מעשה בשלושה אחים

"מה זאת אומרת אין מפה דרך חזרה?!" אמר קדמוס ברוגז "אנחנו לא נוכל לחזור לערים שלנו? לבתים שלנו? ל-"
"לא לזה התכוונתי, בן בליעל!" אמרה המפלצת בברדס בחוסר סבלנות. "הבקשות שלכם," הקול של אדון המוות חזר להיות רגוע אך ערמומי "כשתבקשו את הפרסים שלכם, לא תוכלו לבטל או להחזיר אותם, הם יהיו שלכם לעד."
איגנוטוס עדיין לא הוציא שום מילה, עדיין עמד עם אותו פרצוף מופתע כמו שהיה מאז השנייה הראשונה שראה את היצור הגדול. קדמוס גם נראה מהסס, ואנטיוכוס עדיין היה עם אותו חיוך ממזרי. "בסדר, אז מי ראשון?" אמר אדון המוות בקול כמו של אימא שמדברת אל שלושת בניה. "אתה, אנטיוכוס פברל, הבכור מבין השלושה!". אנטיוכוס הופתע להיות ראשון, אך מיהר לעקוף את שני אחיו בזהירות מבלי ליפול מהגשר. אדון המוות נראה קצת מתאכזב שאנטיוכוס לא נפל פשוט מהגשר אל תוך הנהר. "מה בקשתך?" קרא אדון המוות בקול מתנשא. "אני...אני...אני...אני רוצה כוח, כוח אמיתי, כוח אמיתי...אני רוצה-שרביט" אנטיוכוס אמר כמי שמצא את הפתרון. "השרביט הכי חזק בעולם!". אדון המוות התיישר והושיט את ידיו. לפתע הופיע שרביט יפה תואר מרחף באוויר. המוות הוריד את ידיו והשרביט ריחף אל ידיו של אנטיוכוס "הנה הוא, שרביט הסמבוק, השרביט החזק ביותר בעולם. עם השרביט הזה תוכל לגבור על הכל, אפילו על המוות...". אנטיוכוס נראה מרוצה מאוד מהמתנה שלו. פתאום פניו בהו על השרביט בתמיהה. לאחר כמה שניות עקף את אחיו בשיא המהירות (כמה מהר שיכל על הגשר הצר) וברח משם בשיא המהירות. "אנטי, לאן אתה הולך!!!" שאג קדמוס בכל כוחו. "הוא עזב אתכם," אמר אדון המוות ברצון "עזב אתכם, ולעולם לא תראו אותו יותר". "כמובן שנראה אותו! הוא אחינו, ואנו עוד ניפגש איתו שוב!" אמר קדמוס באומץ. "כרצונך." פסק אדון המוות. "עכשיו קרב אליי, קדמוס פברל, האמצעי מבין השלושה!". קדמוס התקרב אליו תחילה בהיסוס אבל אז עטה פנים אמיצות. לפתע פניו שוב התחלפו. הן התחלפו לפנים עצובות. קדמוס הסתכל על אדון המוות, ואז הסתובב ואמר לאחיו הקטן "אני מצטער, נוט". בהתחלה איגנוטוס התנהג כלא יודע מה קורה, אבל לאחר כמה רגעים זה היכה בו. "אני רוצה להחזיר מתים לחיים." מילמל קדמוס בשקט. אדון המוות שוב הושיט את ידיו, ולאחר כמה רגעים הופיע אבן קטנה מרחפת. "זוהי אבן האוב," אמר אדון המוות בגאווה "זהו החפץ היחיד בעולם שיכול להחזיר את האהובים שלכם מהמתים". אבן האוב ריחפה לעבר ידו של קדמוס. כשהסתובב ללכת תפס איגנוטוס בכתפו ואמר לו "אתה אוהב את סילביה, אשתי המנוחה. ידעתי שלא בהית סתם בתמונה שלה כשהיית אצלי בחדר. תמיד אהבת אותה, זה לא היה מוסתר, תמיד ראיתי את זה עליך, פשוט אף פעם לא הייתה לך ההזדמנות ליישם את זה". מבטו העצוב של קדמוס נהיה מדוכא. "אתה רוצה להחזיר אותה מהמתים, כדי שהיא תהיה שלך". קדמוס חזר על דבריו בטון יותר נמוך ועמוק "אני מצטער, נוט". קדמוס ירד מהגשר אל השביל והלך משם בצעדים איטיים. איגנוטוס נשאר לבד. "שניהם בגדו בך, ילד. תאמין לי כשאומר לך את זה, אתה לא תראה אותם שוב". איגנוטוס הוריד את ראשו בעיניים עצומות. דמעה זלגה מעינו. אדון המוות הזדקף וקרא "נראה שנשארת אתה, איגנוטוס פברל, הקטן מבין השלושה!". איגנוטוס נשאר באותו מקום בוא עמד מאז שאדון המוות התגלה אליו ואל אחיו. הוא התקרב על אדון המוות בהיסוס. "מה בקשתך?" אמר אדון המוות בהתנשאות. איגנוטוס לא היה טיפש כמו אחיו הבכור ואולי אפילו אחיו הגדול השני. הוא אולי לא היה הבנאדם הכי קסום בעולם (תרתי משמע) אבל הוא ידע מתי באמת אומרים את האמת. המוות כרגע הפריד ביני ובין אחי שלי , חשב איגנוטוס בראשו, אני לא בוטח בו, אני לא אפול למלכודות שלו, אני לא אמות. "אני רוצה חפץ שיגרום לי להיעלם, ואתה לא תוכל למצוא אותי." איגנוטוס ראה מבעד לברדס שהשלד השחור עוטה פרצוף כועס. "כרצונך" אמר בלית ברירה אדון המוות. הושיט את ידיו ולפתע ריחפה מעל ידיו גלימה. "זוהי גלימת ההיעלמות," אמר המוות "תעטה אותה, ותיעלם מעל לפני השטח". איגנוטוס הושיט את ידיו, והגלימה ריחפה ונחה על זרועותיו. "מילאתי את בקשותיכם," קרא אדון המוות "נתתי לכם את פרסיכם, ועכשיו, המבחן מתחיל." אדון המוות נעלם במקום. פתאום הגשר התחיל לרעוד. איגנוטוס לא קלט מה קרה בכמה השניות הראשונה, אבל לאחר מכן ניסה לרוץ על הגשר הרועד. האבנים התגלגלו במקומם והוא כמעט נפל כמה פעמים בכמה שניות. הוא קפץ לכיוון השביל. ברגע שנחת על האדמה הגשר התפרק. כל האבנים הקטנות שמהן נוצר נפלו לנהר.  למשך כשעה ארוכה איגנוטוס שכב על הקרקע, עדיין המום ממה שקרה. לא מהגשר, או מהופעתו של המוות, אלא ממה שקרה לפני כן. ברגע זה המוות הפריד בינו לבין אחיו להרבה מאוד זמן, כנראה לתמיד. מה איגנוטוס לא ידע, זה שמרגע זה, חייו ישתנו לחלוטין. 

הפרק הקודם		הפרק הבא