אפילוג

האולם הגדול הואר בעשרות לפידים שריחפו באוויר. תלמידים מפטפטים ישבו מסביב לארבעה שולחנות, ואלבוס ושאר תלמידי השנה הראשונה הלכו בשורה בעקבות הפרופסור מקגונגל. אלבוס ראה את בני דודיו יושבים סביב שולחן גריפינדור. הוא רצה לחייך אליהם, אבל הרגיש שהוא לא מסוגל לבצע אפילו פעולה פשוטה כמו חיוך. הוא היה נתון ללחץ איום, מה אם הוא יהיה בסלית`רין? הארי אמר לו שהוא יוכל לבחור בין גריפינדור לסלית`רין, אבל כעת אלבוס לא היה בטוח שהוא יכול להאמין למילה של אביו.

הפרופסור מקגונגל נעצרה מול שרפרף בעל ארבע רגליים. על גבי השרפרף היא הניחה מצנפת מחודדת, קרועה ומלוכלכת. 

המצנפת החלה לשיר, ושקט השתרר באולם.

"היו היו זמנים בהם

היה קל למיין,

תשע-עשרה שנים בהן

הרשע לא איים.

מיינתי אז לרייבנקלו

למדנים ונבונים,

לגריפינדור שלחתי

אמיצים ונועזים.

לסלית`רין הגיעו

בעלי עורמה ושאפתנים,

ובית הפלפאף קיבל

את טובי-הלב ההגונים.

אך הזמנים ההם

חלפו עד לבלי-שוב,

והמיון קשה הוא לי –

אולי גם לא חשוב.

כעת חשוב להתאחד,

להיות מלוכדים,

ואני חוששת, למיון

צדדים רעים רבים.

אומנויות האופל

מיינו את האנושות,

לבני מוגלגים, לטהורים;

אדם עליון, אדם נחות.

הקשיבו לי ואל תפרידו

בין אומץ לעורמה,

בין טוב-לב לבין תבונה;

כולנו בני אדם,

בכולנו כל תכונה.

בכל זאת, תפקידי הוא

למיין לארבעה בתים.

אם כך אתחיל בטקס,

על אף ספקות רבים."

מיד לאחר שהמצנפת הפסיקה לשיר החלו התלחשויות של הפתעה באולם, תלמידים תהו על משמעות השיר. אך הפרופסור מקגונגל, אף שנראתה חרדה מאוד, השתיקה את כולם בטקסיות, והחלה לקרוא את שמות התלמידים למיון.

"אבוט, דֶבורה!"

דבורה עלתה על השרפרף, הניחה את מצנפת המיון על ראשה, והמצנפת קראה: "הפלפאף!"

התלמידים בשולחן הימני מחאו כפיים כשדבורה רצה להצטרף אליהם.

"בנסון, סינדי!"

"רייבנקלו!" המצנפת הכריזה.

השולחן השני משמאל מחא כפיים כשסינדי הצטרפה אליהם.

"בלסטרוד, אנמיה!"

"סלית`רין!"

השולחן השלישי משמאל מחא כפיים. אל השולחן הזה הצטרפו כעבור כמה רגעים פרקינסון, גויל וסקורפיוס מאלפוי.

"קריווי, ג`ייסון!"

"גריפינדור!"

רוז ואלבוס מחאו כפיים יחד עם השולחן השמאלי ביותר. ג`ייסון קרץ לאלבוס, "נתראה בגריפינדור!" ופתח בריצה, מתקבל בלחיצות ידיים על-ידי פרד וויזלי.

רגליו של אלבוס החלו לרעוד ואלבוס לא הצליח לשלוט בזה. `נתראה בגריפינדור`...

"מרלי, ג`סיקה!"

"רייבנקלו!"

"מקלאוד, קונור!"

"גריפינדור!"

"פוטר, אלבוס!"

ברגע הישמע שמו השתררה שתיקה, ואז לחשושים רבים שכללו בתוכם את המילה "פוטר"... אלבוס ראה את ג`יימס שורק מכיוון שולחן גריפינדור. הוא הלך באיטיות לעבר המצנפת, מביט ברצפה.

הוא התיישב על השרפרף, והניח את המצנפת על ראשו. הוא הניח לה להחליק ולכסות את עיניו. לבו הלם במהירות.

