מלך המתיחות

זה היה הבוקר הראשון של השנה השישית של סיריוס בהוגוורטס.

סיריוס התמתח במיטתו והתיישב, פוקח את עיניו ומסתכל מסביבו על החדר אותו חלק עם ארבעת חבריו.

ג'ימס ישן במיטה הקרובה אליו והיה מכורבל מתחת לשמיכות כך שרק שערו השחור והפרוע תמיד מציץ מתחת לשמיכות, רמוס שכב על גבו, ישר כמו בול עץ, ספר מונח פתוח על חזהו, עולה ויורד בקצב נשימותיו. פיטר נחר בקולי קולות אי שם בקצה השני של החדר.

סיריוס הסתכל מבעד לחלון הרחב שליד מיטתו של פיטר וראה שהשמש עוד לא זרחה אפילו, והשמיים היו בצבע ורוד-אפרפר שלפני זריחה. הוא קם מהמיטה שלו בידיעה שהוא לא יוכל להרדם שוב והתחיל להתארגן לקראת היום הראשון ללימודים.

לאחר ששטף את פניו והתלבש סיריוס ירד לחדר המועדון כשבידו ספר שנקרא 'קווידיץ' בבריטניה- אז והיום'  שקיבל מג'יימס ליום הולדתו האחרון. הוא כבר התכוון להתיישב על הספה החביבה עליו, זאת שקרובה לאח, כשגילה שהיא כבר תפוסה על ידי בת, הבוקר הזה מתחיל טוב, חשב לעצמו סיריוס.

"בוקר טוב, זהו יום המ..." בדיוק אז אותה ילדה הסתובבה. זאת הייתה האויבת המושבעת של סיריוס, סופי פוול "אה...זאת את" אמר סיריוס במרמור.

"בוקר טוב גם לך" אמרה סופי

"אני חושב שאני אלך..." סיריוס כבר התחיל להסתובב.

"אתה פוחד ממני?" אמרה סופי וחייכה חיוך שנראה לסיריוס זדוני במיוחד.

"לא...אבל אם זה תלוי בי אני מעדיף שלא להיות איתך באותו חדר, מה פתאום את ערה כל כך מוקדם בבוקר?"

"התרגשות אני מניחה...מה איתך?"

"פיטר נוחר..."

"אה" היא אמרה בהבנה.

"מה הולך לקרות עכשיו?" סיריוס שאל והסתכל סביבו בעצבנות.

"על מה אתה מדבר?"

"אה...את לא זוממת כלום?"

"לא..."

"בטוחה?" הוא שאל "מין מתיחונת לכבוד היום הראשון ללימודים?"

"כן, אני בטוחה" סופי סגרה את ספרה והסתכלה בעיניו "והאמת היא שחשבתי על כל העיניין הזה של המתיחות ההדדיות בינינו במשך הקיץ והגעתי למסקנה שזה מיצה את עצמו"

"מיצה את עצמו?" סיריוס היה ספקני.

"כן, מתיחות זה ילדותי" היא אמרה בהחלטיות והיא פתחה את ספרה שוב "אני מקווה שזה הדדי. אחרת אתה בצרות" היא שלחה לעברו מבט מסוכן. סיריוס הנהן והיא חזרה לקרוא את ספרה.

"בסדר, אז אני אשב פה ואקרא לי" אמר סיריוס והלך אחורנית לקצה השני של החדר לא מסיר את מבטו מסופי שרק משכה בכתפיה.

סיריוס פתח את 'קווידיץ' בבריטניה- אז והיום' בעמוד הראשון וניסה לקרוא. אבל הוא לא הצליח להתרכז, הוא קרא את אותו דף שוב ושוב ופשוט לא קלט דבר. לבסוף הוא נכנע והחל להרהר.

'משהו פה לא בסדר...' חשב לעצמו סיריוס 'אחרי כל השנים האלה היא פשוט מפסיקה ככה סתם?' הוא הסתכל על סופי מנסה להבין מה היא מרגישה מתחת לחזותה הקרירה.

"ווהו!!! יש מישהו בבית?" סיריוס התנער בבתת אחת ממחשבותיו וקלט את פרצופו המחייך של חברו הטוב ביותר, ג'יימס, סנטימטרים ספורים מפניו.

