לא אמיתית

פרק שני!אני יודעת,מתפלאים,אבל בגלל בקשה שמאוד שכנעה אותי [זוהר יש לך כוח שכנוע] אני עושה פרק נוסף!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
ואין עוד פרק.

המשכתי לנשק אותו באהבה. אין, אני לא אעזוב אותו עד היום האחרון. אני אוהבת אותו. אולי אפילו יותר מידי.
"ג'ורג'," המהמתי כשהוא ניתק ממני, מצחינו צמודים כמו בדבק מגע, "אתה זוכר?"
"את מה?"
"איך...איך עזבתי...שנה שעברה." לחשתי והבטתי בעיניו החומות והנוצצות משמחה.
"אל תזכרי את זה," אמר, וחיבק אותי.
אבל אני נזכרתי. כאילו זה היה אתמול.

                                                                                                         -תחילת זיכרון-

הולי,
את עוזבת שנה הבאה את הוגוורטס.
אמא.

בהיתי במכתב.
היא צוחקת עליי. היא לא רצינית. אני לא הולכת לעזוב את הוגוורטס.
"קרה משהו?"
קול מוכר שגרם ללב שלי לדפוק במהירות היה מאחורי.
ג'ורג'[די התפלאתי לראות אותו ללא אחיו,שהיה כמו החצי השני שלו], הבחור הג'ינג'י ההוא מגריפנדור.
החתיך, האלוהי, המדהים...
"ל-לא," מיהרתי להסתיר את המכתב, אבל כבר היה מאוחר מידי, והוא לקח מידי את המכתב הקצרצר.
"מה?!" הוא נדהם. פניו היו המומת, ו... מיוסרות? "לא,למה-למה שתעזבי-?"
"אין לי מושג," אמרתי בקול שבור ומרוסק. "הלוואי שכשאני אחזור הביתה זאת תהיה הבדיחה החודשית... לא של האחד באפריל, אלא של האחד ביוני..."
ג'ורג' תפך על כתפי. הרגשתי זרמים חשמליים עוברים הלוך ושוב במקום שנגע בי. הרגשתי כאילו הכתף שלי עולה באש. די התפלאתי שהיא לא חרוכה ומפוחמת.
"יהיה בסדר," לחש לי,נישק את לחיי והלך מן הינשופייה.
נותרתי דוממת וחסרת נשימה ליד כלוב של תנשמת ראוותנית במיוחד.
אלוהים אדירים, הוא נישק לי את הלחי.

                                                                                                                        -סוף זיכרון-

"כדור הארץ להולי!"
קפצתי. הזיכרון נראה לי כל כך מציאותי.
"מ-מה? סליחה, פשוט,קצת...קצת חלמתי..."גמגמתי.ג'ורג' חייך אליי ונישק את מצחי. "בואי, נודיע לכולם שחזרת אלינו. היית חשובה גם בגריפנדור,מה חשבת-אהה,את חייבת לספר לי מה קרה!"
יצאנו מחהדר של אימי היקרה והאהובה, והסברתי לו הכל, כשידי הדקיקה [עוד לא התרגלתי לדקיקות. הייתי רגילה לתריסר שומנים מדלדלים מידי] בתוך ידו החזקה,הגדולה והחמה.

"אלוהים, עברת חתיכת מסע," אמר לי ג'ורג' בפנים המומות.
לא עניתי לו,רק התחלתי לנשק אותו בלי הפסקה.
איך,איך אני יכולה בלעדיו,איך?
לפתע הוא נראה לי מאוד חלמני,כשעזבתי אותו לנפשו והלכנו בשתיקה נעימה לחדר המועדון של גריפנדור.
האם הוא חושב על היום ההוא,בינשופייה?

                                                                                                                       -תחילת זיכרון:ג'ורג'-

איך היה לי ת'אומץ המחורבן הזה לנשק אותה ככה סתם על הלחי?אני כנראה אידיוט!
המשכתי ללכת,המום ונכלם ממעשיי.קרניים,זנב תולע,ירחוני ורך-כף,אתם מסוגלים להסביר לי מאיפה האומץ הזה הגיע?!
נכנסתי לחדר המועדון כמרחף.פרד תפס אותי,ומשך אותי לפינה.
הוא רצה להתחיל לדבר,אבל כנראה היה מופתע מפניי.הרגשתי שהן חיוורות.
"היי,אחי,הכל בסדר?" הוא שאל אותי.
"הכל עשר," אמרתי בציניות.
פרד נעץ בי מבט חשדני. "ג'ורג'?יש משהו שאתה רוצה לדבר איתי עליו?"
"לא," אמרתי במהירות.שאני,בן למשפחת ווויזלי אמיתי,וגם לגריפנדור,יודה בחולשותיו?!אלוהים,עזור לי!!!
"אז מה-"
"היי," קולו של הארי נשמע. "היי,מה נשמע?אממ,ג'ורג'," אמר הארי בלי לחכות לתשובה,והסתכל בטעות על פרד.
"הארי,אתה כבר חמש שנים מכיר אותנו,ואתה עדיין לא יודע איך להבדיל?" פרד 'נעלב' עמוקות.שיתפתי פעולה ו'נעלבתי' גם,למרות שהמחשבה על עורה הבוער של הולי נחרט עמוק על הגולגולת שלי.
"אהה,סליחה," התנצל הארי,ופנה להביט בי. "תשמע,איזו מישהי שקרואים לה הולי-אני חושב-רוצה לדבר איתך,היא מחכה לך בספרייה ליד הספרים המוגב-"
בלי לחשוב,התחלתי לרוץ לכיוון הספרייה.
מה,יכול להיות שאני מאוהב?אני עד כדי כך פטאטי?

                                                                                                                       -סוף זיכרון:ג'ורג-

כמה מילים לפני שאני גומרת.
האמת?מעולם לא ידעתי ולא גיליתי מה משך אותי לפתור את הנבואה הדבילית הזו,עם התליון המטומטם שגרם לכל כך הרבה אסונות.
טוב,אולי אסון אחד.
במשך שנתיים שלמות אני וג'ורג' חיינו בלי הידיעה שמי שאנחנו אוהבים אוהב אותנו.אני אהבתי אותו,הוא אותי,ומעולם לא גילינו את זה,עד אותו יום.
וכשהלכתי עם הסכין השלוף במסדרון בקומה השביעית,מחפשת קיר מתאים,מצאתי,וחרטתי את המילים הבאות:

ג'ורג' והולי וויזלי

הרגשתי מנצחת.

הפרק הקודם