"אני זוכרת את אביך," לחשה המצנפת אל תוך ראשו. "זוכרת היטב. גם עליו חשבתי שהוא מתאים ביותר לסלית`רין."

אלבוס הרגיש שהוא נופל אל תוך חלומותיו הגרועים ביותר. "לא! אל תשימי אותי בסלית`רין!"

"הו, גם אביך ביקש ממני את זה... אבל אתה יודע שאתה מתאים לבית סלית`רין, הלוא כן?" שאלה המצנפת באיטיות, מושכת את מילותיה. "הרצון להיות טוב יותר מאחיך... הרצון להיות נערץ... אני רואה את הרצון הזה זועק מתוכך..."

"אני לא רוצה להיות נערץ!" לחש אלבוס.

"זה לא דבר רע, להרגיש שמגיע לך יותר."

"לא סלית`רין," הוא סינן בחוסר אונים, מתעלם מדבריה של המצנפת.

"טוב, אם אתה בטוח... אז עדיף שתלך לגריפינדור!"

השולחן של גריפינדור פרץ בתרועות וקריאות שמחה. אלבוס העיף את המצנפת מראשו מרוב עצבנות, וצעד לעבר שולחן גריפינדור, שם התנפלו עליו בחיבוקים רמוס ודורה. ג`ייסון קריווי כמעט והפיל אותו מהכיסא שעליו התיישב.

אלבוס היה מסוחרר. הוא לא היה בטוח אם הוא מרגיש הקלה או אכזבה. זה כמעט כאילו ידע שהמצנפת תציע לו ללכת לסלית`רין... האם הוא באמת מתאים לסלית`רין, לבית שבו סקורפיוס מאלפוי נמצא? אלבוס הרים את ראשו, וראה מאלפוי בשולחן סלית`רין. כמה מושבים מאחוריו ישב טום לסטריינג`, שהעדיף כנראה לשבת עם חבריו הסלית`רינים למרות שכבר לא היה תלמיד. לסטריינג` דיבר אל נער מתולתל בשולחן סלית`רין. הנער שאיתו דיבר חייך, אבל אלבוס יכול היה להישבע שראה אימה בחיוך שלו.

"אַל!" רוז, שהצטרפה הרגע לבית גריפינדור, הסיחה את דעתו. הוא חייך אליה.

המיון הסתיים ב"פלאמיר, סמואל!" ששובץ בגריפינדור, והתיישב במקום פנוי מול אלבוס.

"ברוכים הבאים, תלמידים חדשים! ברוכים השבים, תלמידים ותיקים!" קרא המנהל בחיוך, "שמי דֶריל פידליוס, ואני המנהל שלכם. לפני שנתחיל בארוחה, יש לי כמה הודעות של תחילת שנה. השרת שלנו, מר פילץ`, מבקש למסור לכולם כי השימוש במוצרי ההוקוס מוקוס של האחים וויזלי אסור בהחלט גם השנה (פרד קפץ ממקומו והפיל ערימה של טופעילוף שבדיוק חילק לכמה תלמידים, ודורה ורמוס התגלגלו מצחוק). וכמו בכל שנה, מחובתי להזכיר כי חל איסור מוחלט על כניסה ליער האסור. שתהיה לכולנו שנה טובה ופורייה, ובתיאבון!"

השולחנות התמלאו במזון רב ומשובח, ומר פידליוס התיישב בכיסאו. אלבוס התבונן בו בתשומת לב. לולאות של שיער חום כיסו את פניו של פידליוס, והוא היה נמוך, קטן ועגלגל. היו לו עיניים אפורות, ואלבוס זיהה בתוכן טוב-לב.

דבריה של המצנפת גרמו לאלבוס לאבד את התיאבון שלו. סביבו רוז, ג`ייסון, אאורה, פרד, רמוס ודורה כבר היו עסוקים באכילה ובפטפוט, ואילו אלבוס רק הסתכל סביב. מבטו נח על הילד שישב ממולו. הוא חשב שהוא זכר שקוראים לו סמואל, אבל הוא לא היה בטוח. לילד היה שיער חום חלק בתספורת `פטרייה`. הוא ישב והסתכל בצלחת, וכמו אלבוס, גם הוא לא מילא את צלחתו.

