. הסתכלתי עליו. המומה.

הוא משך בכתפיו, "אולי מתאים לנו להיות חברים. אנחנו דיי מתאימים אחד עם השני."

"מולי מון, קראת?"

"כן. אראגון?"

"כן. ספטימוס היפ?"

"כן. ארטמיס פאול?"
"כן. דמדומים?"
"כן. נרניה?"

"כן. מעגל הקסמים?"

"לא. מה-"

"תפסתי אותך על חם!" קיפצתי באוויר. "עליתי עליך!"

"מה זה, זה יפה?" הוא שאל.

"לא יודעת, לא קראתי." הודיתי.

"איזה שקרנית!"

"אבל הוא קיים!" הוא דחף אותי והפיל את שנינו לאדמה.

פתאום נוכחתי לדעת שהוא שוכב מעליי, מסתכל לי בעיניים. שכבנו ככה לרגע, ולאחר כמה דקות הוא קם מעליי והושיט את ידו.

"שנלך?"

תפסתי בידו. השמים כבר התחילו להחשיך, אז הלכנו לאולם הגדול.

"להתראות אהובי." אמרתי בקול ציני.

"להתראות יקירתי." החזיר לי.

וכל אחד הלך לאכול בשולחן הבית שלו.

כל ארוחת הערב הבנות הציקו לי בשאלות.

'נו?', 'איך?', 'חמוד?', 'הוא חתיך, נכון?' וכל השטויות האלה.

השאלה שהכי הפתיעה אותי הייתה של מוני. "שרדת אותו?"

"מה זאת אומרת שרדתי?"

"הוא לא הציק לך?"

"לא."

"העליב אותך?"

"לא."

"כלום? אני מתכוונת, נדה?"

"כן," אמרתי, ואז נזכרתי שזאת אחת השאלות שאם אתה עונה כן או לא, בלי להסביר, לא יודעים למה התכוונת, "כן, הוא לא עשה לי כלום. רק ישבנו, הוא הסביר לי את שיעורי הבית הארורים האלו בשיקויים ואחר-כך, הלכנו ודיברנו. למה, יש לך איזו כוונה נסתרת?"

"לא. רק שחשבתי, כל בני סלית'רין הם כאלה... כאלה..."

"שמוקים."

"מה?"

"כלום. לא משנה, כאלה מרגיזים?"

"כן."

"הוא הסביר לי שהוא כבר לא."

"לא מה?"

"לא כזה מרגיז." עניתי.

"אה. יפה לך."

אחרי השיחה הזו הן כבר לא הציקו לי יותר באותו יום, והמשיכו לפטפט על דברים אחרים בזמן שאני שקעתי במחשבות...

יום מס' 2 מתוך השבוע הזוועתי הזה:

"העלמה סְנֵפּ. האם תואילי בטובך להיכנס למעלית ולרדת אלינו מהמקום שאליו ריחפת?" שאלה פרופסור בלש.

הרמתי את ראשי מהאדמה. "סליחה פרופסור."

הפרופסור המשיכה ללמד על הגושקדזים בדיוק באותו זמן שאני המשכתי לרחף ולחשוב מחשבות.

היום בבוקר, כשלו רצתה לצאת לארוחת הבוקר, היא ראתה זר פרחים בכניסה. וכמו שאתם יכולים לנחש (כי זה כל כך צפוי), הוא היה בשבילי.

לג'ס:

שיהיה לך יום מקסים,

                      כריס.

ואלו היו הפרחים המגניבים האלו, שכל אחד מהם פולט בדיחה כשמריחים אותו.

וכל היום חשבתי לעצמי, למה לו להשקיע? למה לו להתאמץ? הרי זה בסך הכל שבוע. הוא לא צריך להוציא עלי כלום.

וכמו שאמרתי קודם, חשבתי על זה כל הבוקר וניסיתי לתרץ תירוצים ל'למה הוא עשה את זה'.

כל היום עבר ממאאאש לאט. אני שונאת את החוק מרפי המקולל הזה שאומר שמתי שאתה רוצה שהזמן יעבור הוא לא עובר בגרוש. ואני מתה שהוא יעבור כבר כדי שאוכל לשאול את כריס למה הוא הביא לי פרחים מלכתחילה.