"בוקר טוב גם לך, קרניים" אמר סיריוס ודחף את ג'יימס ממנו.

ג'יימס גיחך "אתה בהית הרגע בפאוול?"

"לא אני לא"

"אתה כן! רך כף שלנו מאוהב!" אמר ג'יימס ועפעף בריסיו.

רמוס ופיטר בדיוק ירדו במדרגות והתקרבו אליהם.

"אני לא בהיתי בה, אני צפיתי בה"

"וזה ממש משנה..." אמר ג'יימס וגלגל את עיניו

"אני חששתי לחיי!"

"זה בסדר רך כף, אפילו לך מותר להתאהב מדי פעם" סיריוס חבט בכתפו של ג'יימס שהחזיר לו חבטה וצחק.

"אני רואה  שמצאת אותו..." אמר רמוס כשהוא ופיטר הגיעו אליהם "דאגנו לך" הוא הפנה את מבטו לסיריוס.

"כן כן...עכשיו בואו נלך לאכול אני גווע" אמר פיטר ויצא מחדר המועדון.

שלושת האחרים עקבו אחריו ויצאו מחדר המועדון לכיוון האולם הגדול.

"אז סיריוס ידידי" אמר ג'יימס תוך כדי לעיסת טוסט "למה קמת כל כך מוקדם?"

"סתם, לא הצלחתי לחזור לישון...פיטר נחר" אמר סיריוס וג'יימס הנהן בהבנה.

"ומה עשית כל הבוקר?"

"ישבתי...קראתי..."

"שכחת להוסיף את הבהייה בפאוול" 

"בפעם המאה! צפיתי!"

"טוב טוב...מה לך ולה?"

"דיברנו קצת"

"באמת? על מה?" ג'יימס נראה מופתע ומתעניין.

"היא הכריזה על הפסקת אש"

ג'יימס נחנק מהטוסט שלו, פיטר הפיל את הכפית שלו ברעש לקערית הדגנים שלו והטיז חלב לכל עבר, רמוס הביט בו בעיניים פעורות וכשהתעשת החל לחבוט בגבו של ג'יימס.

"מה –אהמ- לעזא –אהמ- זל?!"  ניסה ג'יימס להגיד בין שיעול לשיעול.

"אני גם הייתי המום, בכל זאת סופי...היא החליטה שזה ילדותי, פשוט ככה!"

ג'יימס החל לשתות מכוס מיץ הדלעת שלו בלגימות גדולות.

"אני לא מאמין לזה" אמר רמוס "זה נראה לי חשוד שיום אחד היא קמה ומחליטה להפסיק מנהג של שנים... מנהג שהיא נהנית ממנו כמובן." שלושת האחרים הנהנו.

"זה בהחלט מאד מוזר" הסכים פיטר "ומאד חשוד"

"לך תבין בנות..." אמר ג'יימס.

"לך תבין את סופי!" אמר סיריוס.

הם המשיכו לאכול והמשיכו לדבר על ההצהרה המוזרה של סופי כשלפתע נשמע צעקה נרגשת באולם הגדול.

"מחלקים את מערכת השעות!"

כעבור כמה רגעים מגונגול עברה לידם כשבידה מערכות השעות שלהם. היא הביטה בהם בהם ובבלאגן שמסביבם במבט חמור. היא חילקה להם את מערכת השעותבמורת רוח והלכה משם במהרה בעודה שולחת אליהם מבטים מסוכנים.

"מקגונגל היא לא טיפוס של בוקר" אמר ג'יימס ונענע את ראשו בעוגמה מדומה.

סיריוס גיחך והשפיל את מבטו אל מערכת השעות שבידו. שעתיים שיקויים על הבוקר, הוא חייך בסיפוק שיקויים היה המקצוע החזק שלו.

"היום הזה משתפר מרגע לרגע." אמר סריוס.