אלבוס פנה להביט בשולחן המורים, וסקר את המורים שלו. הוא הכיר רק אחד מהם, את הפרופסור לונגבוטום, שהיה חבר של אביו. אבל מורה אחר לכד את מבטו – איש שמן וקירח, בעל שפם גדול, ששקשק בסכו"ם שלו בעצבנות. המורה הרגיש שמישהו מתבונן בו, הרים מבטו ופגש בעיניו של אלבוס, פלט צווחה שלא נשמעה – וחזר לצלחת שלו.

רוז הבחינה בצלחתו הריקה של אלבוס. "אתה עדיין חושב על מה שקרה ברכבת?" היא שאלה. "אל תמהר לקפוץ למסקנות לגבי אביך, אל. הורים עושים לפעמים מעשים מוזרים."

"מישהו מדבר על הורים שעושים מעשים מוזרים?" התערבה דורה. "אני עדיין לא שכחתי איך דודה הרמיוני ודוד רון הצחיקו אותנו ביום ההולדת של הוגו."

"על מה את מדברת?" שאלה רוז.

רמוס צחקק, "כשהם סיפרו לנו למה הם נתנו לך ולהוגו את השמות שלכם."

"למה?" שאלה רוז במבוכה. "הם מעולם לא סיפרו לי..."

"דודה הרמיוני רצתה להתנקם בדוד רון על שהיה דלוק פעם על איזו רוזמרטה אחת, והחליטה לקרוא לך רוז על שמה," אמר רמוס.

"ודוד רון רצה להתנקם על דודה הרמיוני על שהייתה דלוקה פעם על איזה ויקטור," השלימה דורה, "וקרא לבן שלו הוגו (את מבינה, הסופר הידוע - ויקטור הוגו...)"

אלבוס צחק.

"זה ממש ברברי!" הזדעקה רוז, ונראתה סמוקה עד סוף הארוחה.

בסוף הארוחה, בכל אופן, זה עבר לה, ולפני שהלכה לחדר השינה של הבנות היא השביעה את אלבוס שישלח ינשוף להארי. "תשאל אותו. תשאל אותו על כל מה שמפריע לך."

"בסדר," אמר אלבוס, ועלה לחדר השינה שלו, שם ג`ייסון קריווי ניהל שיחה ערה עם קונור מקלאוד לגבי האיסור לתלמידי שנה א` להביא מטאטאים.

סמואל פלאמיר שכב בשקט במיטה שלו.

אלבוס התקרב למיטה הריקה, ורצה להוציא קלף ולכתוב מכתב לאביו, כשג`ייסון קרא: "היי קונור, אתה יודע מי זה? זה אלבוס פוטר! פוטר, כן! הבן של – "

אלבוס התעצבן, נכנס למיטה שלו וסגר את הכילות. הוא בדיוק הוציא עט נוצה כשהוא שמע את זה: קול שקט יותר דיבר. "אתה אלבוס פוטר?"

אלבוס הסיט את הכילות. סמואל פלאמיר ישב במיטה שלו והביט בו.

הוא הושיט ידו. "סאם, סאם פלאמיר."

אלבוס לחץ את ידו.

"שמעתי נערים מסלית`רין מדברים עליך, חשבתי שתרצה לדעת. תלמיד מתולתל אחד אמר שהוא יצליח לבד, שאתה בסך-הכל תלמיד שנה ראשונה שלא מבין בקסמים. אחד עם שיער שחור, מבוגר יותר, ענה לו שליתר ביטחון ידאג שתהיה לו תגבורת."

אלבוס קימט את מצחו.

"זה לא נשמע טוב," אמר סאם, "זה נשמע כאילו הנער עם השיער השחור רצה שהנער האחר יתקוף אותך."

"תודה שסיפרת לי," אמר אלבוס.

"אין בעד מה," אמר סאם בקול חלוש, וחזר למיטה. אלבוס סגר שוב את הכילות, וחזר לקלף הריק שלו. "תיזהר," הוא שמע מלמול מאחורי הכילה הסגורה.

"אבא," הוא שרבט, "אני רוצה לדעת למה הסתרת ממני שהבסת את לורד וולדמורט. איך הצלחת להביס קוסם אופל חזק כמוהו? למה מעולם לא שמעתי על כך? האם אמא יודעת? האם ג`יימס יודע?