בארוחת הצהריים, חיפשתי אותו בשולחן של סלית'רין. הוא לא היה שם. זה נראה לי דיי חשוד. הרי הבן-אדם שולח פרחים, וישר אחרי פשוט נעלם? אולי אני כותבת את זה בתור סיפור (סיפורים בדרך כלל צפויים), אבל זה לא צריך לגרום לי להיות תמימה וטיפשה. יש לי ראש.

אז חיכיתי לסוף הלימודים.

ישבתי וחיכיתי שהוא יבוא. והוא לא בא.

בשלב מסוים כבר נמאס לי, והייתי צריכה ללכת להכין שיעורי בית.

אז שוב ישבתי לי בספריה, רק שהפעם היו לי יותר שיעורי בית.

תחילה עשיתי בתורת הצמחים, לאחר מכן באסטרונומיה. ניסיתי לדחות את השיעורים שלי כמה שיותר.

כשפומטיקה...תולדות הקסם...התגוננות... נשאר לי רק המקצוע האחרון. השנוא עלי. שיקויים.

נמאס לי שכל מורה חושב שהוא המורה היחיד שנותן שיעורי בית כי הכל מצטבר להררים של שיעורים! כמאט התעלפתי מחוסר כוחות.

בקיצור, ניסיתי להתחיל בנימה אופטימית ולעשות את השיעורים ב"סבבה". אבל אחרי כמה דקות...

"על מי אני עובדת?" מלמלתי לעצמי, "אני בחיים לא אצליח במקצוע הארור הזה."

ואז הוא הגיע.

"צריכה עזרה?" הוא שאל.

"כמה זמן אתה עומד שם? וחוץ מזה.... סוף סוף הסכמת להופיע? חשבתי שאתה החבר שלי, שתהיה זמין כשאני רוצה לשאול אותך משהו."

הוא התעלם משאלתי הראשונה. "אבל זה היה יותר מדיי מוזר אם אני פשוט אופיע אחרי הה... טוב, את יכולה לפחות להסתכל לי בעיניים כשאני מדבר אליך?"

הרמתי את מבטי.

הוא הסתכל עליי במבט מוזר. לא כמו שהסתכל עליי אתמול. מבט מהורהר ו.... זהיר?

"טוב אז.... אם אתה רוצה, אני אשמח לעזרה. אני במצב נואש."

הוא הסביר לי הכל. שוב.

הוא היה כזה חמוד ששכחתי לשאול אותו על הפרחים. הוא היה סבלני וממש נחמד, יחסית לבן בסתלית'רין. הלוואי שכולם היו כמוהו.

לבסוף הלכנו לנו שוב במדשאות כמו ביום האתמול, מדברים. המבט המוזר הזה בעיניו לא מש ממנו. כל שתיקה קצרה פניו נראו מרוכזות במשהו. אני לא יודעת במה (משום מה...) אבל משהו שכנראה מאוד חשוב לו, כי הוא נראה כאילו ממש התאמץ למצוא פיתרון.

"אתה יודע, אתה יכול לשתף אותי. אם אתה רוצה." אמרתי.

"מ...מה?" הוא הסתכל עליי, מבולבל.

"אתה נראה כאילו אתה שקוע באיזה משהו מסובך. אתה יכול לשתף אותי. אולי אוכל לעזור."

"לא, לא, זה... זה שום דבר, באמת. אני סתם חושב לעצמי מחשבות.  תגידי... אם היו מכריחים אותך לבחור בן אדם אחד בעולם, ותצטרכי להיות חברה שלו, לפי איזה קטגוריות היית בוחרת אותו?"

"אני... אני לא יודעת." אמרתי. הוא עדיין הסתכל עליי בציפייה. "טוב, אני מניחה שהייתי בוחרת את אותו אדם אם היה רגיש במידה ניקרת לעין, שיהיה נחמד, מתחשב, מישהו שלא חש את עצמו מעל כולם. בן-אדם שאוכל לאהוב ו... שהוא יוכל לאהוב אותי." התחלתי לבכות.

אני לא יודעת למה. כבר המון זמן שלא בכיתי. אולי זה בגלל שבתוך תוכי אני תמיד ידעתי שאני רוצה חבר, אבל רק מישהו שאוהב באמת.

"למה את בוכה?!" כריס שאל. נענעתי בראשי לשלילה.

