הקיץ שלפני השנה השביעית

לבית הזה יש אגפים.

ואני לא מתכוונת לסוג שעפים בעזרתו*(* באנגלית, אגף הוא גם כנף). בגלל שהבית הזה הוא לא סוג של ציפור. אני לא חושבת כך. אתה לעולם לא יכול להיות בטוח עם הפוטרים. הם לא כמו אנשים אחרים. אבל אני מתחילה ממש לסטות מהנושא.

אז לבית הזה יש אגפים.

אני נמצאת כרגע באגף המזרחי.

איזה מין בית צריך אגפים, תגידו לי?! אני פשוט לא יכולה להפסיק לחשוב על העובדה שהבית הזה כל כך גדול. ועל זה שיש לו אגפים.

אני מתכוונת, איזו מן דרך לנפנף בפנים של העולם כולו שיש לכם כסף. הם היו יכולים פשוט לשתול עץ כסף בגינה הקדמית שלהם.

אפילו שאין דבר כזה, עצי כסף, (דבר שאמא שלי מרגישה את הצורך להזכיר לי לעיתים קרובות עד כדי שיגעון). אבל על מי אני עובדת. הפוטרים יכלו פשוט להדביק שטרות כסףלעץ ולהגיד שזה עץ כסף. ובדבק קאנטרי קלאב מהודר ומגונדר, לא פחות. ואזכולם היו יודעים לבטח שהם עשירים.

אני לגמרי לא מקנאה.

אני לא רוצה דבק קאנטרי קלאב.

וואו, אני צריכה ללמוד איך למקד את עצמי בנושא אחד.

אז אני באגף המזרחי באחוזת פוטר. בחדר אדום.

מי צובע את חדר האורחים שלו באדום, תגידו לי? אני מתערבת איתכם שכל חדר אורחים נצבע בצבע אחר, (בהנחה שיש יותר מאחד, כמובן). אני אבדוק אותם בהזדמנות אחרת.

ועל המיטה יש עיצוב שחור-לבן מוזר. אני אתייחס אליה בתור `הזברה`.

טוב,לפחות החדר מרווח. הוא מוצא חן בעיני. הוא הרבה יותר שווה מהחדר שלי בבית, וזהאומר משהו. בחיי, אילו גרתי כאן היה יכול להיות לי חדר כזה גדול ומהמם.באיזה אגף שרק הייתי רוצה.

אבל אז הייתי צריכה לגור עם ג`יימס באופן קבוע.

יאק.

"האם החדר מוצא חן בעיני העלמה?"

אלוהים אדירים.

מי זה... הו. זו רק גמדונת הבית.

אני צריכה להתחיל לשים לב גם לדברים שקורים מחוץ לראש שלי.

"כן, החדר מושלם," אמרתי. "תודה."

חייבים להיות מנומסים לגמדוני בית. במיוחד לאלה שעובדים עבור שחקני קווידיץ` יהירים ומפונקים.

"אז קיזי הלוך-תלך ותביא את אדונילי ג`יימס שיראה לך את האחוזה, עלמתילי."

קיזי. הממ. בחירת שמות מעניינת.

רגע, את מי היא אמרה שהיא הולכת להביא?

"לא, זה לא הכרחי..." התחלתי לומר עד ששמתי לב שאני מדברת לחלל האוויר.

איזו גמדונת בית יעילה.

אוקיי, לנשום עמוק.

כל עוד ג`יימס לא יזמין אותי לצאת, אני חושבת שאוכל לשלוט במזג שלי.

אה, על מי אני עובדת? ברצינות...

כדאי שאתחיל לפרוק את המזוודות, אני מניחה. בהתחשב בעובדה שאני עומדת לגור פה במשך חודש.

זו באמת עבודה משעממת. וחם לי שוב. אני מניחה שהחולצה המצומצמת שטחים מכוסים וזנבה סוס פשוט לא עוזרים. מעניין אם לג`יימס יש בריכה? או יותר טוב, מקרר בגודל כזה שאפשר להיכנס אליו. יכולתי פשוט לקפוץ לשם מדי פעם, כשארגיש בצורך.

"עלמתילי נמצאת בחדר האדום, אדונילי ג`יימס."

הו לא. אני יכולה לשמוע את הקולות שלהם במסדרון.

הוא בא כבר עכשיו. אפילו לא היה לי הזמן להכין את עצמי פיזית ונפשית לבן ההוא. נו טוב, זה לא כאילו שאני ממש גרועה באלתור.

"האם המטפלת הזאת נחמדה, קיזי?" שאל ג`יימס.

