בלתי נמחקת...

אוקיי. מסתבר שזה לא חלום.אני הכנראה הוזה.

כל כך מתאים לי. אני צריכה לקנות משהו לשתות, שאני לא אתייבש ואתחיל להזות עוד דברים מוזרים.

חיפשתי סביבי קיוסק או חנות שבה אוכל לקנות משהו.

כלום. נפינג. נאדה. זירו.

אבל גם אם הייתה זה לא ממש היה עוזר לי. זאת גם ככה הזיה. ממי אני אקנה, הקוסם מארץ עוץ? 

צפירה רמה נשמעה. הדלתות של הרכבת החלו להסגר. אני לא מאמינה שאני עשיתי את זה – אבל רצתי ישירות אל תוך הקרון שניצב מולי.

המוני ילדים בגיל הטיפש עשרה בהו בי במבט המום.

אופס... אני חושבת שהרכבת הזאת לוקחת לאיזה פנימיה או משהו בסגנון.

חייכתי חיוך נבוך ופילסתי לעצמי דרך לעבר הקרון של הנהג.

"תראו מה הצלחתי לעשות!" ילדה עם שיער חום נפוח (מאד) קראה באושר.

הבטתי אל תוך התא. הילדה הפכה חיפושית וכפתור ולהפך.

התחלתי לרוץ לעבר תא הנהג בהיסטריה. הם קוסמים! קוסמים!

נכנסתי לתא האחרון וסגרתי את הדלת.

איש בכובע חום ישב ונהג ברכבת בעזרת שרביט. מלחיץ.

מהרתי להסתתר מאחורי שידה שניצבה בחדר לפני שהפסיכופת עם השרביט יתפוס אותי.

"אני יוצאת לסבוב ברני," אישה זקנה, אוחזת בעגלת ממתקים יצאה מהחדר שהוצמד לתא הנהג.

עד כמה גדולה הרכבת הזאת?

"להתראות ברנדה," הפסיכופת עם השרביט חייך.

"אוי כמעט שחכתי את הסוכריות של ברטי בוטס," האישה חזרה אל החדר.

בהחלטה של רגע, קפצתי אל תוך העגלה במהירות.

אם אני רוצה למצוא כתבה טובה, אני חושבת ש"עולם הקסם מתגלה" תהיה התחלה טובה.

בדיוק הפעלתי את מכשיר ההקלטה שלי, כשחבילת סוכריות כואבת במיוחדת נחתה לי על הראש.

"איה!" קראתי בכאב.

"שמעת את זה?" קולה של ברנדה בקע מעבר לחפיסות הממתקים שכיסו אותי.

"לא," השיב ברני.

"אני כנראה מזדקנת," אמרה ברנדה והסיעה את העגלה לעבר הפתח.

"אוי," נאנחה ברנדה. "העגלה הזאת נהיית כבדה משנה לשנה!"

היי! אני לא עד כדי כך שמנה!

הצצתי מבעד לחבילה של שוקולד.

ילד בערך בן חמש עשרה שלף שרביט וכיוון אותו לעבר עכבר קטן.

שלפתי בזריזות מצלמה מכיסי וצילמתי אותו.

הבטתי בתמומנה שהופיעה על מסך המצלמה.

"זה הולך להיות בכותרות הראשיות," אמרתי, ואז הבטתי למעלה בחשש. אבל ברנדה בדיוק החליטה להתעטש (בקול רם מאד יש לציין) ואף אחד לא שמע אותי.

פיו!!! אני צריכה להזהר יותר אם אני רוצה להשיג עוד מידע על המקום המוזר הזה.

הפרק הקודם		הפרק הבא