החיים שלפני חיים חדשים

הגעתי לדגל הצהוב. קובצה של 15 אנשים עמדו שם. התקרבתי אליהם והם הסתכלו עלי בחשד, "מישהו אמר לי לבוא לפה" מלמלתי. מקווה שאני אומרת את הדבר הנכון לאנשים הנכונים. קריאות תדהמה נפלטו מכמה מהם ואחד התקדם לעברי. הוא היה רחב כתפיים וגדול ממדים. על עיינו השמאלית הייתה עטורה צלקת גדולה.בחור רציני.בטח הוא הבוס פה "תקשיבי ילדה" הוא אמר בקול הבס שלו "זה לא משחק. לכי לחפש אתה ההורים שלך. טוב חמודה?" הוא אמר את זה כאילו אני ילדה בת חמש. התעצבנתי. התלבטתי אם אני יספיק לברוח אחרי הסטירה שאני אתן לו. שמעתי צחוק מאחורי. "אני חושב שהיא לא ממש אהבה את צורת הדיבור שלך ליאם" הוא צחק כאילו מישהו סיפר לו בדיחה עד שהבחור הרציני נתן לו מבט מעוצבן והוא השתתק. "טום."סוף סוף אני יודעת איך קוראים לנער הזה."מה היא עושה פה?" הנער-טום ניסה למצוא מילים להסביר לבחור הרציני. "אני יודע שביקשת לא להביא קטינים אבל היא נראת לי בחורה לעניין. וגם יש לי תוכניית איך היא יכולה לעזור לנו" ראיתי שליאם מתלבט "אני נשבע לך טום שאתה עולה לי על העצבים" הוא אמר "לעזעזאל. נו בסדר." הוא הסתכל עלי. בחן אותי "איך קוראים לך,ילדה?" הוא שאל.ראיתי שטום מסתיר חיוך "אמילי" אמרתי. ההצעה להחטיף לו סטירה ולברוח עדיין הייתה אופצייה. "ברוכה הבאה אמילי" הוא אמר בפרצוף חמוץ ופנה לטום "תסביר לה מה עושים. אנחנו בנתיים נתחיל לזוז, אל תפגרו אחרינו בהרבה" והוא הסתובב לקבוצה האנשים שעמדה מאחוריו. עמדו שם בערך שלושים גברים ושלושה בנות. שוביניסטים.

אחרי כמה שניות הם התחילו ללכת במהירות ונעלמו תוך כמה שניות.

"בואי נתחיל ללכת אמילי," טום אמרי לי. הנהנתי. התחלנו ללכת בקצב מהיר. "התחלנו להתארגן לפני חצי שנה בערך" הוא התחיל להסביר. "חצי שנה?" לא האמנתי. כל המתנגדים שהתקוממו נגד המרלים הוצאו להורג או נלקחו בשבי עד שלא נשארה טיפת התנגדות.מילא טיפת התנגדות, אבל חצי שנה? "איך עשיתם את זה בלי שגילו אתכם?" טום משך בכתפיים "אנחנו מספיק חכמים כדי לא לצעוק בקול שאנחנו מתנגדים. במקום זה אנחנו מתנגדים בשקט. בחוכמה. חופרים להם מערות מתחת לאף שלהם.בשקט בשקט" הוא הסביר."למה אתה צריך מערות? איך אתה רוצה להתנגד להם אם מערות?" כבר חשבתי שאולי הם אספו נשק או התאמנו לקרב. לחפור מערות לא נראה לי עוזר בשלב הזה. "ידענו שהמרלים המכוננים לכבוש בזמן הקרוב, לכן הדבר הראשון שצריך לעשות אחרי הכיבוש הוא להיעלם מהשטח" הוא אמר את זה כאילו אני ילדה קטנה שלא מבינה כלום. הוא התחיל להזכיר לי את ליאם ולא ממש אהבתי את זה. היה חסר רק שיתפח לעצמו על השכם. "חכם..." הייתי חיבת להודות "אבל לאן המערה הזאת מובילה?" שאלתי. ",זאת מערה אמילי. מערה. לא מנהרה. היא לא מובילה לשום מקום. מבוי סתום. רק להתרחק מהמרלים ואז לצבור כוח ולעבוד על טקטיקה נכונה. וכשיגיע הזמן גם לתקוף" הוא אמר. "טוב, צריך להתחיל לרוץ. יש לנו הרבה פער להשלים. רוצי אחרי." הוא התחיל לרוץ. חייכתי. ריצה זה אחת התכונות החזקות שלי. התחלתי לרוץ ומהר מאוד השלמתי את הפער הקטן שנוצר ביני לבין טום. בשלב מסוים הייתי צריכה להאט כדי שהוא יראה לי לאן לרוץ.

רצתי מהר. נתתי לרגליים שלי לרוץ מעצמם. נתתי לרגש להשתלט על המוח שלי. פתאום הבנתי שהכול מציאות. זה לא חלום שאימא עוד מעט תקום ותעיר אותי, אולי אני לעולם לא אראה אותה. לעולם. לא אותה, לא את אבא, לא את סאם. ולא את רוז. רוז הקטנה. היפיפיה. אחותי הקטנה עם הקול המתוק והידיים השבריריות. אולי הם ימותו. או שאולי הם יהיו מרלים- בלי טיפת אנושיות.

דמעות הציפו את עייני וטשטשו את הראייה שלי ככה. השתטחתי על האדמה הבוצית. לא רציתי לקום. רציתי להישאר מאחור.פתאום שמעתי את הקול של טום שהחזיר אותי אל המציאות "אמילי, קומי! הם מגיעים!" הוא הרים אותי במהירות. הרכנתי את הראש כדי שלא יראה את הדמעות. "בואי" הוא החזיק לי ביד והמשכנו לרוץ.

לא עברו שתי דקות עד שעצרנו. טום הסתכל לצדדים בחיפזון ופתח את הפתח הסודי של המערה. פתח בפני את האפשרות לחיות חיים אחרים. חיים אנושיים.

הפרק הקודם		הפרק הבא