הקול שרודף אותי בחלומותיי.

אני מתכוונת סיוטַי.

וואו, אבל הקולות שלהם נשמעים כאן ממש ברור.

לעזאזל, החמצתי את התשובה של הגמדונת.

"איך היא נראית?" קולו של ג`יימס הגיע לאוזני.

טיפוסי. אני מופתעת שזו לא הייתה השאלה הראשונה ששאל.

אוף, החמצתי שוב את התשובה! אני צריכה לקחת שיעורי ריכוז או משהו.

"טוב, את יודעת שאני לא יכול לעמוד בפני ג`ינג`יות."

וואו. האם ג`יימס באמת אמר את זה הרגע?

אני באמת צריכה לחשוב על לצבוע את השיער שלי לחום. או בלונד.

אני חושבת שאני יכולה לבצע את האופציה של הבלונד.

בתור הערת שוליים, זה ממש חמוד איך שג`יימס נראה כל כך קרוב אל גמדונת הבית שלו.

רגע, אמרתי חמוד? התכוונתי מצמרר.

הו לא, הצעדים שלהם מתקרבים. זה כמו איזה סרט אימה סוג ז`.

היי, תראו... יש מראה על הקיר. וואו, אפילו לא הבחנתי בה. כדאי שאלך לראות כמה מזעזע אני נראית עכשיו.

או.מי.גוד. אמא צדקה. החולצה הזו באמת קצרה מדי במחשוף. אני יכולה להישבע שאם אניאראה את העיניים של ג`יימס מטיילות למטה אפילו טיפה אני אגרום לו לשלם,ועוד איך.

טראח

הו, אלי. נראה שפרצה מהומה על יד הדלת.

בואו ניקח ניחוש פראי. ג`יימס ראה אותי והפיל את מה שהחזיק.

ואני מסתובבת. וכן, ג`יימס עומד בפה פעור ועיניים קרועות לרווחה.

הוא נראה כמו קריקטורה.

צלחת שבורה על הרצפה מוקפת בעוגיות.

למה הוא אכל עוגיות? חשבתי שהוא תמיד אכל בריא כדי שיוכל להישאר "בכושר סופר דופר לקווידיץ`." במילים שלו, לא שלי.

וואו, האם הרגע ציטטתי אותו? טוב שהוא לא שמע אותי או שהוא היה עלול לקבל שבץ מההתרגשות. וזו האמת לאמיתה.

אולי כדאי שאגיד משהו. זה לא מביך אותי אפילו בחצי ממה שזה מביך אותו.

לאאא.

"את... מה את עושה... איך את... למה ש... לילי?" הוא מלמל.

וואו, אמא שלו צדקה. באמת יש לו דרכים משלו לדבר אל לב הבנות.

"כן, ג`יי... אני מתכוונת, פוטר."

אופס, כמעט קראתי לו בשמו הפרטי.

"אני עובדת כאן. אבל בוא נבהיר את זה כבר עכשיו. אני עובדת בשביל ההורים שלך, לא בשבילך," אמרתי.

או במילים אחרות, אם הוא יצווה עלי לעשות משהו אפילו פעם אחת, אני אדביק את הלשון שלו לחיכו באופן אישי.

וואו, מה הקטע שלי עם דבק היום?

אבל אם כבר מדברים, באמת הייתי רוצה להדביק את ידו לצד גופו כך שלעולם לא יוכל לפרוע את שיערו שוב.

כן, זה היה יכול להיות נפלא.

אבל בכלהרצינות, אני תוהה אם הוא חושב שהשיער הפרוע הזה זו האופנה החדשה או משהו? אני צריכה לשלוח לו גיליון של `למכשפה` מתישהו. לזעזע אותו חזרה למציאות.

"ארמ... כדור הארץ ללילי!" ג`יימס קטע את מחשבותיי.

נהדר. עכשיו הוא בטח חושב שחלמתי עליו בהקיץ או משהו. מה שאני לא עשיתי. נכון?

"מה?" שאלתי.

בחיי, בנאדם כבר לא יכול לחשוב בשקט?

"אמרתי שאני שמח שאת הולכת לגור כאן. אני מתכוון, יכולת לסרב בקלות כשגילית עבור מי את עובדת, נכון?"

"האמת שההורים שלי נסעו לפני שאפילו יכולתי..." רגע. איך הוא ידע שלא ידעתי עבור מי אעבוד?

"בהנחה שלא ידעת מראש מי המעסיקים שלך, כמובן," הוא הוסיף.

