שניים על אחת

סהר התעוררה בבעתה.

נראה לה מוזר שהיא חלמה דווקא על היום הראשון של הלימודים השנה.

לא היה באותו יום משהו ממש מיוחד.

היא קמה מהמיטה והסתכלה על השעון. השעה הייתה 2:00 בלילה.

סהר לא הבינה איך יכלה לישון כל כך הרבה? והיא אפילו לא שמה לב לכך.

זה היה לה מוזר. היא התחילה להרגיש תחושת רעב, עקצוצים קטנים בבטן ולכן ירדה במדרגות עד למטבח בקומה הראשונה.

בבית הייתה דממה. כולם ישנו.

היא נכנסה למטבח והתקרבה למקרר בעודה פותחת אותו היא שמה לב שאדם נמצא מאחוריה.

היא הסתובבה אליו והדבר האחרון שהיא זכרה מאותו לילה היה רק צליל צורם של סכין, מכה חזקה בראשה וחושך שחור.

"סהר! סהר! קומי..בבקשה תקומי!"

סהר שמעה את הקולות של הוריה מדברים איתה ומנסים לעורר אותה.

היא ניסתה לפתוח את עיניה, והיא הצליחה, אך הם נפתחו בכבדות. היא ראתה בטשטוש שרוכנים מעליה 3 דמויות.

לאחר כמה מצמוצים זיהתה את אושרית-אמה, מיכאל- אביה ואת זוהר אחותה.

"מה..מה קרה לי ?" שאלה סהר בקול עייף, כאילו לא ישנה שבוע.

"זה מה שאנחנו מנסים לברר..קמנו עכשיו וכל הבית הפוך, את שוכבת על הספה וכל הרגל שלך דם.."האבא הסביר.

האימא הוסיפה "לא משנה שכבר טיפלנו לך ברגל, אבל את זוכרת אולי משהו ממה שקרה אתמול..? איך הגעת לפה מהחדר שלך? ובעיקר מי עשה את כל הבלגן הזה בבית ?"

סהר התרוממה מספת העור הלבנה ושפשפה את עיניה.

היא ראתה את כל הקומה הראשונה, שבה היא נמצאת מבולגנת לגמרי.

כל המגרות והארונות במטבח היו פתוחים, הגנבים חיפשו דבר בעל ערך-ומצאו. אושרית הראתה לה את הארנק הריק שלה שהיו בו 2000 שקלים ונעלמו.

"אני רק זוכרת שירדתי בשתיים בלילה למטבח, פתחתי את המקרר ומישהו התנפל עליי מאחורה עם סכין, והרביץ לי עם משהו שנשמע כמו מחבת.." סהר התאמצה לא להתפקע מצחוק, למרות כל מה שקרה לה.

זוהר התבוננה בסהר מהצד בדאגה. היא נורא נבהלה כשקמה בבוקר וראתה ככה את סהר אחותה הגדולה.

"טוב, אני מתקשרת למשטרה, ושהם יעשו עם זה מה שהם רוצים..מעניין למה החליטו לשדוד דווקא אותנו.." אושרית מלמלה למיכאל.

סהר גלגלה את עיניה. הדירה שלהם הייתה דירת פנטהאוז עם 2 קומות וכל חפצי הדירה חדשים לגמרי. היא בהחלט הבינה למה הגנבים החליטו להגיע דווקא אליהם.

אבל אימא שלה הכחישה את העובדה שהדירה שלהם מאוד מטופחת. היא התמכרה לקניות מכל הסוגים: תכשיטים, רהיטים, אוכל ובעצם כל מה שנמצא בחנויות.

מיכאל גירד את שערו ופרע אותו. "טוב שהם גנבו רק כסף..ולא דברים אחרים הרבה יותר שימושיים.." הוא קרץ לסהר, הוא התכוון אליה.

בזמן שאושרית התקשרה למשטרה מיכאל עדכן את סהר "את בשום פנים ואופן לא הולכת היום לבית-הספר, גם אם תתחנני את נשארת בבית, ואין שום וויכוח בעניין הזה.."

