החיים שלפני חיים חדשים

לקח לי זמן להתרגל לחושך. "טום, בוא נעצור לנוח שנייה, אי אפשר להמשיך לרוץ בחושך הזה. אנחנו מוגנים עכשיו" בקשתי ממנו. הוא היסס."דקה אמילי. שבי תנוחי ואחר כל נמשיך" חייכתי אליו למרות שידעתי שהוא לא רואה ושתינו התיישבנו על האדמה הלחה. טום הוציא בקבוק מים מתיקו והגיש לי אותם "קחי תשת-" הוא הפסיק את המשפט כי לפתע שמענו את האבנים שחסמו את המערה מתחילות לזוז.עייני שכבר התרגלו לחושך חיפשו את עינייו של טום. קיוותי שאולי מישהו היה צריך לבוא אחרינו אך כשמצאתי את עיניו הבנתי שאנחנו הינו אחרונים ומי שאחרינו זה לא אנשים משלנו. טום תפס את ידי וסימן לי לשתוק ולזחול אחריו. התכווצנו מאחורי סלע גדול שהיה שם. קרן אור חדרה למערה החשוכה וסנוורה אותי. התכווצתי כמה שיכלתי וניסתי להסתיר את הרעד בגופי אך הוא היה בלתי נשלט.

לא יכולתי להתאפק והרמתי את עייני עד שראיתי אותו. עם המדים והסמל שהתנוסס על כתפו- חייל מרלי עומד זקוף וסורק בעיינו את המערה. החייל התלבט אם לחזור אחורה או התקדם.ידעתי שאם הוא יתקדם עוד שלוש צעדים הוא ימצא אותנו. החייל התקדם צעד אחד ועוד אחד.

הצרחה שאיימה לפרוץ כמעט ואיבדה שליטה. דפיקות הלב שלי דפקו כל כך חזק עד שהייתי בטוחה שהחייל יגלה אותנו עוד לפני שהוא יצעד את הצעד הבא שלו. טום סימן לי להסתכל עליו והוא הרים 3 אצבעות. 2 אצבעות. אצבע אחת. טום קפץ מהמקום ומשך אותי אחריו "רוצי אמילי! רוצי! אל תסתכלי אחורה" אני רצתי לפניו. מקווה לא להיתקל באיזה אבן במערה אך נראה שהמערה הזאת נחפרה ביסודיות ואני רצתי במהירות. לא שמעתי את טום מאחורי. הפאניקה התחילה להאחז בי "טום!טום!" צרחתי. רציתי לעצור ולראות שהוא בסדר אבל הייתי חייבת להמשיך לרוץ כי ידעתי שאם אעצור יכול להיות שלא אמשיך לרוץ "אני מאחוריך אמילי,תרגעי. רק אל תפסיקי לרוץ כי הוא ממש מאחורי" רק לשמוע את קולו הרגיע אותי, העיקר שאני לא לבד. "עצרו!" החייל צעק. צמרמורת עברה בגופי, "עצרו או שאני יורה" הוא המשיך ואני הרגשתי איך כל שערותי עומדות מפחד, "אל תפסיקי לרוץ אמילי" טום עודד אותי אך לא יכול היה להסתיר את ההסטריה שבקולו "רק אל תפסיקי לרו..." מילותיו נקטעו בשתי יריות. צרחתי כמו שלא צרחתי מעולם. הסתובבתי במהירות וציפתי לשמוע את טום נופל ולהבין שאני הבאה בתור אבל הקול היחידי ששמעתי זה את טום נאנק מאחורי. "טום?

אתה בסדר? נפגעת?" הוא עדיין התנשף האחורי, "אני בסדר אמילי. באמת. תאטי קצת את הקצב. יש לי תוכנית" האטתי את הקצב וקיוותי שהתוכנית הזאת באמת תציל אותנו מהחייל המטורף שרודף אחרינו, טום הגיע אלי ותפס בידי "בואי לפה" הוא התכופף ונכנס לגומה קטנה בקיר ומשך אותי למאחוריו. התישבתי בצורה של זינוק. הבנתי את התוכנית שלו.

הוא קיווה שהחייל ימשיך לרוץ ולא יראה שנשארנו מאחור. אבל אם הוא ימשיך לרוץ הוא יגיע לכל שאר הח'ברה. למה שטום יעשה דבר כזה? החייל הגיע אלינו. הזיעה שלי התערבבה אם הדמעות שזלגו. החייל האיר לצדדים אם הפנס שהיה בידו. עצרתי את הנשימה בכח. החייל התכוון להמשיך לרוץ קדימה אבל משהו עצר בעדו. טום עזב את ידי וזינק עליו. חבטה אדירה נשמעה. הפנס נכבה. מישהו נפל על הרצפה. "טום!"

