משמרת הלילה

פרק 2-

חטיפה!

"פשוט היית חייב לפתוח את הפה הגדול שלך, נכון?" סיריוס הדליק סיגריה בקצה שרביטו. נקודה אדומה בוערת האירה את הצללים שבמשקוף הדלת האפלולי של "מוצרי אופל לקטנטנים" בראש גרם מדרגות אבן סדוקות.

"זאת שאלה רטורית?" שאל ג'יימס, שתמיד העדיף להיות בטוח, וצפה בקצה הסיגריה שלו מתכלה לעשן.

"אוף, תשכח מזה," אמר סיריוס בגלגול עניים.

סמטת נוקטרון הצפונית הייתה ריקה בשעת לילה שכזו. היא החלה להתמלא בעוברים ושבים רק בשעות המאוחרות יותר, כשכל החנויות והמסעדות של אנשי הלילה נפתחו- בשעות המוקדמות היא הייתה מלאה באנשים אחרים, שממש לא היו עוברים ושבים, והיית רוצה להיתקל בהם בדיוק באותה המידה.

ג'יימס השיב חיוך מסתייג למכשפה זקנה וחסרת שיניים שארבה לו בצללי סמטה צרה בין "פוסי רעלים" לבין "חנות השרביתים של נוקטרון".

"אני אעבוד על זה. אני אודיע לך איך זה מתקדם, טוב?"

"שיהיה, קרניים."

לפתע קול צעדים נשמע על אבני הריצוף השחוקות, החלקלקות והבלתי- אחידות, של הרחוב. סיריוס וג'יימס המשיכו לעשן בשאננות. אף אחד לא צעד ברחוב הראשי של נוקטרון בלילה אלא אם כן היה אדם תמים וטיפש באמת- הכייסים, הרוצחים והאנסים נעו בצללים בדממה. אם במקרה מישהו היה מצליח לקלוט את הד אחד מצעדיהם, הם היו משמיעים קול משכנע במיוחד של חתול מיוחם. זה היה תכסיס טוב- רבים מחברי משמרת הלילה עדיין נפלו בפח.

זוג אנשים נעצרו מול שלולית של מים מעופשים באמצע הרחוב, שם הירח נאכל בעינויים על ידי מיני חיידקים וחרקי מים רעילים שונים.

"הרשי לי," אמר קול חלקלק וקול לח ודביק של מעיל הפוגע בחומר במצב צבירה לא ברור נשמע.

גינון הנימוס החריג משך את תשומת ליבם של סיריוס וג'יימס. ג'יימס הבחין באישה אדומת שיער במעיל בצילו של גבר שרוכי במעיל שחור ארוך.

סיריוס וג'יימס החליפו מבטים. מוצאים מבט זהה לשלהם בצד השני, הם השליכו את הסיגריות, שלפו את שרביטיהם וזינקו אל הדרך מתוך הצללים.

"הו, תודה לך, סוורוס," אמרה לילי במתיקות ולקחה את ידו המושטת של סנייפ בעודה דורכת על מעילו בזהירות ועוברת אל צידה השני של השלולית.

"משמרת הלילה," אמר ג'יימס ברשמיות, הוא וסיריוס חוסמים את דרכם של השניים. "אני דורש לדעת מה המהומה כאן."

שפתיו הדקות של סנייפ התעקלו בצורה מכוערת, קצת כמו אפו. ג'יימס לא ראה אותו מאז שסיימו את לימודיהם בהוגוורטס, אך הוא הבחין שהנחש עוד לא רחץ את שיערו הארוך והשומני, ולא נחשף לאור שמש. לעזאזל, הוא שנא את הבחור הזה.

"אין כאן שום מהומה, ג'יימס," אמרה לילי, יפה כתמיד, בגלגול עניים חסר סבלנות. "סוורוס בסך הכל התנהג כמו ג'נטלמן. בניגוד לאנשים אחרים שאני מכירה." היא תקעה בג'יימס מבט רב משמעות מאד. "עכשיו, אם תסלח לנו, אנחנו באמצע פגישה." היא אחזה בזרועו של סנייפ ופנתה לעקוף את ג'יימס וסיריוס. הם נעו יחדיו לחסום את דרכם.

"אוהו, רגע," אמר ג'יימס, מסתיר במיומנות את הפתעתו מדבריה. "פגישה? לי זה נראה יותר כמו, אה... חטיפה!"

גבתו של סנייפ החליקה במעלה מצחו הצהבהב. "חטיפה?"

לילי גלגלה את ענייה שוב ורקעה בנעל העקב שלה על המדרכה בחוסר סבלנות. "תתעלם מהם, סוורוס. הם סתם שני אידיוטים."