האם הוא יכול לקרוא מחשבות? אני צריכה להיות יותר זהירה בסביבתו.

"אני צריכה את הכסף. ואת הניסיון. לא יותר מזה, פוטר."

הו לא, הוא מחייך.

"מה שתגידי, לילי."

הוא עושה ממני צחוק? הוא חושב שאני רוצה לבלות חודש שלם בבית שלו?

הוא חי באשליה.

"היי, יש לכם מקרר בגודל כזה שאפשר להיכנס לתוכו?" פלטתי.

נהדר.

איזה דבר מושלם לומר.

רציתי לומר בריכה. נו טוב, בואו נראה מה תהיה התגובה שלו.

"כן, בחדר שלי." הוא ענה מיד.

אתה צוחק עלי? פרחח מפונק. אפילו לא קיבלתי ממנו את המבט המוזר. אם הייתי שואלת בן אדם שפוי אם יש לו מקרר שאפשר להיכנס לתוכו, הוא היה מרים גבה, לכל הפחות.

"רוצה לראות אותו?" הוא הוסיף.

הוא לא אמר את זה.

"לא, פוטר, לא הייתי רוצה לראות את החדר שלך."

ברצינות, מה הוא חושב שאני?

אני פה עשרים דקות וכבר הוא הזמין אותי לחדר שלו.

איזה דוחה.

"התכוונתי, אם את רוצה לראות את המקרר, לילי. את נראית לוהטת." הוא העיר.

לא יאומן.

"התכוונתי... ארמ... את נראית... חמה, בגלל מזג האוויר. אבל... אר... לא שאת לא לוהטת בכל מקרה... אני מתכוון... מצטער."

וואו, האם זה היה ג`יימס פוטר, נכשל בלשונו? למה הוא נלחץ פתאום? בשנה שעברה הוא קרא לי לוהטת יותר פעמים משאוכל לספור.

אני לא מאמינה שהוא השתנה.

כמה זמן עבר מאז שאמרתי משהו?

אלוהים, הוא מתבונן בעיניים שלי שוב.

"אז, אתה הולך להראות לי את המקום או מה?" שאלתי.

החיוך-מדושן-העונג חזר.

מקסים.

אני רוצה פשוט לתלוש את החיוך הטיפשי הזה היישר מהפנים שלו.

"בטח, אם תצאי איתי," הוא אמר, מרוצה מעצמו.

ובחזרה למסלול. האמת, אני מופתעת שלקח לו כל כך הרבה זמן.

וכאן נכנסת הנוסחה.

ג`.פ. + 3 מ. = ש.פ

"הייתי יוצאת עם כל בן אחר בהוגוורטס לפני שהייתי יוצאת איתך."הכרזתי.

עבדתי על השורה הזאת כל הקיץ.

ובסדר, אז זה שקר. יש המון בנים שגרועים ממנו בהרבה.

אבל האגו שלו חייב לרזות בכמה מידות.

אבל הערה חשובה: עדיין יש הרבה בנים שהייתי מעדיפה לצאת איתם לפני שהייתי יוצאת איתו. אני מתכוונת, קחו לדוגמא את הקונדסאים.

בואו נתחיל עם רמוס. נו, בחייכם. כל נערה הייתה רוצה לצאת איתו. הוא החמוד והמתחשב מבינהם. הוא זה שהיה כותב לך שירי אהבה ופתקים ולוחש לך דברים מתוקים באוזן. אני מתכוונת, הוא יכול להשיג כל בחורה שרק ירצה. הוא פשוט עוד לא יודע את זה.

ואז יש את סיריוס. החתיך מבינהם. אני לא חוששת להודות בזה. אבל אם היה אכפת לי רק מהמראה, הייתי כבר מתחילה לצאת עם ג`יימס ממזמן. רגע, תמחקו את השורה האחרונה מהפרוטוקול. לא התכוונתי לזה. אבל בחזרה לסיריוס... שובר הלבבות. לצאת איתו היה מכניס את פוטר למצב קנאי. מתערבת איתכם שג`יימס לא היה מחבב אותי אחרי זה! אבל אם כך, יש את הבעיה של הצחוק של סיריוס. הוא צוחק כמו כלב. לא, גור. כמו גור קטן וממש מסטול. זה פשוט טיפה מוזר שנער בן שבע עשרה ינבח כמו כלב. סוף הסיפור.