"שלום לכם תלמידים!" פרופסור סלגורן נכנס לכיתה בדרמטיות כשמאחוריו מתנופפת גלימה בצבע ירוק צעקני "אני מקווה שהחופש עבר עליכם בנעימים!" הוא חייך לעבר הכיתה חיוך רחב "אבל עכשיו עליכם להיות רציניים, נשארנו רק הטובים ביותר,נבחרת החלומות! ולכן השיעורים שלנו יהיו הרבה יותר קשים יותר מעכשיו!" הוא נפנף בשרביטו וגיר לבן התעורר לחיים והחל לשרבט מילים על הלוח השחור "השיקוי הזה נקרא טאברנטיסה ליקווידיס, זהו שיקוי מרץ חזק מאד, ומורכב מאד, טעות אחת והוא יכול להפוך לרעל קטלני, עבודה נעימה!" סלגהורן סיים את דבריו בחיוך הרחב האופייני לו וניגש למקומו, מאחורי שולחן המורה.

סיריוס בחן את רשימת הציוד והחל מחפש אחר החומרים בארוניתו.

"דודא קצוץ...יבלת של שד טסמני...אבקת ציפורן..." מלמל לעצמו בעודו מחפש אחר החומרים "ציפורן...ציפורן...איפה היא?" הוא קימט את מצחו, הוא היה בטוח שחידש את מלאי אבקת ציפורן החתול שלו.

"יש בעיה מר בלק?" סלגורן ניגש אליו והציץ מאחורי כתפו.

"אה כן, אני חושב שנגמרה לי אבקת ציפורן חתול."

"מממ...האם מישהו מהכיתה יכול לתת למר בלק קצת מאבקת ציפורן החתול שלו?"

"אני אתן לו." אמרה סופי במהירות.

שקט השתרר בכיתה, כולם ידעו שסופי וסיריוס אויבי נפש. סלגורן נראה מבולבל קצת מהשקט הפתאומי והלא רגיל.

" נחמד מאד מצידך גברת פאוול." הוא אמר לה ופנה לסיריוס בטון חמור "פעם הבאה אני לא אוותר לך כל כך בקלות, מר בלק.", הבעתו השתנתה והוא קרץ לסיריוס בשובבות. סיריוס חייך אליו וקרץ בחזרה.

"הנה, קח." אמרה מיסורי בחביבות לא טבעית, סיריוס הרים גבה בחשדנות "זאת האבקה שאתה צריך"

"למה את נחמדה אלי?" הוא החליט להיות ישיר.

"למה לא?"

"כי...כי...נו תפסיקי עם ההצגה המגוחכת הזאת, זה יתפוצץ עלי נכון?" סיריוס הציץ בחשש על כלי הזכוכית הקטן שהכיל את האבקה של סופי.

"אמרתי לך כבר בבוקר, הפסקתי עם המתיחות, זה ילדותי, אני מנסה להיות נחמדה, פשוט תשתוק ותיקח את האבקה המזורגגת!", כמה ראשים סקרניים הופנו אליהם.

"אוקי..." סיריוס הושיט את ידו ולקח את כוס הזכוכית בזהירות מצמצם את עיניו ומחכה לפיצוץ שיגיע, אך כלום לא קרה. הוא פקח את עיניו וקלט את סופי מגלגלת את עיניה בזלזול.

"אתם הקונדסאים דפוקים בשכל..." היא סיננה.

הוא התחיל להכין את השיקוי, אך נזהר עם אבקת ציפורן החתול, הוא עדיין לא סמך לגמרי על סופי.

'להוסיף 2  גרמים שורש דודא קצוץ...לערבב 4 פעמיים לכיוון השעון פעמיים כנגד..."

סיריוס אהב שיקויים, פשוט צריך לעקוב אחרי ההוראות וההצלחה שלך מובטחת.

'עכשיו אבקת ציפורן חתול...' סיריוס אחז את כלי הזכוכית הקטן בזהירות בידו ונשם עמוק. הוא שפך את האבקה בזהירות אל תוך השיקוי שלו שהעלה אדים בצבע ורוד מסטיק זרחני. ברגע שהאבקה נגעה בפני השיקוי הוא ידע שזאת הייתה טעות, צבעו הורוד של השיקוי התחלף מיד בצבע ירוק דוחה והשיקוי החל לבעבע בפראות.

"אוי לא..." היו המילים היחידות שסיריוס הספיק למלמל לפני שהשיקוי התפוצץ וכיסה את גופו בנוזל ירוק,מצחין וסמיך, סיריוס התאפק שלא להקיא.

