התמכרות

הארי היקר,

אשמח אם תוכל להגיע אל ביתי היום בשעות הערב, על מנת שאוכל לערוך לך סיור מפורט אודות קווי ההגנה שהוצבו כאן לאחרונה והפירצות האפשריות שלהם. כמו כן, קיוויתי שנוכל לדון באופן אישי במספר פרטים נוספים במסגרת התוכנית, זאת אם יש לך זמן, כמובן.

רוב תודות,
דראקו

הארי סרק את המכתב בעיניו בפעם החמישית מאז שמצא אותו קשור לרגלה של התנשמת שלו כשעה קודם לכן. כמה שלא ניסה לפענח את הפתקית הקטנה ולחפש בה מסרי שטנה חבויים, כל מה שהיה כתוב בה נראה לו תמים לחלוטין.
"אתה חושב שאולי 'סיור מפורט' הוא שם קוד לסדרת עינויים במרתף האחוזה הרקוב הזה שלהם?" אמר לו רון בפה מלא תפוחי אדמה מטוגנים. "שמעתי שהוא עדיין מחזיק שם את היד המתכתית ההיא שחנקה את פטיגרו, אולי הוא שומר אותה עבורך."  הם ישבו ביחד עם הרמיוני במסבאה קטנה בקרבת כניסת השירותים הציבוריים למשרד הקסמים.
"תפסיק כבר, רון," הרמיוני נזפה בו וניגבה במפית פירור שעמד לו בפינת הפה. "אני לא חושבת שיש לך במה לחשוד. מאלפוי לא עשה לאף-אחד נזק כבר שנים, אני יודעת שקשה לנו לעכל את זה, אבל אני חושבת שהוא באמת מנסה להשתנות. חוץ מזה, לא אמרת שהוא כבר בכלל עבר מהאחוזה של הוריו?"
"כן," הארי השיב. "לפי הכתובת שקינגסלי מסר לי הוא מתגורר באחד מהרחובות הקטנים האלה באיזור ווימבלדון."
"אה, זה האיזור הזה עם הקוטג'ים הקטנים והצבעוניים הללו, לא? תמיד רציתי לגור שם! רון, צריך באמת לבדוק אם יש להם שם בתים להשכרה, הרבה יותר נחמד שם מאשר בבלקהית', ואם אני לא טועה זה גם זול שם יותר בדרך-כלל."
רון נחנק בבת אחת מהאוכל שלו. "את רוצה גם לגור ליד השרץ הזה?" שאל בקול רם. "למה לא? אולי נעשה איתו גם ברביקיו בשבתות! רוז תוכל לשמרטף על הילדים שיהיו לו עוד כמה שנים, רק נקווה שלא יתנסו עליה בקרושיאטוס."
הרמיוני גילגלה עיניים לעברו והארי רק חייך בשעשוע. "אני חייב ללכת לשם בכל מקרה, זה חלק מהסידור. אני רק יכול לקוות שהדברים ילכו כשורה ושכל הסיפור הזה כבר יהיה מאחוריי בהקדם..."
"בדיוק," תמכה הרמיוני. "זה חלק מהתפקיד שלך במשרד, ואתה צריך לבצע אותו במקצועיות. תשאיר את כל הטינה מאחור. בכל מקרה, מה השעה כבר?"
"שמונה וחצי."
"מה? יש לי פגישה בתשע במשרד!" היא הזדעקה בהיסטריה קלה. "אנחנו חייבים ללכת כבר," אמרה וסימנה בידה למלצרית כדי שתגיש להם את החשבון.

----------------
הבית של דראקו מאלפוי בהחלט לא נראה כמו שהארי היה מצפה שייראה. במקום גדר הברזל הגבוהה שכיתרה את האחוזה שבה התגורר בשנות חייו המוקדמות, הקיפה את ביתו הנוכחי גדר עץ לבנה שנסגרה בשער קטן, וממנו התפתל שביל לבנים צנוע אל המרפסת הקדמית. הקירות החיצוניים כולם היו צבועים בגוון בננה עליז, וגג הרעפים האפור שיווה לו מראה של בית שנתלש מתוך סרט אמריקאי ונדוש. הארי פתח את השער הנמוך ופסע על השביל הקצר לאורך המדשאות שבחצר הקדמית.
הוא טיפס במעלה המדרגות למרפסת הקדמית ולחץ על כפתור הפעמון האדום. הוא לקח שלוש נשימות עמוקות ולא הצליח להתאפק והעביר את אצבעותיו בשיערו השחור, מקווה לשוות לו מראה טיפה פחות פרוע.

כעבור מספר רגעים נפתחת הדלת ודראקו עמד מולו בכבודו ובעצמו, לבוש חולצה לבנה ופשוטה ומכנסיים משוחררים. עד כמה שהוא התקשה להאמין בכך, הארי חשב שדראקו נראה כמעט מאושר לראות אותו עומד על מפתן דלתו. 'אל תהיה דביל', הארי מיד סילק את המחשבה ממוחו. 'מדובר במאלפוי!'