פיטר. הקונדסאי שאיכשהו תמיד בא אחרון. אם להיות כנים, אני לא רואה את עצמי יוצאת איתו.הוא יותר מדי מסוג המשתרכים-בעקבות-אחרים מכדי שאחבב אותו. וזה בלי לציין שהוא מחקה את ג`יימס. זה לא יכול להיות בריא.

אבל מלבד הקונדסאים, יש עוד הרבה רווקים ראויים. כמו סוורו... רגע. אני מצטערת, זה פשוט הרחיק לכת הרבה יותר מדי.

הפחדתי את עצמי קצת...

"חושבת עלי?"

וואו. לגמרי שכחתי שג`יימס עדיין בחדר.

"היית רוצה," עניתי.

כמה מקורי, לילי.

"היי, רוצה שאלמד אותך איך להפעיל את המחשב שלך?" הוא שאל.

איזה מחשב?

אה, ההוא שבפינה.

וואו.

לפוטרים יש מחשבים? כאילו שהמשפחה שלי יכלה אי פעם להרשות לעצמה מחשב... קל וחומר אחד בשביל חדר האורחים. חכו רגע. אין לנו בכלל חדר אורחים.

"זה קצת מבלבל בהתחלה ואמא אומרת שאי-מייל זה סתם בזבוז זמן כי כולם משתמשים בינשופים במילא, אבל זה כיף. הנה, בואי נעשה לך כתובת אימייל, ואז נוכל להתכתב אחד עם השני, אוקיי? גם לי יש מחשב בחדר." הוא אמר.

וואו, הוא נראה משולהב.

והוא הולך לעבר המחשב.

"מה שתרצה, פוטר."

מה הוא עושה? איך הוא בכלל יודע איך להפעיל מכשיר מוגלגי?

"אוקיי, גמרתי. הכתובת שלך היא- gryffindor-girl@hotmail.moc."

כמה עלוב.

אבל לא עלוב כמו העובדה שג`יימס הרגיש את הצורך לשלוח לי מייל כשאנחנו גרים באותה אחוזה.

"נהדר,"השבתי.

עוד שקר.

אני בשוונג היום.

"עכשיו, מה לגבי הסיור ההוא?"

אה, ושוב לא נותנים לי לחשוב.

בחיי, הוא כבר יוצא מהדלת. אני מניחה שעלי לבוא בעקבותיו.

...הוא לובש ג`ינס יפים, אם יורשה לי לציין.

וואו. אני חושבת שעבר הרבה יותר מדי זמן מאז שהייתי בקשר עם זכר שהוא לא אבא שלי.

הו לא, פוטר כבר בסוף המסדרון.

אני אוהבת את הדרך בה הוא לא מרגיש את הצורך לחכות לי. האדם שלו הוא עורך את הסיור.

טוב, הנה אני באה.

ורק בשביל הפרוטוקול... מה שהיה הכי מפתיע בשיחה שלנו היה שהעיניים שלו לא טיילו מטה אל החולצה הגזורה והחושפת שלי.

אף לא פעם אחת.

הממ.

זה נראה טיפה לא הוא.

אני אוהבת את זה.

"היי,פוטר, חכה רגע!"

שעה.

לקח לג`יימס שעה להראות לי את הבית שלו.

לא דקה פחות. אני חושבת שהוא נהנה מהידיעה שהייתי צריכה ללכת איתו לאן שלא הלך לא משנה מה אמר. זה לא היה כמו בהוגוורטס, שם יכולתי לנטוש אותו במסדרון אקראי ולהטיל את האשמה על גרם מדרגות שזז פתאום.

בזמנים כאלו אני מתגעגעת לבית הספר.

נו טוב. פגשתי את הילד שעליו אני הולכת לשמרטף; האח הקטן של ג`יימס שגיליתי לאחרונה שהוא בעצם בן דודו הקטן של ג`יימס.

ממש כך, בן דודו.

הייתם מאמינים? החלק הכי גרוע בכל העניין זה שהילד חושב שהוא אחיו הקטן שלג`יימס. המשפחה מעולם לא סיפרה לו את האמת! מסתבר שהוריו האמיתיים מתו כשהיה תינוק. מה יקרה כשיגלה?

כמעט מתתי מהלם כשגיליתי.

אבל במחשבה שנייה, אני נוטה לנפח דברים המון.

אני פוחדת שיום אחד אפלוט את זה בטעות. אני לא הכי טובה בלשמור סודות.

איפה המסקנטייפ הזה נמצא כשצריכים אותו?

וגברת פוטר כל כך נחמדה אלי. הלוואי שיש לה סיבה טובה לזה שהיא שומרת את האמת לעצמה. אני לא רוצה לשפוט אותה כבר עכשיו, אבל זה די קשה שלא לעשות זאת.