             *******************************************************************

"אימא, אני יוצאת להביא מים" אימא ישבה על הכיסא שבמטבח, על פנייה רואים את הפחד היום יומי שעובר עלינו, בעייניה רואים את הכאב הבלתי נסבל שאנחנו עוברים, היא כבר לא אותה אימא השמחה והחייכנית. היא האימא שמנסה לחייך רק כדי שילדיה לא ישברו. "אמילי- זה מסוכן מידי. אנחנו נסתדר עוד יום בלי מים, אנחנו נהיה בסדר, רק אל תצאי, חשוב שנהיה כולם ביחד " היא התחננה בפני "אימא, אנחנו לא יודעים עוד כמה זמן יהיה הכיבוש בסוף נמות בצמא. אני יוצאת, להתראות. אני אוהבת אותך" נתתי לה נשיקה על המצח ויצאתי. "גם אני אוהבת אותך אמילי" שמעתי אותה לוחשת מהבית.

רעש מחריד נשמעה בכל העיירה. הכל נהייה שחור. אימא?!? איפה את?

             *******************************************************************

התישבתי בבת אחת. הכל הסתובב לי. איפה אני? הכל היה שחור ופני היו מוצפות דמעות.

נזכרתי בטום. הלב שלי החל לדפוק במהירות. אחרי כמה שניות שבהם התרגלתי לחושך, ראיתי אותם. שניהם- טום והחייל המרלי שרועים על הרצפה מדממים.התקרבתי אליהם בזהירות. שמתי את ידי על החזה של טום וראיתי שהוא נושם.הוא חי! הוא חי! נאנחתי בהקלה. נזכרתי שלחייל המרלי היה פנס שבו הוא האיר את הדרך. לאחר חיפוש בצידי גופו של החייל מצאתי אותו והדלקתי אותו. כיוונתי את האור לכיוון טום. ראיתי שלצד גופו מונח אבן גדולה. כנראה בעזרתו הוא פצע את החייל שלידו שדימם מראשו. אבל לא רק הוא דימם. ידו השמאלית של טוב הייתה מחוררת. היריות שלי פגעו בו ופצעו אותו. אבל הוא לא אמר דבר ואיבד הרבה דם במהלך הריצה. כנראה בגלל זה הוא איבד את ההכרה.קרעתי חלק מחולצת הפסים שלו וחבשתי את ידו חזק כדי שיעצור את הדם. כעת כיוונתי את אור הפנס על החייל. שערו השחור שכבר נצבע בדם היה מגולח, היה לו הרבה אותות כבוד על המדים, וכמובן- הסמל של המרלים- סמל השלום עם M קטנה בצד השמאלי למעלה. איך שנאתי את הסמל הזה. בידיו הוא עוד החזיק בנשק. לקחתי את זה ממנו במהירות. מישהו זז לצידי. שערו הבלונדי של טום הואר באור הפנס שלי. עייניו היו פקוחות וסונוורו מהאור. התכופפתי לצידו "טום, אתה בסדר?" שאלתי אותו, הוא התקשה לקום אז עזרתי לו. "אני בסדר אמילי" הוא בחן את ידו השמאלית ואת חולצתו הקרועה. הדם ביד כמעט נעצר. "תודה על זה" הוא אמר, חייכתי.עייניו נחו על הרובה שבידי "זה של החייל?" הוא שאל ולקח את הרובה כדי לבחון אותו "כן," אמרתי והארתי לכיוון פניו של החייל כדי לבדוק אותו.עיינים שחורות נעצו בי מבט. החייל היה ער. צרחה נפלטה מפי. טום הידק את אחיזתו ברובה וכיוון אותו לעבר החייל "אל תזוז או שאני יורה! " טום צעק . החייל רצה לשלוף את נישקו אך הבין שלקחנו לא אותו כשלא מצא אותו. הוא הרים את ידיו בכניעה והתרומם באיטיות. הוא נכנע, חשבתי.

אבל טעיתי. החייל זינק לעברנו והפיל אותי לאדמה, הפנס נכבה.טום היה זריז ממני והוא הצליח לחמוק ממנו. נשמעה ירייה. הפעם ידעתי שזה לא טום כי שמעתי עוד את נשמותיו המהירות. החייל המרלי נפל ארצה מת.

הפרק הקודם