ספר לי הכל,

אלבוס."

אלבוס כמעט סגר את המכתב במעטפה, כשהפחד שלו גרם לו להוסיף עוד משהו.

"נ.ב. שני נערים מתכוונים לתקוף אותי. אחד מהם זה טום לסטריינג`, בן של אוכלי מוות. אני חושב שמה שיש להם נגדי זה אתה. בבקשה, ספר לי הכל."

השיעורים הראשונים שלהם היו מהנים מאוד. שיעור תורת הצמחים היה אחד השיעורים המעניינים ביותר, לפרופסור לונגבוטום הייתה תשוקה בלתי רגילה למקצוע שלו, ובשיעורים שלו תמיד הייתה אווירה טובה. שיעור ההתגוננות מפני כוחות האופל היה מעולה: הפרופסור קירילוס לקח לגמרי ברצינות את השיר של מצנפת המיון, אמר שמצנפת המיון יודעת מה היא אומרת, ואפשרות של סכנה מתקרבת מצריכה היכרות טובה יותר עם יצורים שתלמידי שנה ראשונה בד"כ לא זוכים להכיר. כל התלמידים היו נרגשים, ואלבוס שמח לגלות מקצוע שהוא מוצלח בו. בשאר המקצועות הוא לא הרגיש שהוא מיוחד או מוצלח במיוחד, להיפך – אם לומר את האמת, הוא היה די גרוע ברובם, במיוחד בשיקויים, ולא עזר לו העניין שהפרופסור סלגהורן (המורה הקירח והשמן שהבחין בו בסעודת תחילת השנה), נבהל והפיל או שבר משהו בכל פעם שראה את אלבוס. אבל בהתגוננות מפני כוחות האופל אלבוס הרגיש כמו דג במים.

הפרופסור קירילוס, המורה להתגוננות מפני כוחות האופל, החליט לנסות להפגיש אותם עם בוגארט. היות ופרופסור קירילוס הבהיר שבוגארט עלול להיות התנסות מפחידה בשלב זה של הלימודים, לתלמידים הייתה יכולת בחירה, ומי שרצה יכול היה לצאת מהשיעור. מלבד תלמידה מפוחדת אחת בשם ורוניקה בִּיגְל, אף אחד מהתלמידים לא יצא. כולם היו נרגשים לגלות למה הבוגארט שלהם יהפוך, והאם יצליחו להתמודד איתו.

הבוגארט של רוז הפך למטאטא (שיעורי התעופה שלהם היו עתידים להתקיים ביום למחרת), וברגע שרוז צעקה: "רידיקולוס!", המטאטא החל לנקות את הרצפה. הבוגארט של ג`ייסון הפך (למבוכתו האדירה של אלבוס) לאלבוס שצועק לעבר ג`ייסון שהוא לא רוצה לדבר איתו יותר.

אבל היה זה הבוגארט של סאם פלאמיר שהפתיע את אלבוס. זה היה ילד. ילד מת. היה לו שיער שחור והוא שכב עם הפנים לכיוון הרצפה. סאם צעק "רידיקולוס!" תוך פחות משנייה, והבוגארט הפך לבובת מריונטה שרועה על הרצפה. מכיוון שסאם היה נראה נסער מאוד לאחר המקרה, וממילא הוא היה טיפוס שקט שלא דיבר עם אף אחד, אף אחד לא שאל את סאם בנוגע לזהותו של הילד המת, אבל אלבוס שמע אותם מרכלים ומעלים השערות פרועות בהפסקות בין השיעורים. אלבוס לא דיבר על זה עם איש, אבל הוא חשב שהוא ידע את זהותו של הילד. אבל אלבוס לא הבין את זה: הוא וסאם דיברו רק פעם אחת, הוא לא הבין איך זה שהדבר שהכי הפחיד את סאם היה מותו של אלבוס.

הבוגארט של אלבוס הפתיע אותו עוד יותר מהבוגארט של סאם. זה היה קבר, לבן וגדול וריק. לקח לאלבוס רגע להתעשת, וכשהרים את שרביטו וצעק "רידיקולוס!", הקבר הפך להיות נרתיק של גיטרה חשמלית, שהתחילה לנגן באופן עצמאי ולשמחת התלמידים מוסיקה של "אחיות הגורל".