"ואתה? איך היית בוחר אותה?" הוא נראה מהורהר לרגע.

"אני חושב, שאבחר מישהי שלא תחפור לי כמו רוב הבנות כאן, מישהי שאני אוכל לדבר איתה, גלוי לב, והיא לא תצחק עליי או תרכל עליי, שתוכל להבין אותי באמת."

זה באמת גרם לי להתפעל. לא ציפיתי שזה מה שהוא יגיד. חשבתי שהוא יאמר 'העיקר שתהיה כוסית.' ועוד הוא אמר את זה לי. כאילו, מי אני שהוא פותח ככה את הלב?

הסתכלנו אחד על השני לרגע, ואז כריס קם ואמר, "טוב, אנחנו מאחרים לארוחת הערב."

קמתי גם אני. "בסדר."

הלכנו לאולם הגדול בשתיקה.

"טוב, אז... נתראה מחר." אמרתי.

"ביי." ענה.

ושוב כל אחד פנה לשולחנו שלו.

יום מס' 3 מיתוך השבוע הזוועתי הזה:

היום היה יום יותר נחמד מהקודם.

דבר ראשון, כריס הופיע בארוחת הבוקר כמו בן-אדם נורמאלי, ולא התחבא ממני כמו יום האתמול.

דבר שני, הוא קבע איתי מראש היום אחר הצהריים.

אני לא יודעת למה, אבל שמתי לב שמצב רוחי השתנה רק בגללו. מוזר.

מה שכן, היום היה יום שבו הייתי צריכה לנשק אותו. ושלא תחשבו שהבנות עברו על זה בשקט.

כל היום עבר בנעימים. אפילו שיקויים.

אחר הצהריים, הלכתי אל המדשאות. כריס כבר היה שם. רצתי אליו, כדי שלא יחכה, ולא הספקתי לבלום את עצמי בזמן ונפלתי עליו, ושנינו נפלנו על הדשא. צוחקים.

"אופס. סליחה." אמרתי בין צחוק לצחוק.

"זה כלום." הוא אמר.

שכבנו לנו על הדשא, מסתכלים לשמיים.

בסופו של דבר כבר נמאס לי לשכב, כי איכשהו זה הזכיר לי את המטלה שאני צריכה לבצע עכשיו. היום.

הוא התיישב גם והרים את ידו בכוונה לחבק אותי ונזכר, "אפשר?"

"אהה... כן, סבבה." עניתי, למרות שידעתי שזה יהיה לי מאוד מוזר.

חשבתי, שאולי כדאי שגם אני אחבק אותו, כדי שלא ירגיש שלא איכפת לי. שמתי את ידי על מותניו.

"יחסית למישהי שאף פעם לא היה לה חבר, את ממש טובה בזה."

"תודה... נראה לי."

לבסוף, ויתרתי על הקטע של 'לחשוב על פיתרון' כי זה ממש הציק לי ואמרתי, "תראה, אני יודעת שזה נשמע ממש חסר טקט, אבל בחובה או חובותיים הזה, הן הכריחו אותי להתנשק איתך היום." הוא הסתכל עלי, מופתע. כאילו אמר 'את, ג'ס? עליך לא הייתי מאמין.' "אל תדאג. מצידי אתה יכול לתת לי נשיקה מהירה על השפתיים וגמרתי עם החובה הזו."

הוא הנהן לאות הסכמה, ולא שאל שאלות, למרות שמגיעות לו כמה תשובות.
ראשו התקרב לשלי, וכך גם שפתינו.

פתאום היה לי רצון עז לעצום את עיניי, וכך גם עשיתי. כריס התחיל להתרחק, כי בכל זאת, אמרתי לו נשיקה קצרה. אבל כבר לא רציתי שיתרחק. נצמדתי אליו, חיבקתי את צווארו.

הוא הבין מה ניסיתי לומר לו, והמשיך לנשק אותי. הנשיקה התלהטה יותר ויותר, נדמה כאילו נשארנו במצב הזה שעות. לבסוף התנתקתי ממנו, מתנשמת. הסתכלתי בעיניו החומות ירוקות, וצצה לי מחשבה קטנה שאני מחכה לה כבר דיי הרבה זמן:

אני מאוהבת.

הפרק הקודם		הפרק הבא