למרות שסהר רצתה ללכת באותו יום כדי לבדוק אם מציקים עוד לחנונים, ולמנוע את זה עד כמה שהיא יכולה, היא הייתה צריכה להישאר בבית.

"אני יישאר..יום מנוחה אחד יהיה טוב לי.." סהר חייכה חיוך, רגועה.

"כאילו שלא הספיקה לך השינה של אתמול אה ?" קרץ לה שוב,והמשיך, "עכשיו שבי ואל תקומי בכלל, כי הרגל שלך צריכה לנוח."

הוא סיים לדבר אליה ופנה לזוהר שעדיין שתקה, מנסה לעכל כל מה שהלך פה בלילה.

"זוהר, אם סהר נשארת זה לא אומר שאת לא צריכה ללכת, יאללה לכי להתארגן מהר, אני ייקח אותך. את כבר לא תספיקי את ההסעה.."

זוהר התעוררה לבסוף וענתה בקולה המתוק "אוה! מעולה, אני שונאת ללכת בהסעה שלי..כל הזמן ילדים בכיתה ה' מנסים להתחיל איתי..איזה בננות.." זוהר צחקה צחוק מתגלגל, לא ברור ממש על מה ועלתה להתארגן לבית הספר.

כעבור 40 דקות כולם הספיקו להתארגן והמשטרה בדקה את הבית.

לבסוף סהר נשארה לבד.

הדבר היחיד שהיה בא לה לעשות באותו זמן היה פשוט לראות סרט.

היא נשכבה על כורסת היחיד הלבנה ושקעה בסרט שב-LCD שמולה.

תומר היה מהורהר.

הוא חשב עליה. על מלכת הכיתה הבלתי מושגת. שחמשה בנים פופולאריים מנסים להשיג אותה אבל גם הם לא מצליחים.

תמיד- לא. פשוט אומרת לא.

בלי שום רגשות חרטה, שום הצטערות.

אם אני רוצה אותה, חשב, אני חייב לעבוד קשה.

אבל למה שהיא תסתכל אליי בכלל ? המשיך לחשוב בתסכול , היא פה מכיתה א' ואני באתי רק השנה..

תומר נאנח והשעין את ידיו על שולחן בית הספר המתקלף.

היום הראשון של השנה..ישר תופסת את העין הילדה הזאת, חייך חיוך קטן. כל-כך יפה וקורנת, ישר שמים לב שהיא מיוחדת, אחרת מכולן.

והיום היא לא באה.. המשיך לחשוב בתסכול, ויום בלי שאוכל להסתכל עליה, על סהר הוא יום רע מאוד ומשעמם..

הוא הביט בזווית עינו על אתי שישבה לידו, מקשיבה לדברי המורה בעניין.

תומר בהחלט העריך אותה, על שעזרה לו להתמצא בבית הספר בימים הראשונים, וגם אחריהם.

אבל הוא ראה אותה רק כידידה. ולו נראה שהיא רוצה יותר מזה.

הוא לא התכוון לתת לה יותר מידידות. ממש לא.

הוא נזכר באתמול. היום שבו לכלכו אותו בצבע. אותו יום מעצבן.

והקטע הוא שהדבר שהפך את היום למעצבן לא היה זה שהציקו לו, כמו בכל יום, אלה מה שאתי עשתה.

הוא עדיין הרגיש את הטעם שלה בין שפתיו. כאילו היא הדביקה שם את חותמה לעולמי עולמים.

אחרי שלכלכו אותו מה שהוא רצה היה רק שיעזבו אותו בשקט, ולבד.

אבל אתי תמיד חייבת ללכת אחריו ולדאוג לו יותר מדי.

זה עצבן אותו, אבל הוא היה מנומס ועדין לכן לא אמר לה דבר.