כמה ימים לאחר השיעור המדובר אלבוס ורוז פסעו במדשאות בית-הספר לעבר קברו של אלבוס דמבלדור. הם הניחו עליו פרחים והתיישבו בדשא לצדו.

הארי ביקש מאלבוס להניח פרחים על קברו של דמבלדור מידי כמה שבועות, ואלבוס עשה זאת מאז תחילת הלימודים. עד עכשיו הוא שמח לעשות זאת – הוא שמע מפי אביו איזה אדם דגול אלבוס דמבלדור היה, וראה בכך כבוד לעלות אל קברו. אבל עכשיו אלבוס היה עצבני.

"למה את חושבת שהפחד הכי גדול שלי הוא הקבר הזה?" הוא שאל את רוז.

"אני לא חושבת שזה הקבר הזה, אל," אמרה רוז בעדינות.

"איך לא? את ראית אותו. הוא היה גדול ולבן, ונראה בדיוק כמו – "

"נכון, הוא נראה בדיוק כמו הקבר של אלבוס דמבלדור. אבל זה מה שאני מנסה להגיד. אני חושבת שאתה רואה באלבוס דמבלדור חלק ממך. אתה יודע, כי אתה קרוי על שמו. אני חושבת שהקבר שהבוגארט הפך אליו הוא הקבר שלך, הקבר שאתה מדמיין שיהיה שלך – "

"מה? זה רעיון ממש מטופש. הקבר של מאדאם רוזמרטה מפחיד אותך כי נקראת על שמה?"

רוז הסמיקה, אבל כעבור רגע שניהם התפוצצו מצחוק. לאחר שנרגעו, רוז אמרה: "אני חושבת שסאם פשוט הבהיל אותך עם שני הסלית`רינים שהתכוונו לתקוף אותך. אתה חושש שהם יפגעו בך. אבל תראה, המורים מסתובבים במסדרונות כל הזמן, הם לא יעזו לתקוף אותך במסדרונות! ואין להם סיסמא לחדר המועדון." היא אמרה בעידוד. "אני לא חושבת שיש להם דרך לפגוע בך. וסאם הזה, אני חייבת להגיד לך, נראה קצת מעורער בנפשו, אולי לא כל כך כדאי לקחת ללב כל מה שהוא אומר."

"גם אני שמעתי אותם," אמר אלבוס. "טוב, לא בדיוק... ראיתי אותם, לא שמעתי מה הם אמרו... אבל אני בטוח במאה אחוז שלסטריינג` לא אמר לנער השני משהו נחמד. הנער המתולתל נראה מבוהל. אבל זה עוד דבר," אמר אלבוס בהרהור. "סאם פלאמיר."

"מה איתו?"

אלבוס היסס. "רוז, את ראית מה היה הבוגארט שלו?"

"אוי, נכון – כולם מדברים על זה... אני אישית נורא נבהלתי לראות ככה ילד מת, למרות שכמובן ידעתי שזה לא אמיתי... אולי זה אח שלו או מישהו..."

"רוז, זה הייתי אני."

"על מה אתה מדבר?" רוז נראתה מבועתת. "זה לא היית אתה, אלבוס! אתה בכלל לא ראית את הפנים שלו, ו –  בחייך – ראינו אותו רק לשנייה! זה היה ילד עם שיער שחור, יש הרבה ילדים עם שיער שחור..."

"כשאתה רואה את עצמך מת, אתה יודע שזה אתה."

"מה? אתה קולט כמה לא הגיוני מה שאמרת כרגע?"

"תשמעי, אני יודע שזה הייתי אני!"

רוז נאנחה, "אל, למה שסאם פלאמיר – היי, זה לא ג`ינקס?"

אלבוס הרים את מבטו. ג`ינקס, הינשוף הלבן שלו, טס לעברם. "כן, זה הוא. אולי זו תשובה מאבא שלי!"

אלבוס הוציא את הפתק מטלפיו של ג`ינקס במהירות. הפתק היה קטן מאוד.

"אל,

חכה לי בחדר המועדון ביום שלישי בחצות. יש לנו הרבה על מה לדבר. אני לא רוצה שאף אחד אחר ישמע. זה חשוב.

באהבה,

אבא."

הפרק הקודם		הפרק הבא