"הי, הי," התרה סיריוס, מצביע על תג הכסף שעל חזית מעילו הכחול. "אל תשכחי שאת מדברת אל הילאים ממשמרת הלילה, אוונס. ואם אנחנו אומרים שזו חטיפה, זו חטיפה."

ג'יימס מוכרח היה לומר שזה נשמע משכנע ביותר מפיו של סיריוס. אחרי הכל, הוא היה החבר הכי ייצוגי במשמרת הלילה. העניין היה שמשמרת הלילה הייתה מהיחידות הממומנות פחות של לשכת ההילאים, כך שלא משנה כמה המדים והציוד שלה היו חדשים, הם תמיד נראו ישנים. אך בעוד כל דבר שרמוס לבש נראה ישן ובלוי משהיה באמת, כל דבר שסיריוס לבש נראה כאילו הרגע יצא תחת ידו של פועל סיני שעוד לא קיבל את הדולר ליום שלו.

אך לילי לא שוכנעה. "איך זו חטיפה, בדיוק?"

"הי, בחורצ'יק." מאחורי סיריוס וג'יימס, שלושה אנשים בגלימות שחורות מאד הקיפו עובר עורך שלא הבין שזו היא לא שעתו.

"ובכן, די ברור שסמטת נוקטרון היא לא מקום לעלמות צעירות," אמר ג'יימס, "את לא חושבת שזה קצת חשוד שאת פה? ועוד איתו?" הוא הצביע על סנייפ.

לילי הניחה את ידיה על מותניה, מתרגזת. "סמטת נוקטרון הצפונית היא מרכז תרבות גדול מאד. אנחנו הולכים לאכול אצל 'מסעדת העוף המופלא של מדאם מסטבלוד', אם אתה מוכרח לדעת."

מאחור, עובר העורך מבוהל החל לנסות לברוח, אך הגלימות השחורות הדפו אותו אל ביניהן.

"אה, בלק, פוטר..."

"שתוק, סנייפ," הפטיר סיריוס וחזר להנהן לדבריו של ג'יימס.

"כמובן שהוא רוצה להאכיל אותך," אמר ג'יימס בגלגול עניים, כאילו זה היה הדבר הברור ביותר בעולם. "הוא רוצה שתהיי מפוטמת כדי שהגופה שלך לא תצוף בנהר!"

מזועזעת, לילי הרימה את ידה לסתור לו. הוא עצר אותה בהנפת אצבע. "רגע, תחשבי על זה!"

"מה יש לי לחשוב?!"

"הצילו!"

"שקט שם, אתה..."

"פוטר, אני באמת חושב שמוטב ש-"

"סוורמאוס, חשבתי שאמרתי לך לשתוק!"

"אבל-"

"תראי, את באמת רוצה להיות פה?"

"בלי אבל, שתוק!"

"כמובן שאני רוצה להיות פה!"

"הצילו, בבקשה, הם עומדים ל-"

"איך את יודעת שאת רוצה להיות פה?"

"כי אני הסכמתי לבוא לפה!"

"...הצילו?"

"אהא!" קרא ג'יימס בחדוות ניצחון. "בדיוק כאן קבור הכלב!- בלי להעליב, רך- כף. איך את יודעת שבאמת הסכמת? האם את יכולה להוכיח שמה שקרה בעבר באמת קרה?"

"לא, אבל-"

"אז זהו זה- את לא יכולה להוכיח שאת כאן מרצונך החופשי, ולכן זו חטיפה. מש"ל. אני מקווה שיש לי אזיקים צרים מספיק בשביל פרקי הידיים השומניים שלך, סנייפ, הגדולות עלולות להחליק..."

"הצילווו!"

סיריוס הטה אוזן. "שמעת משהו?"

"כן," אמר ג'יימס באמצע דרכו להוציא את האזיקים מכיסו, לפתע מודע לזמזום בצד האחורי של ראשו שהטריד אותו כבר זמן מה. "זה נשמע כמו-"

שניהם סבו בדיוק בזמן לראות איש בורח משם במהירות הבזק. שלושה אנשים אחרים החלו לרדוף אחריו בצעקות.

ג'יימס תקע בסנייפ מבט. "יש לך מזל ש-"

"בוא כבר!" סיריוס משך בזרועו של ג'יימס והם הצטרפו למרדף.

סמטת נוקטרון התפתלה לפניהם בפיתולים אפלים ומוכרים. שלוליות התיזו תחת רגליהם. הבתים, שצבעם היה שחור ביום ובלילה, פערו מעליהם עניים חשוכות, מאיימות. פנים מאיימות לא פחות צפו בהם מהסמטאות הצרות בסקרנות ולעג.

