תולדות העתיד

כולם היו באזכרה. כמו בכל שנה מאז הקרב הגדול שהתחולל בהוגוורטס.

יש כאן לפחות חמשת אלפים אנשים, חשבה לילי.

בית הקברות היה ממש ליד התחנה שבה עוצרת רכבת האקספרס בהגיעה להוגוורטס. המשפחה שלה ורוב מכריה התאספו סביב חמישה קברים. לובן השיש ממש נצץ בשמש היוקדת של סוף מאי.

טדי כרע ליד קברם המשותף של הוריו והניח פרחים. הוא חשב עליהם. הוא חשב על הסיפורים שסיפר לו הארי בליל אמש. כמה היה רוצה לפגוש אותם, גם אם רק לשעה. כמה היה רוצה להחזיר את הזמן לאחור.

הארי הביט בכל הקברים. כבר שש-עשרה שנים שהם כאן, חשב בעצב. וכולם הקריבו את חייהם למעני.

משפחת וויזלי התאבלה ליד קברו של פרד. הרמיוני ורון עמדו חבוקים ליד גברת וויזלי, שהזילה דמעות חרש. מר וויזלי עמד לידה, חובק את נכדיו בשתי ידיו. מבטו היה חמוד סבר, ומרוכז כולו בשם שעל המצבה. שש עשרה שנים, והוא עדיין מתקשה להאמין שהבן שלו מת. ליבו של הארי נחמץ.

"הוא באמת נראה בדיוק כמוך?" שאלה רוזי הקטנה את ג'ורג'. ג'ורג' הינהן ושלח לה חיוך קטן. "את לא היית מבדילה ביננו. אפילו אמא התבלבלה תמיד".

הארי הביט בג'יני מתרחקת, וחייך בעצב כשהניחה על קברו של עין הזעם פרחים לבנים. הם מצאו את הגופה באחוזת מאלפוי, אחרי המלחמה. הארי כבר לא זכר איפה קבר את עין הקסמים שלו. איפשהו ביער, כנראה.

טדי נמשך אל קבר נוסף, קברו של סבו, טד טונקס. הוא בהה בו בעצב. עוד אדם טוב שלא זכה להכיר.

מרוחק משאר הקברים, היה קברו של סוורוס סנייפ. הארי ניגש אליו. על השיש האפור היה חרוט בדיו שחורה הכיתוב, "האיש שהיה לאגדה. נאמן מאין כמוהו. הקריב את חייו למעננו.  R.I.P " 

אם ישנו דבר אחד עליו הארי תמיד ירגיש חרטה, היה זה יחסו לסנייפ. המורה השנוא. המגן הבלתי נראה שלו.

אם הוא רק ידע כמה סנייפ הגן עליו במהלך השנים...

אם סנייפ רק היה יודע כמה בעצם הם דומים...

ג''ימס משך בידו. הוא הצביע על אבן אפורה גדולה, מרוחקת מהשאר. הארי הנהן. הוא היה חייב את הביקור הזה לעצמו.

הארי ניגש אל הקבר האחרון בצעד בוטח. היה זה הקבר של טום וואנדרולו רידל, לורד וולדמורט. הוא היה עשוי מאבן בזלת לא מסותתת, ונקבר ממש בפינת בית הקברות הזעיר.

אחרי הקרב, הארי אמר (להפתעת כולם) שלכל אדם מגיעה קבורה מכובדת. זה היה שקר, כמובן, אך הארי מעולם לא גילה לאיש את הסיבה האמיתית לכך שרצה שוולדמורט ייקבר ליד כל החללים מהמלחמה.

הוא שרף את הגופה, ואת העפר העביר (אחרי שכישף את האבק לא להתחבר אחד לשני) לתוך גומחה באבן.

למען האמת, הארי לא חש טיפת רחמים על וולדמורט. הוא עשה זאת מתוך כורח אנוכי גרידא.

האיש הזה אחראי למותם של כל אהוביו.

כל מי שקבור כאן, מת בגללו.

לא, זהו לא אדם שמגיע לו להיקבר, כמו שאין הוא אדם שמגיע לו שיתאבלו עליו.

הארי פשוט צריך לראות את זה.

הוא צריך לדעת את זה.

כשהוא בא לראות את הקברים האלו פעם בשנה, הוא צריך תזכורת לכך שוולדמורט באמת מת. הוא לא יחזור, אף פעם.

הארי ליטף את ראשו של ג'יימס, שהחזיק חזק בידו.

בנו הבכור. הנס הפרטי שלו.

למשמע קול צחוק, הארי הסתובב, וראה את ג'ורג' מתרומם מעל הקבר של סנייפ, ורוזי צוחקת לצידו.

הארי התקרב, ולמראה הכיתוב נחר בצחוק. על צידו של הקבר היה כתוב באבן גיר "אתה חייב לי אוזן".  

כמה אנשים בהו בהם בחומרה, אך להארי לא היה אכפת. הוא ידע שפרד היה מאשר את המחווה.

ההמון התחיל לזוז לכיוון רחבה קטנה במרכז בית העלמין. מבטים, לחישות והצבעות לא מנומסות ליוו את משפחות פוטר וויזלי כל הדרך אל הרחבה.

אחר, עלה לבמה קוסם קטן (הארי לא הבין איך הוא עדיין בחיים - זה היה אותו קוסם מההלוויה של דמבלדור) ונשא נאום על הקרב, על המתים, על אומץ ליבם, ועל חייהם שנגדעו באכזריות במלחמה.

היה זה נאום שהילדים חשבו אותו לקצת משעמם, אך המבוגרים הקשיבו בתשומת לב לכל מילה, ורובם בכו. שש עשרה שנים, והכאב עדיין טרי.

לאחר הנאום חילקו מורי בית הספר פרחים למתאבלים, והאנשים התפזרו כדי לשאת תפילות חרישיות ולהניח את הזרים על קברי יקיריהם.

הארי פגש את נוויל לונגבוטום ליד הקבר של קולין קריווי. נוויל הנהן אליו, והארי הנהן בחזרה, טופח בעדינות על גבו, וממשיך הלאה.

אחר מצא את לונה, ששמחה לראותו. היא התחתנה לא מזמן, ובחיר ליבה נראה דומה לה במקצת, עם השיער הבהיר והמבט החולמני.

חברים רבים מימי בית הספר הגיעו ללחוץ את ידו של הארי, החליפו חוויות וסיפרו על חייהם. היה זה, באופן בלתי רשמי, מפגש מחזור אחד גדול של כל קהיליית הקוסמים.

הארי הופתע כשיד לחצה בעדינות על כתפו, וכשהסתובב גילה שהיד שייכת לדראקו מאלפוי. הוא הגיע ללא משפחתו.

"טוב לראות אותך" אמר דראקו, והארי ההלום הנהן. הוא מעולם לא ביקר באזכרה קודם לכן. 

לפני שהספיק להגיד דבר מה, מאלפוי חמק אל בין ההמון בראש מושפל, ונעלם.

הארי התרשם לטובה.

הפרק הקודם		הפרק הבא