דן והאלים הנוורודים.

פרק שני/דן פוגש את היכל האלים

"אני אף פעם לא מפחד." אמר דן ותפס בידה של האלה היפיפיה ונמשך כלפי מעלה ועמד על הקשת. האלה הקישה פעמיים עם שרביטה בקשת בענן והם עלו כמו מדרגות עולות בקניון אך איטי מאוד מאוד.

"אים סבתא שלי הייתה אלה חזקה חזקה חזקה." אמר דן. "זה אומר שאני אל?"

"כדי להיות אל." אמרה האלה. "צריך להיות גיבור אמיתי. גיבור נבון, אמיץ, פקיח וחכם וטוב-לב. לא פשוט להיות אל..שליטה בכוח מסוים."

"אני לא חושב שזה כול כך קשה." אמר דן.

"תאמין לי...שזה קשה." אמרה האלה. "במיוחד אים יש לך כמה תפקידים."
כשהמשיכו לעלות בקשת שהסיעה אותם מעצמם אל השמיים ומעל השמיים, שאל דן עוד כמה שאלות:

"יש עוד עולמות חוץ מהשלושה במפה?"

"ברוור שיש עוד." אמרה האלה וחייכה אליו. "פשוט המפה שלי היא אחרי הקרב בפנריר. שיתרחש לכול היותר לא יותר משבוע, על פי דעתי."

"אז את אומרת שש עולמות יכחדו ממנו?" שאל דן בהפתעה.

"במקרה הטוב." אמרה האלה. "אבל כן, הם יכחדו. יש אלפי מפות שמה-בהיכל האלים ובוואלה. תוכל לקחת אחת ולראות. אבל לפני הכול.."
אמרה האלה וחיטטה בכיסה ומצאה שטר ארוך בכיסה והוציאה אותו אליו ונתנה אותו אל דן. הוא נראה כמו דולר....רק לא באישיות שבדולר ובצבעו. הוא כולו היה מחוסה קרח ובמרכזו היה אל רב עוצמה מחזיק פטיש ובחליפה מגוחכת של וייקינגים ונשר בכתפו הימינית.

"את לא מצפה שאני אאמין שיש באמת כזה אל."

"אני באמת מצפה." אמרה האלה. "טוב, קבל את זה במתנה ממני, המשכורת החודשית שלי. ברוכים הבאים אל היכל האלים." ומיד הגיעו מהקשת בענן אל עולם חדש. מזרקות רחבות וענקיות מוציאות מים, יין, פטל, קולה, מיץ תפוזים ועוד המון המון משקאות הותזו במזרקה שלמה לכול אחד בכול עבר. רצפה מוזהבת עלייה דרכו האלה ודן. במרחק של כמה מאות קילומטרים ניצב אולם גדול עשוי כולו מזהב. קירות ארוכים ארוכים ניצבו משני הצדדים- ימין ושמאל. והאולם הסתיר את מה שבהמשכו. כנראה זהו הסוף שמה. היה פתח מרהיב אל השמיים.

"רק בגשרים אפשר להגיע לכאן." אמרה האלה ופנתה אל אזור האלים. אלפי אנשים חמושים הסתובבו בכול מקום ונשאו נשקים- חרבות קצרות, שריונות, מגנים ופטישים. כולם חבשו קסדות זוהרות של ויקינגים.

"כמה מוזר." אמר דן אבל ראה שהיא כבר בורחת אל האולם הגדול. אולי היא רצתה למסור דבר מה אליהם ולא רצתה שהוא יבוא איתה- האלים הנורודים יודעים מה. טוב...היא אלה נורדית. לא חשוב-חשב לעצמו דן. לפתע, הוא שם לב בבנין נוסף סמוך לבניין הגדול. הוא רץ אליו אבל נתקל באיש והפיל לו את החרב והמגן ביחד.

"אממ...סליחה?"

"בלוחרטכרט!" אמר האיש והרים את החרב והמגן שלו והלך. מה זו השפה הזו לעזאזל? שיהיה. הוא המשיך ללכת וכבר נהייה צמא אז הלך למזרקת הקולה- או מה שנראה מזרקת הקולה.

"שלום לך." אמר המוכר. "איך אני יכול לעזור לך?"

"איך אתה יודע שאני לא דובר נורודית?" שאל דן.

"הובכן," אמר המוכר. "זה כול כך פשוט. אתה לא מצויד בשום כלי נשק ואתה בכלל לא קשור לכאן וראיתי אותך מבקש סליחה מהאיש הזה שנפל-שמה." והוא הצביע על האיש הכעוס שמפיל אנשים בדרך ויורד מקשת. 

"יש לך כסף אלילי במקרה?" שאל המוכר. דן הוציא מהכיס את השטר שנתנה לו האלה.

"או או או! מצוין! אתה יודע מה אני מוכר?" שאל בסקרנות המוכר.

"קולה?" ניחש דן.

"לא! בוץ אדמה!" רתח המוכר שגם הוא היה נראה אנושי כמו כולם. "אני מוכר כלי נשק.אבל לא סתם כלי נשק, אלה כלי נשק של האלים."

"אולי אני אלך למזרקת הפטל.."

"לא!" אמר המוכר ותפס בזרועו כשניסה ללכת למזרקת הפטל. "המצב מסוכן! תזדקק להגנה מסוימת! אני אתן לך את הפטיש הקטן של אודין בחצי מחיר!"

"אודין?" הסתקרן דן.

"האיש שעל השטר שלך!" התפלא המוכר. "איזה בוץ אדמה! בוץ אדמה! אני מוכן להביא לך אותו-ודרך אגב, הוא היה הפטיש הראשון שלו שהיה צעיר...בערך בגיל שלך. בן 14. בן כמה אתה בחור צעיר?"

"14."

"רואה?" אמר המוכר בצחקוק עליז. "הפטיש הזה יקר ערך." אמר המוכר והושיט מהמזרקה פטיש בצבע שחור ששינה מיד את צבעו לאדום זוהר בוהק.

"אני אקח את זה." אמר דן בפליאה ונתן למוכר את השטר וקיבל את הפטיש.

"עודף?"

"כן, בבקשה." אמר דן. לרוב הוא אומר למוכרים רגילים שישמרו את העודף, אבל הוא ראה שיש פו עניין רציני בדברים המגניבים כאן. הוא קיבל שלושה שטרות בצבע ורוד שהתנוסס עליהם במרכז האישיות של פריה- אלת היופי, האהבה והפיריון שהביאה אותו עד לכאן. הוא יצא להסתובב במקומות השונים. הוא ראה שממזרקת התפוזים נותנים את כול השריונות, המגנים והקסדות. הוא המשיך להסתובב אבל לא הספיק להגיע למנהרת הפטל וכבר מאחוריו הייתה פריה נוקשת בגבו באצביעותיה כדי שיסתכל עלייה. הוא הסתובב לאחור וראה אותה. היא אמרה אליו במתיקות ובשמחה:

"אודין רוצה לפגוש אותך."

בלי הרבה שאלות, הבין דן על מה מדובר והלך יחד איתה אל האולם הגדול עם הפטיש האדום-זוהר בידו. ופריה לא אמרה על כך מילה.

הפרק הקודם		הפרק הבא