האנשים בגלימות השחורות נותרו אחריהם עד מהרה, מתנשפים. ג'יימס טלטל את ראשו.

"איך הם מצפים להסתדר בנוקטרון... בלי לרוץ?" הוא התנשף לכיוון סיריוס, זה הנד גם הוא בראשו האדום כלא מבין אותם.

אך הכייס לא היה מהיר מידי בשבילם. הוא עשה את הטעות וירד במדרגות האבן המוצפות אל המעבר שתחת גשר הגולגולת (שלא באמת הזכיר גולגולת בשום אופן). ג'יימס אימץ את שרירי רגליו וריאותיו למאמץ אחרון, נשבע לעצמו להפסיק לעשן (בפעם המאה), עד שהיה בדיוק מעל הכייס. אז הוא הניף את עצמו מעבר למעקה, ובחישוב נכון של אדם שכבר עשה זאת פעמים מספר (ונפל על הפרצוף ברוב הפעמים), נחת היישר על גבו של הפושע בחבטה.

"א...הא..." התנשף ג'יימס בחדוות ניצחון והפך את הפושע אל גבו על המדרכה. אז הוא החל לטלטל את האיש קצר הנשימה. "ב...ש..." הוא השתעל וניסה שוב, "בשביל מ... מ..."

הוא סידר את נשימתו עוד מספר שניות, מקפיד להמשיך לטלטל את האיש המבולבל כל אותה העת.

לבסוף, כשסיריוס הגיע לשם דרך המדרגות, הוא הצליח לצעוק, "בשביל מי אתה עובד?!"

"אני לא... יודע על מה אתה... מדבר..." מלמל האיש בין הטלטלות, עניו מזוגגות ומבולבלות. "אני לא רוצה... להיות... אוכל מוות! ת-ת-תצטרכו... ל-ל-להרוג אותי!"

"אז אתה מודה שאתה אוכל מוות!" אמר סיריוס.

"מה?! לא!"

"סוף- סוף הצלחנו לתפוס אחד, רך- כף," אמר ג'יימס וקם, מושך את האיש פרוע השיער והגלימה אחריו. הוא צקצק לכיוונו בעודו מוציא את אזיקיו החלודים מאי- שימוש (זה לא שלא היה את מי לעצור, פשוט ג'יימס אף פעם לא הצליח ללכוד אותם). "לא היית צריך להיטפל אל החבר'ה האלה בנוכחותנו, בחור. משמרת הלילה, אתה יודע."

"א-א-אבל-"

סיריוס נאנח. "אני עוד זוכר את הזמנים בהם אוכלי המוות דאגו לגייס רק אנשים חכמים..."

"הי!"

"מצטער, חבר, אבל מי הולך לגייס אוכלי מוות חדשים באמצע סמטת נוקטרון?"

"אבל לא ניסיתי לגייס אוכלי מוות!" קרא האיש בעוד סיריוס וג'יימס מובילים אותו, כבול, מתחת לגשר החשוך. בעיקר על מנת לעשות רושם על האלכימאים חסרי הבית המרושעים שחיו שם. "אני לא אוכל מוות, באמת! אלה היו אוכלי מוות, והם איימו עלי!"

"כן, כן, כבר שמענו את כל התירוצים," אמר סיריוס, קולו מהדהד בחלל, מתערבב עם ניחוח השתן והאקטו- צלולוזה. "הם ניסו לתקוף אותך, נכון?"

"כן!"

"בטח, ראינו איך ברחת משם ברגע שהגענו."

"אבל-"

"יש לך את הזכות לשמור על השתיקה, בחור. הייתי ממליץ לך לעשות את זה," אמר ג'יימס. הם יצאו מתחת לגשר ועלו בחזרה אל הרחוב הראשי. הם הבחינו באור דולק בתוך בית עסק שכבר נפתח לאנשי הלילה של סמטת נוקטרון, ופנו אליו.

"אבל אני באמת לא אוכל מוות!" החשוד המשיך להתעקש. הוא באמת לא נראה כמו אוכל מוות; גמלוני ורזה, חיוור ומנומש מעט, עם שיער מסודר מידי שהמרדף רק הטיב עימו, לדעתו של ג'יימס, וגלימה מצוינת. תכסיס מצוין, ג'יימס חשב- אף אחד לא יחשוב שהרכרוכי הזה הוא אוכל מוות- אך לא טוב מספיק על מנת להערים על משמרת הלילה.

ג'יימס וסיריוס הובילו את העצור לתוך בר אפל בשם "הנר וכיס המרה". זה היה חדר נמוך תקרה שכמה מנורות בודדות מאירות אותו באור חשוך וכל רהיטיו עתיקים ושחורים יותר מהרצוי. ענן של עשן סגול בעל ריח משעשע הצטבר בקרבת התקרה.