הוא גם לא אמר כלום כשגררה אותו לשירותי הבנים, ובזמן ששטף את פניו היא נכנסה לשם סובבה אותו ונשקה אותו על פיו במהירות.

מי הרשה לה ?! חשב בכעס, מי אמר לה שגם אני רוצה ?! באיזה רשות יש לה לבזבז ככה את הנשיקה הראשונה שלי, הנשיקה שאני כל כך ייחלתי לשמור אותה לסהר, אך ורק לסהר.

כששאל אותה "אתי, למה עשית את זה..?" הוא בעצמו בקושי יכול לדבר, מופתע מדי.

היא ענתה "לא יודעת..". אבל היא ידעה, בהחלט ידעה. היא לא יכלה להשתלט על הפיתוי שבשפתיים המלאות והרכות שלו.

וזה אפילו עוד לא נגמר. כאילו לא הספיק לה כל זה, היא גם הלכה וסיפרה לסיוון, אחת הרכלניות של הכיתה, והיא העבירה את זה לכולם.

תומר כיווץ בכעס את גבותיו.

כשהוא חושב על אתמול שוב הוא כועס עליה יותר ויותר.

אתי לעומתו הייתה בחלומות.

היא אהבה אותו מאותו היום שנכנס לכיתה, לפני כמה חודשים.

היא נזכרה באותו יום הרבה. כשהרגישה שאין שום תקווה שיכנס תלמיד חדש לכיתה, משהו שיבין אותה, שירגיש מה שהיא הרגישה שנה שעברה, כשהיא הגיעה מעיר אחרת לתיכון הזה.

היא זכרה את אותו היום הראשון ללימודים, לפני כמה חודשים בדיוק מוחלט--

כולם היו נרגשים. אבל אני לא. איזה עוד הפתעה יכולה להיות לי ?

עוד תלמיד שבכלל לא דיבר איתי במהלך כל שנה שעברה, יבוא ואני יקפוץ עליו בחיבוקים ? לא תודה.

ידעתי שתמרה צדקה. היא אמרה לי שעדיף לי להישאר בעיר הקודמת שלי. אבל לא הקשבתי.

חשבתי שאני יצליח איפה שהיא לא הצליחה. להתקבל  בחברה בבית ספר ?! חשבתי, מה יש בזה ? ממש שטויות.

אבל היא צדקה. תמרה תמיד צודקת. היא אמרה לי שלא יכבדו אותי. שלא מכבדים שום תלמיד חדש.

ועוד לא לכבד זה טוב, היא המשיכה לומר. במקרה הרע הם מענים אותו כל יום. עד שיתחרט על הרגע שנולד.

למה ? שאלתי אותה בלגלוג, עדיין לא האמנתי, ברוב טיפשותי.

למה שהם יעשו דברים כאלה לילד חדש שלא עשה להם כלום ? המשכתי לשאול.

תמרה נאנחה. כנראה התייאשה ממני. שלא אבין למה היא מתכוונת עד שאגיע לשם.

היא מלמלה משהו כמו: מסורת.

החלטתי לעזוב את הנושא.

אם לפחות לא הייתי כל כך טיפשה, הייתי שואלת אותה לפני שעברתי דירה,(ועברתי עיר) איך אפשר להתמודד איתם ? מה לעשות כדי שהם לא יזיקו לי ? לשבת בצד ? או אולי דווקא לדבר עם כולם בקולי קולות ?

אבל תמרה כבר כעסה על חוסר האימון שלי בה.

היא לא ענתה יותר לטלפונים שלי, וניתקה כל קשר איתי.

ואני נשארתי להתמודד איתם לבד.

שנה שלמה ישבתי בצד ולא דיברתי.

שנה שלמה כולם חלפו על פניי ולא הגיבו.

שנה שלמה אף אחד בבית הספר הזה לא שאל לשלומי, ולמה לפעמים לא באתי.

שנה שלמה בלי שאוכל לחלוק עם מישהו את מחשבותיי וסודותיי.

