נקודת מבט.

רציף תשע ושלושה רבעים הומה ושוקק. אני מפלסת את דרכי לאחד הקרונות של סלית'רין ומעמיסה עליו את המזוודה והינשוף שלי, לוגווין. לאחר מכן אני יורדת והולכת להפרד מהורי.
אימי מחייכת חיוך רחב. "בטוח שיש לך הכל, נכון?" היא שואלת. אני מהנהנת ומחבקת אותה חזק. אחר-כך אני פונה לאבי.
"תהיי ילדה טובה." הוא אומר "תמשיכי את השרשרת שלנו - גם השנה." אני צוחקת ומחבקת אותו גם, קצת יותר חזק משחיבקתי את אמא שלי. הוא מחייך אלי אך הלב שלי נחמץ, זה שוב אותו חיוך... חיוך כבוי ועצוב, כל החיוכים שלו היו כאלה. לפחות מאז...
"כדאי שתעלי, הוא כבר יוצא." אומרת אימי ומנשקת אותי על לחיי. אני נפרדת מהם בפעם האחרונה ופונה חזרה לקרון שלי.
אני לוקחת את המזוודה ומגלגלת אותה בחיפוש אחר הקרון של תלמידות השנה החמישית. אני מוצאת אותו ופותחת את הדלת בקריאת :"שאאלום!"
"אליסון!" אניטה מתרוממת לקראתי ומחבקת אותי. כך גם וראונה ואלנה. אני מעמיסה את מזוודתי על המדף, ומניחה את לוגווין בנוחות על אחד הכסאות. לפתע נשמעת שריקה ארוכה והרכבת מתחילה לנוע. כולנו רצות לחלון ומנופפות להורינו, אמא מחייכת חיוך רחב ואבא עם החיוך העצוב שלו. אני ממשיכה לנופף עד שהרכבת פונה בסיבוב והם נעלמים מעיני.
אנחנו מתיישבות חזרה ואני סורקת את התא לראשונה. "היי, איפה רות'?" אני שואלת לפתע.
"היא מדריכה השנה." מחייכת וראונה, "לא שמעת?"
"לא." אני עונה "מזל טוב. איך הייתה החופשה?" אני פונה לשאר הבנות. אנחנו מתחילות לנעביר חויות על החופשה, כשלפתע אניטה אומרת:
"אבל אוף... השנה הבגרויות." כולם הנהנו בפרצופים עגמומיים.
"אבל נשרוד את זה, לא?" מעודדת אותנו אלנה.
"וגם אם לא-" וראונה מעלה על פניה חיוך דק "זה לא כזה חשוב. כל עוד יש להורים שלנו מעמד...  תמיד נוכל להצליח בחיים."
שאר הבנות מהנהנות אך אני מרגישה כאילו אגרוף לופט לי את הבטן. לי אין אבא במעמד... אני חושבת, כבר לא...טוב, נראה שאצטרך להשקיע הרבה בבגרויות.
הנסיעה ממשיכה וכעבור כשעתיים מגיעה האישה עם עגלת הממתקים.
"משהו מהעגלה?" היא שואלת אותנו בחביבות.
כל הבנות מנידות בראשן ואלנה אומרת :"הבאנו מהבית." אך אני קמה אליה בחיוך ושולפת את הארנק שלי מכיסי.
אני יוצאת למסדרון ומעמיסה בידי קצת עוגות קדרה וצפרדעי שוקולד. אני עומדת לשלם כשקול מאחורי אומר: "אלי!".
אני מסתובבת ורואה את לורה הייטר, מחייכת אלי. "מה שלומך?" אני שואלת, ומחבקת אותה.
"בסדר גמור." היא עונה "התגעגענו אלייך. תבואי לבקר אותנו עוד מעט?"
"בטח, איזה קרון אתם?" אני שואלת.
"אה... אני מדריכה." היא אומרת בגאווה.
"באמת? מזל טוב!" אני אומרת בהרבה יותר חום משאיחלתי לרות'.
"כן." פניה קורנות "טוב, כולם בקרון השישי בתא השני. תבואי עוד מעט, כן?"
"בסדר." אני משלמת לאישה ונכנסת חזרה לתא הבנות - שעסוקות בלרכל בשצף.
"עוגיות?" אני קוטעת את אניטה שהייתה באמצע דיווח.
"לא תודה." היא אומרת . אניטה רגילה אל המוזרות שלי אך שאר הבנות רק עושות פרצוף. אני מושכת בכתפי.
"טוב, אני הולכת להסתובב." אני זורקת לחלל האויר ויוצאת מהתא. אני ממשיכה ללכת, עד שאני מגיעה לתא של הגריפינדורים.
"אלי!" כולם מקבלים אותי בחיוכים חמים ובחיבוקים. ולבסוף, יושב ממש ליד החלון  היה האדם שחיכיתי לראות אותו הכי הרבה.
"אלי." הוא קם מכסאו, מחייך אלי ומחבק אותי. אני שואפת את הריח המוכר שלו ומחייכת חזרה. "דניאל."
"בדיוק התחלנו לדבר על הבגרויות. " אומרת לורה.
אני מתיישבת במושב פנוי. "מלחיץ" אני מסכמת.
"לדעתי בכלל לא צריך לחשוב על זה מעכשיו!" אומר ג'ון  לוטס. "יש עוד מלא זמן עד לבחינות."
"אצלנו בכלל לא דואגים מהבחינות." אני אומרת.
"טוב, כולכם מליונרים בעלי מעמד." אומר בחוכמה ג'ון. הלב שלי מצתמק שוב, מליונרים - אולי. בלעי מעמד - כבר לא.
אנחנו ממשיכים לדבר ולהעביר את הזמן, וכעבור כמה שעת מהנות אני מתרוממת ואומרת: "אני צריכה ללכת להלחיף לגלימה. נפגש."
אני מחייכת בפעם האחרונה ויוצאת. איך שאני ממשיכה כמה צעדים, אני שומעת את דניאל מאחורי.
"מה קורה?" הוא שואל ישירות.
"איך אתה יודע שקורה משהו?" אני שואלת חזרה.
"משהו בפנים שלך." הא אומר ומצביע על פני. "אז-"
"זה סיפור ארוך..." אני נאנחת "אני אספר לך מחר, באחת הפסקות."
"בטוח?" הוא שואל.
"תסמוך עלי." אני אומרת ואנחנו נפרדים.
בדרך חזרה ראשי מסתחרר במחשבות, טוב, לפחות מישהו ידע...

מקווה שאהבתם :)
עוד כמה תגובות, וממשיכה ^^

הפרק הקודם