"מר בלק?! מה קורה פה?!" סיריוס שמע את סלגהורון מתקדם לעברו וקיווה שהאדמה פשוט תבלע אותו.

"סיריוס?" אמר ג'יימס בקול חלוש.

סיריוס פקח את עיניו בזהירות והסתכל בסביבו, לא נגרם נזק משמעותי לכיתה. למעשה נראה כאילו השיקוי שלו השתדל מאד ללכלך רק את החפצים של סיריוס ואת סיריוס עצמו כמובן.

"איך זה קרה?" שאל סלגהורן שהיה עדין המום.

"הוספתי את הציפורן חתול וזה התחיל לבעבע והתפוצץ במפתיע." סינן סיריוס בציניות מבעד לשיניים חשוקות כדי שהחומר המצחין לא ייכנס לו לפה.

סלגהורן בחן את השיקוי מקרוב, "אני חושש שהאבקה הייתה מקולקלת."

'הו באמת?!' חשב סיריוס לעצמו,הוא רעד מזעם וחשק את שיניו כדי לא להתפרץ.

"סופי יקירה?" סלגהורן פנה אל סופי "את בטוחה שהאבקה הייתה תקינה?"

"כן! קניתי אותה השנה! יכול להיות שרימו אותי..." סופי טלטלה את ראשה בעוגמת נפש מדומה.

"מממ..."סלגהורן נראה מהורהר. סיריוס כיחכח בגרונו.

"אה! מר בלק כדי שתיגש למרפאה לבדוק שהחומר הזה" סלגהורן קימט את אפו "לא מסוכן"

סיריוס נשך את שפתיו משתדל להרגע, אסף את חפציו המטונפים ויצא מהכיתה בצעדי פינגווין מוזרים, משאיר אחריו עקבות של רפש ירוק.

סיריוס פסע בזהירות במסדרונות הוגוורטס, הוא היה צריך להתאמץ במיוחד במדרגות בגלל שהשיקוי התחיל להתקשות על בגדיו והקשה עליו את ההליכה.

'השער האומלל שלי' חשב לעצמו סיריוס 'הבגדים האומללים שלי'

לבסוף צולע ומטונף הגיע סיריוס למרפאה. פומפרי לא נראתה מופתעת במיוחד.

"התגעגעת אלי?" שאל סיריוס וחייך חיוך עגום. פומפרי רק נשפה אוויר בתסכול.

"מה הפעם?"

"שיקוי שחובל" סינן סיריוס השיקוי התקשה על פניו והיה לו קשה לפתוח את פיו. פומפרי נאנחה והובילה אותו לחדר צדדי במרפאה.

"אני חושבת שזה שיא חדש...אתה במרפאה בשיעור הראשון, ביום הראשון ללימודים" היא פתחה דלת לבנה בקצה המרפאה "הנה תכנס" היא הצביעה על חדר מקלחת לבן גדול נוצץ מלובן וניקיון.

סיריוס הסתכל על פומפרי בפאניקה.

"אוי נו אל תדאג, אני רק מוודה שזה" פומפרי עיוותה את פניה והסתכלה בגועל על הנוזל הסמיך שכיסה את גופו של סיריוס "יורד עם מים, ויוצאת"

סיריוס נכנס לתא הקטן עם בגדיו ופומפרי פתחה את הברז. המים החמים שטפו את גופו של סיריוס ומיד הוא חש הקלה כאשר השיקוי התחיל לזרום מגופו.

"אני חושבת שמפה תסתדר לבד, כשאתה צריך סבון פשוט תבקש והוא יופיע לבד, רק תדבר ברור ותגיד בדיוק מה אתה רוצה, כדי למנוע אי נעימויות"

פומפרי סגרה אחריה את הדלת.

כעבור שעה יצא סיריוס מהמקלחת נקי וריחני עטוף בחלוק מאחר שבגדיו הפכו לגוש מגעיל ומסריח.

"הו אני רואה שיצ...מרלין! מה קרה לפרצוף שלך?!" פומפרי הסתכלה על סיריוס בזעזוע מעורב בגועל.

"אוי לא..." אמר סיריוס, פניו היו נקודה רגישה.

הפרק הקודם		הפרק הבא