אילו אני מתתי כשהילד שלי היה רק תינוק, הייתי רוצה שידע על קיומי! אני צריכה לכתוב צוואה ולשים את זה שם כך שלא אשכח. מי שהאפוטרופוס לא יהיה – הוא יהיה חייב לספר לילד עלי. ובכן, וגם על האבא, כמובן. בהנחה ששנינו נמות.

וואו, אני חושבת מחשבות ממש חולניות היום.

אבל אני לא יכולה לשלוט בזה! למה ג`יימס סיפר לי בכלל? הוא אמר שהוא רוצה לספר ל`אחיו` אבל הוריו לא נותנים לו. זה... ארמ... הגון מצידו.

מי ידע שלכוכב הקווידיץ` יש סוד ענקי שקרוב לוודאי לא עוזב אותו במנוחה אף לא לרגע?

הוא בהחלט מחביא את זה טוב, לא? אולי היו לו חיים קשים מכפי שהנחתי. אולי הוא לא `יהיר עם ראש חזיר`. היה נראה שממש אכפת לו מבן הדוד שלו, מהדרך בה הוא דיבר עליו.

אבל מצד שני, זה בכל זאת ג`יימס פוטר. לא יכול להיות שיש לו חיים מסובכים. הוא קיים רק כדי להפוך את חיי למסובכים. והקונדסאים מושלמים, לא? כולם רוצים להיות כמוהם, לא?

*התנשפות*.

אולי הקונדסאים הם פשוט ארבעה נערים ולכל אחד מהם יש את הבעיות שלו, והם משתמשים אחד בשני כדי לשכוח מהבעיות שלהם כשהם נמצאים בבית הספר. אלוהים יודע שלסיריוס חייבות להיות בעיות עם המשפחה שלו, עם זה שהוא בן בלק והכל.

אבל מה עם רמוס, אם כך? מה הבעיה שלו?

אני מבולבלת.

אולי אני חושבת יותר מדי על כל העניין.

אז בכל מקרה, החופש הזה הולך להיות מביך. אני מתכוונת, יש לי להסתיר את הסוד הקטן הזה שכרגע מנדנד לי באחורי ראשי.

גדול.

בדיוק מה שאני צריכה. עוד בעיות להתמודד איתן כשאני בבית של ג`יימס פוטר.

"ארוחת ערב, כולם!"

מה לעזאזל זה היה?

זה הגיע מהפינה.

בשם כל הליליות הקדושות של אפיקולוס.

יש להם אינטרקום בבית. סליחה, אחוזה.

אני מתערבת איתכם שזה עובר בכל הבית. קרוב לוודאי שיש נקודות דיבור בכל חדר. לאורך כל אגף.

ממש נותן לאנשים פרטיות, הא?

אני סוג של מפחדת עכשיו. מעניין איך מכבים את הדברים האלה.

מה זה אמר?

אה, כן, ארוחת ערב.

כדאי שאתחיל את המסע אל המטבח. מי יודע כמה זמן ייקח לי עד שאגיע ליעד? זה כמו לטפס על האוורסט. כן. ממש כך.

ובכן, חוץ מהשלג.

וההר.

לסגור את הדלת שלי מאחורי? בטח, למה לא.

הו, לא, גם ג`יימס יוצא מהחדר שלו.

מהר. בחזרה לחדר האדום.

מדוע החדר שלו נמצא באותו אגף עם שלי היא שאלה הנשגבת מבינתי. איזה חוסר מזל. בשבילי. הוא בטח רוקד עכשיו איזה ריקוד ניצחון קטן או משהו. זו לא תהיה הפעם הראשונה.

לרוע המזל.

אוקיי, הוא כבר עבר את הפינה. אני יכולה לעזוב את החדר שלי עכשיו.

לפחות יש לי כמה שעות שינה אחרי ארוחת הערב כדי שיהיה לי זמן לדאוג מהחבר הזה שג`יימס יארח מחר.

זה לא כזה קשה לברר מי הוא יהיה, באמת.

כלעוד `החבר המסתורי` הזה לא נובח כמו כלב, אין לנו ממה לדאוג. אני אוכל לשלוט בלשוני ובמזגי לאורך היום אם לא אשמע את הצחקוק המטורף הזה.

אבל זה, כמובן, בהנחה שג`יימס יוכל לשלוט בצחוקו כשהוא בסביבתו של סיריוס.

אה, הלך עלינו.

הפרק הקודם		הפרק הבא