משפחת גריינג'ר

ביום למחרת הופיעה שוב מקגונגל בביתם של הגריינג'רים. הרמיוני נפרדה מהוריה והשתיים יצאו. כשהן הלכו במורד הרחוב הרמיוני עיינה ברשימת הספרים והציוד הנדרש.
"שרביט... קדרה.. גלימה... איפה אפשר להשיג את כל הדברים האלה?" 
-"בלונדון, כמובן". 
-"בלונדון?!"
-"את עוד תראי".
הן נכנסו לסימטה קטנה והלסת של הרמיוני נשמטה. בסימטה עמד הייצור היפה ביותר שהיא ראתה בכל ימי חייה. חלקו הקדמי היה כשל נשר ענק וחלקו האחורי כשל סוס. הוא עמד שם, אצילי וגאה. 
-"זאת לוסי", אמרה מקגונגל. "היא תיקח אותנו ללנודון היום". 
-"וואו......". 
-"עכשיו, ההיפוגריפים הם יצורים גאים וקנאים מאד לכבודם. זאת אומרת שנצטרך לקוד קידה", מקגונגל קדה עמוקות, והרמיוני עשתה כמותה. לוסי הרכינה ראשה כמשיבה קידה. 
-"עכשיו, נתקרב לאט, נלטף אותה ואז נוכל לעלות על גבה". מקגונגל התקרבה אל לוסי בצעדים איטיים אך נחושים, וליטפה את צווארה. "עכשיו תורך". 
הרמיוני התקרבה, מהוססת, וליטפה בעדינות את צווארה החם. "יופי", אמרה מקגונגל, העלתה את הרמיוני על גבה של ההיפוגריפית ואז עלתה בעצמה והתיישבה מאחוריה. 
לפני שמישהו הספיק להבין מה קורה, לוסי חבטה בכנפייה והן המריאו. 
הרמיוני כיסתה את עינייה בשתי ידיה, אך במהרה היא הרגישה את ידיה של מקגונגל על ידיה שלה, מורידות אותן לאט לאט, ואפשר היה להבין למה. 
הנוף היה עוצר נשימה: משטחים ירוקים של דשא נפרשו מתחתיהן, והשמש נצנצה על מימי אגמים ונחלים. לאט לאט, הנוף התחלף לנוף עירוני והן עפו מעל לונדון. 
לוסי התחילה לנחות. הרמיוני לא פחדה מהנחיתה, אך המיקום שלה נראה לה מוזר. 
"... פרופסור? אנחנו עומדות לנחות באמצע רחוב? אנשים לא יוכלו לראות את לוסי?"
-"הופסיק, אל תדאגי חמודה, הטלתי עלינו כישוף היעלמות זמני. לוסי נחתה, הבנתו ירדו, ומקגונגל הובילה אותן לחנות קטנה וישנה, שכמעט לא נראתה, בין שתי חנויות גדולות וחדישות. כשהן היו בתוך החנות מקגונגל הניפה את שרביטה, כנראה
בכדי להסיר את כישוף ההיעלמות. למראית העין, נכוחותה של ההיפוגריפית לא נראתה חשודה לאף אחד מהנוכחים. מקגונגל מסרה את לוסי לאישה קטנה וגוצית, שהכניסה אותה לתוך חדר שכנראה שימש כאורווה. 
מקגונגל הנהנה לעבר בחור שעמד מאחוריי הדלפק, והובילה את הרמיוני דרך דלת אחורית, אל תוך חצר גדולה. אך הן לא התעכבו, ופנו היישר אל החומה שהקיפה אותה. מקגונגל הוצאיה את שרביטה, והקישה על לבנים בחומה נגד כיוון השעון. לפתע, האבנים בחומה זזו ויצרו פתח גדול, שחשף חרוב הומה ושוקק חיים. "ברוכה הבאה לסימטת דיאגון." 
והן נכנסו. לאחר שקנו את הספרים והביגוד הנדרש, הן נחנסו לחנות קטנה ומעופשת. "עכשיו הגיע זמן למצוא לך שרביט." מאחורי הדלפק עמד אדם מבוגר עם עיניים גדולות שנראו לא שפויות במיוחד. 
"נעים מאוד, אני אוליבנדר. שנה ראשונה בהוגוורטס, הא?" הוא שאל. הרמיוני הנהנה. 
"טוב, בואו נראה מה יש לנו כאן." הוא הלך לעבר ארון גדול והוציא משם קופסה קטנה וארוכה. הוא פתח אותה. "שרביט מעץ ערבה, " הוא אמר, "ליבה של נוצת עוף החול, 13 אינצ'ים." הוא הגיש אותו להרמיוני, והיא לא ממש ידעה מה לעשות. "קדימה," הוא האיץ בה, "תניפי אותו. " הרמיוני עשתה תנועה קטנה עם השרביט והוא עף לה מהיד ושבר כלי זכוכית קטן.  אוליבנדר הניד בראשו ומקגונגל לחשה לה "זה לא באשמתך, אל תתייאשי." 
בינתים, אוליבנדר חזר עם קופסה נוספת. "עץ גפן, ליבת נימי לב של דרקון, 15 אינצ'ים." הרמיוני נטלה את השרביט ותחושה חמימה התפשטה במעלה ידה. מהשרביט זהר אור רך ומקצהו עפו ניצוצות עדינים וזהובים. 
אוליבנדר ומקגונגל חייכו ואוליבנדר אמר: "מזל טוב, זה השרביט שלך." 

כשהשתיים השלימו את כל הפריטים ברשימה, מקגונגל חייכה אל הרמיוני ואמרה "עכשיו מגיע קטע שיימצא חן בעייניך. " היא הובילה אותה לתוך חנות גדולה, שעלה ממנה רעש חזק של קרקושים,ייללות,שריקות וגרגורים. 
בפנים, הוצבו ונתלו כלובים ובתוכם ליליות וינשופים חומים, אפורים ולבנים. על מדפים רחבים, עמדו כלובים קטנים ובתוכם עכברושים, וצנצנות פתוחות עם קרפדים וצפרדעים. אך הדבר שהכי משך את עיינה של הרמיוני, הייתה סלסילה גדולה מאוד,
בה התכרבלו ביחד המון גורי חתולים: שחורים, אפורים, חומים, לבנים, מפוספסים, מנוקדים, ורק אחד ג'ינג'י. הרמיוני הרימה אותו והסתכלה עליו. הוא עדיין היה מנומנם. הוא היה קטן ושמנמן, ופרווה רכה וארוכה כיסתה אותו. 
מקגונגל חייכה. "הוא מקסים." 

וכך, הרמיוני חזרה הביתה עם חמישה שקים עם אביזרים, ספרים ובגדים, קופסה עם שרביט, חתול קטן ביד, וחוויה שהיא לעולם לא תשכח. 

~תגובות בבקשה!!! המשך בקרוב.~ 

הפרק הקודם		הפרק הבא