"משמרת הלילה," הצהיר סיריוס. מספר לקוחות בודדים ישבו בבר בשעה מוקדמת זאת של הערב, אך כולם, כולל המלצרים והמוזגים, הרימו את ידיהם במבטים מלאי אשמה.

"נראה," אמר ג'יימס, "נשחרר את כולכם על תנאי בתנאי שתתנו לנו להשתמש בפולו שלכם."

זה היה מקובל על כולם. סיריוס השליך קמצוץ אבקת פולו שכמעט פג תוקפה אל תוך אח האבן השחורה שעוצבה כלוע חייתי פעור. אש ירוקה זינקה מעלה והאירה פינות בבר שלא ראו אור מעולם. המחזה לא היה נאה.

"בפעם האחרונה, אני לא אוכל מוות!" בכה העצור.

"בפעם האחרונה- והראשונה- כנס פנימה." ג'יימס דחף את העצור אל תוך הלהבות. "סמטת אוזן החתול חמישים- מפקדת משמרת הלילה!"

העצור נעלם בסחרור והלהבות גוועו.

"תודה למרלין שזה נגמר," אמר סיריוס, משפשף את עניו. "המקום הזה לא יועד להיות מואר..."

"רבותי."

סיריוס וג'יימס סבו בחדות. לוציוס מאלפוי ניצב באחוריהם כמו נץ סבלני. הוא לבש גלימה שחורה ארוכה מאד (אף פעם לא יוצאת מהאופנה בסמטת נוקטרון, ולוציוס מאלפוי אהב להיות לבוש לפי צו אופנה) ופניו היו יכולות לשמש כמחורר למסמכים במפקדת משמרת הלילה.

"מאלפוי," הודיע סיריוס, משלב את זרועותיו בהתאם לו.

"כן, מאלפוי," הסכים ג'יימס.

"לא התראינו זמן רב," אמר מאלפוי. "אני רואה שאתם עדיין ממלאים את תפקידכם נאמנה."

"אכן," אמר סיריוס, עושה צעד יהיר לכיוון מאלפוי. "ואנחנו רואים שגם אתה ממלא את תפקידך נאמנה... מה שתפקידך לא יהיה."

מאלפוי חייך חיוך עקלקל, זחוח. "אני סגן ראש המחלקה לשיתוף פעולה בינלאומי קסום."

"טוב לדעת," אמר ג'יימס, שבאמת לא התרשם. כל פוץ שגרתי יכול היה להיות סגן ראש מחלקה. רק פוצים מלכותיים שובצו במשמרת הלילה. "אז מה אתה רוצה, אם לא לבקר את העבודה שלנו?"

"רק רציתי לשבח אתכם על מעצר אוכל המוות המרשים שביצעתם," אמר מאלפוי בחיוך זחוח, חד. אנשים כמו מאלפוי לא נולדו לחייך עם שיניים.

ג'יימס שכח מהניסיון להתחרות במאלפוי בנימוס המוגזם והתקרב אליו בכתפיים שחוחות ואצבע מאיימת.

"אני יודע שאתה אוכל מוות, מאלפוי," הוא סינן. "קלטתי את הפרצוף המחודד שלך במצעד הרשע שלכם בשנה שעברה. חייכת חיוך גדול מאד אז. אתה חייב להפסיק לעשות את זה."

"אין לך ראיות," אמר מאלפוי בקרירות, ואיבד כל שמץ חיוך לרצינות תהומית.

"אין לי. אבל יהיו לי." ג'יימס נעץ אצבע בחזהו של מאלפוי ועין אחת בעינו, משתמש במבט המטורף הטוב ביותר שלי. "זכור את דבריי. יהיו לי ראיות."

ג'יימס וסיריוס יצאו מהבר. בחוץ גשם החל לרדת שוב בחשכה. שני ההילאים נותרו לעמוד לרגע במפתן הדלת המוגן מגשם, רוכסים את מעיליהם.

"אתה חושב שהפחדתי אותו?" שאל ג'יימס.

"בטח," שיקר סיריוס.

"יופי. אבל זה היה רק חימום. עכשיו אנחנו צריכים למצוא את בית העוף ההוא שלילי דיברה עליו."

"אתה באמת מתכוון ל-?"

"כן, רך- כף, ידידי. זאת הולכת להיות הפגישה הגרועה ביותר שהייתה לסנייפ."

"לאוונס."

"לאוונס עם סנייפ. זה לא קריטי. זה סנייפ. עכשיו בוא כבר." 

הפרק הקודם		הפרק הבא