"אוה, היי, הארי," הוא אמר באדיבות. "בוא, היכנס!"
הארי לא היה בטוח כיצד להגיב, אז הוא פשוט נכנס בנוקשות אל תוך הבית, ונתן לדראקו להוביל את הדרך. הוא לא יכול היה שלא להבחין שמדובר בבית נורמלי לגמרי. שום חפצים אפלים, ראשים כרותים של גמדוני-בית או קמעות עתיקים. 'האם זה יכול להיות?' הוא חשב לעצמו. 'יכול להיות שבני אדם משתנים בצורה קיצונית שכזו?'

"אתה רוצה קפה?" דראקו שאל והושיב את הארי על ספה ירוקה ומלבנית שנמצאה במרכז הסלון. "תה?"
"כן," הארי ענה בחשד, מחפש בעיניו את הכוך שממנו עומד לצאת גמדון-הבית שישרת אותם כעת. "קפה יהיה נחמד." אבל אף גמדון לא מופיע, ודראקו פשוט פונה אל מטבח, אשר צמוד לסלון ושולף להם שני ספלים מהארון שמעל הכיור. "כמה סוכר?" הוא שואל.
"שניים," הארי משיב, ומחליט שזה לא חכם לאפשר לדראקו להכין את הקפה בלי השגחה. הוא קם מהספה ומתקדם לעבר הבלונדיני הגבוה שכעת מפעיל באצבעות עדינות את המכונה המוגלגית. תוך מספר רגעים דראקו מחזיק בשני ספלים מהבילים בריח של קפה טרי וחם.
"בבקשה," הוא מושיט להארי את אחד מהם, אשר בוחן אותו בעיניו במבט ספקני. דראקו נאנח.
"תראה, הארי," הוא אומר בקול מיואש. "כל הסיפור הזה לא פשוט גם בשבילי. קיוויתי שנוכל להשאיר את העבר מאחורינו ולהתקדם הלאה, אבל אם אתה לא מסוגל לעשות את זה אז תוכלו פשוט לשלוח הילאי אחר שיטפל בתיק..."
"לא, לא," הארי עונה בקול מופתע ומתחרט על כל רגע שהביע פקפוק ברצון של דראקו לפתוח דף חדש. "אתה צודק. אנחנו נצטרך להשאיר את העבר מאחור," הוא אומר ולוקח את ספל הקפה מידו ולוגם ממנו ברצון.
"מצוין," הבלונדיני אומר בשביעות רצון. "עכשיו בוא נקעקע לך את האות האפל."
הארי נחנק בבת-אחת מהשתייה החמה.
"אני צוחק איתך," דראקו אומר לו בחיוך צחור שיניים. "תירגע... שנתחיל בסיור?"
דראקו יוצא מהמטבח בזריזות והארי לא יכול לעצור את החיוך שנמרח על פניו.

--------------
"... והמקום האחרון שאני חושש שעלול להוות בעיה ביטחונית הוא בחדר השינה שלי," דראקו אומר אחרי שעברו ברוב הפינות החשודות והפירצות האפשריות בבית הפרברים הקטן. "יש שם איזה חלון אחד שאני מודאג לגביו, אתה חושב שתוכל לסדר את זה?"
"בטח," הארי עונה בקלילות. "אין בעיה," והבלונדיני מוביל אותו במעלה המדרגות ודרך מסדרון קצר לעבר חדר בינוני בגודלו, מואר כולו דרך חלון גדול שנפרש מעל מיטה זוגית רחבה. שמי הערביים האדומים מציפים את החדר בתאורה כתומה-ורדרדה וחמימה.
"אתה חשוב שתוכל לשפר את ההגנות עליו?" דראקו שואל בתקווה.
"זה חתיכת חלון רציני," הוא אומר, משתעשע בניסיון למתוח אותו בציפייה - הארי מודע לכך שלגודל החלון אין באמת קשר למידת ההגנה שלה הוא זקוק.
"אני אוהב להתעורר ביחד עם הזריחה," דראקו אומר במבוכה.
"טוב, אני לא חושב שתהיה בעיה לסדר את זה," הארי משיב ומכוון את השרביט שלו לעבר הזכוכית המבריקה, ממלמל לחשים מהירים ועוטף אותה במעטה בלתי-נראה של קסמי-הגנה.

"זהו זה," הארי מכריז כעבור דקה-שתיים.
"סיימת?" דראקו שואל בציפייה, וכשהארי מהנהן לאישור, חיוך ממזרי נמרח על פניו הבהירות. "מעולה..." בהינף שרביט, חלונות קטיפה אדומים נמשכים על החלון הגדול ומותירים את החדר בעלטה מוחלטת.
"דראקו, למה יש -?"
"חשבתי שיהיה לנו נעים יותר ככה..."
"אני... מה זה? מה נגע בי?!"
"תירגע, זה אני."
רגע, דראקו מה אתה...?"
"ששש..."
"אני לא בטוח שאני - אוה, אלוהים, דראקו, זה טוב..."

הפרק הקודם		הפרק הבא