אבל אז, באותו היום, אחרי שכבר כמעט אפסה התקווה שלי, התקווה שיבוא תלמיד חדש, שיבין אותי וידע מה עברתי הוא בא.

המשיכה להיזכר אתי בחיוך.

היא זכרה איך שהתיישבה במקומה בלי חשק, על היום הראשון של השנה. שותקת את השתיקה הרגילה שלה, וטומנת את ראשה בין כפות ידיה. מתחבאת מכל העולם.

אז היא שמעה את המשפט המבורך מפי המורה שהספיקה כבר לבוא במהירות לכיתה, והודיעה: " היום יבוא תלמיד חדש לכיתה שלכם. שמו תומר חכמון. אני מקווה שתקבלו אותו יפה ושהוא ישתלב בכיתתכם כראוי."

אתי לא יכלה להאמין למשמע אוזניה. היא הורידה את תיקה שהיה מונח על הכיסא שלידה על הרצפה, והמתינה בציפייה לבאות.

כל הגוף של אתי התכווץ והיא הרגישה את ליבה הולם בחזה.

בום.בום.בום.

ואז, כשהרגישה שהיא לא יכולה לחכות יותר נשמעה דפיקה בדלת.

הנוקש בוודאי מנומס מאוד אם הוא דופק בעדינות ולא נכנס ישר, היא חשבה.

והנה הידית נפתחה באיטיות ולאחריה גם הדלת.

מאחוריה נכנס תלמיד חלומותיה.

הוא היה גבוה, חטוב, עם שיער בהיר, ועיניים חומות ירוקות.

על אפו נחו משקפיים שחורים וגדולים.

דביר ועומר גיחכו והסתירו את פיהם בכפות ידיהם.

אך אתי לא שמה לב לכך. היא הרחיבה את עיניה והביטה בו מבלי להסיר את עיניה.

הוא סרק את הכיתה ומבטו נעצר בשולחן של סהר ואלמוג.

לאתי לא היה אכפת. היא הסתנוורה מיופיו והביטה אך ורק בו, ולא לאן שהסתכל.

הוא הרחיב את עיניו והמשיך להסתכל לכיוון אחר.

המורה התקרבה אליו.

"ובכן, זהו תומר. תומר המקום הפנוי היחיד הוא ליד אתי. לך לשבת לידה." ציוותה עליו.

תומר הנהן והיא המשיכה בפנותה לאתי "אתי, אני סומכת עלייך שתעזרי לו להתקבל בכיתה, וכמובן להסביר לו את החומר"

אתי החליטה לדבר בפעם הראשונה מאז שהגיע לבית הספר הזה בקול "את יכולה לסמוך עליי המורה!"

תומר הלך בהיסוס לטור האמצעי בשורה האחרונה והתיישב.

הוא פנה אליה והיא הרגישה כאילו כל גופה מתאבן, "תודה שהסכמת לעזור לי."

דביר כבר לא יכל יותר לעצור את צחוקו "חעחעחע! מין מצא את מינו!"

כל הכיתה צחקה וגעשה ותומר כבש את פניו ברצפה.

לאתי נמאס לגמרי מהכיתה הזאת.

"אולי תשתוק כבר דביר?! לאף אחד לא אכפת ממה שאתה אומר!"

למשך שנייה היה נדמה כאילו כל העולם שותק, אך השנייה הזאת נגמרה.

והכיתה שוב צחקה על תומר ועל אתי.

"זה תמיד יהיה ככה?" שאל אותה תומר.

"רוב הזמן." נאנחה אבל חייכה אל תומר. אף אחד לא יוכל להרוס מה שיש בינינו, זה בטוח. אתי חזרה להווה והמשיכה להקשיב למורה בתשומת לב.

באותו זמן בתומר גמלה החלטה-הוא ישיג את סהר בכל אמצעי שיידרש, ויעיף ממנה את כל מי שיפריע לו בדרכו .

או לפחות, ינסה.  

הפרק הקודם		הפרק הבא