Famous Last Words

אני רצינית. שמישהו ישלוף את השרביט שלו ויעשה את זה. איך לעזאזל אני אשרוד את זה שחדר המועדון והחדר שינה שלי ליד החדר מאלפוי?

זה רשמי. מישהו הולך לקבל בראש והפעם לא אחי הוגו או ג'יימס, אל, ולילי פוטר. 

קטי ואיימי יגידו שאני מגזימה. אוקי בסדר, אני מודה, קצת ירדתי מהפסים. התרגזתי ופגעתי בדברים. חטפתי כמה מבטים מוזרים, בעיקר כי צעקתי על חפצים.

נשאתי את הנאום הקטן עם מאלפוי עדיין בשוק מוחלט. אני חושבת שגם סגל המורים. הם לא אמרו אפילו מילה. הם עדיין ניסו לעכל את העובדה שסקורפיוס מאלפוי הוא המדריך הראשי. גם אני, אנשים, גם אני.

בסדר, אני יודעת מה כולכם חושבים. הכול נשמע  דומה נכון? יש מצב שמאלפוי נדלק אליי, אבל אני שונאת אותו. אבל לצערי, שנינו המדריכים הראשיים יחד. זה קצת מזכיר את ריבים ג'יימס פוטר ולילי אוונס, לא? סיפרו לי את הסיפור והפכתי את זה למאוד ברור. אני. לעולם. לא. אתאהב. בסקורפיוס מאלפוי. אני יודעת מה אתם חושבים, מילים אחרונות מפורסמות. אני רק אומר...אתם עוד תראו.

הרגע חרצתי את גורלי?

הנאום נגמר אך ההרהור שלי על מצבי המשיך. חוץ מהקטע של חדר המועדון, המדריכים הראשיים, מאלפוי ואני אחראיים על היציאות להוגסמיד וכל דבר או אטרקציה אחרת להנאת התלמידים. המילים יוצאות על המכתב שלי.

בפעם הראשונה שגיליתי שאני הולכת להיות המדריכה הראשית, התלהבתי והיו לי מלא רעיונות. עכשיו כבר לא.  המחשבה שאני אפילו אבזבז עוד יותר זמן עם מאלפוי, רמסה כל מחשבה כיפית או תוכניות שהיו לי, מספיק מצחיק. אני רוצה לצרוח. של מי היה הרעיון הגאוני לשים את מאלפוי בתור מדריך ראשי איתי? נו באמת.

מדברים על החמור, "הולכת כל כך מוקדם, וויזלי?" מאלפוי אמר באיטיות מאיפה שהוא השתרע על המושב. קיוויתי להתחמק מבלי לדבר איתו, אבל כנראה זה לא היום שלי, אז לקחתי נשימה עמוקה, מתנגדת לדחף שלי להסתובב ולענות. ונשימתי נהפכה לנשיפה. זאת הייתה הפעם הראשונה שקיבלתי ממאלפוי מבט טוב מאז שהתחיל הקיץ. ובשם מרלין ממתי הוא נעשה כל כך חתיך? יש לו גוף ארוך מאימוני הקווידיץ' ,תווי פניו עדיין חדות, אבל קצרות בדרך נאה, ושיערו הבלונדיני  ארך ונפל על עיניו.

העיניים האפורות והקרירות הסתכלו עליי בסקרנות. הסמקתי. "לא כל המחשבות שלי הם עלייך, מאלפוי" אמרתי בחרדה. עדיין מזועזעת מנוקשות. "באמת. אותי תופתע, אבל אני לא כל כך נהנת חברתך."

הרגשתי איך ההתרגשות מציפה את בטני בזמן שהוא הסיט את שיערו מפניו. אל תהיי כזאת ילדה, רוז. נזפתי בעצמי.

"איזה חבל, וויזלי. אנחנו הולכים לראות אחד את השני הרבה השנה." הוא גיחך ונעצתי בוא מבט נוקב.

"אתה צודק." רטנתי, ואז יצאתי מהחדר וטרקתי את הדלת אחרי. רצתי ברכבת לתא שבו ישבו קטי ואיימי, למזלי מבלי להיתקל באף אחד. הן שיחקו טאקי מתפוצץ, ואז הסתכלו אליי וצחקו. טיפשות.

הסתכלתי מבעד החלון ואיימי אמרה, "נו באמת, רוז. זה לא יהיה כזה נורא.  בכל מקרה הוא הרבה יותר חתיך השנה מאי פעם." לא יכולתי לעשות כלום, ומשפט הזה השטיק אותי. אני הנהנתי ואז הבנתי מה אני עושה. קפאתי ואז ניסיתי להפוך את זה לשיעול. אני יודעת, פתטי. אבל זה היה מאוחר מידי, הסאגה של המבטים התחילה. זה התחיל עם המבט שקטי שלחה אלי עכשיו. "מממ, לא רע בכלל, אה רוז?"

אם את רוצה לחיות, קטי, אני במקומך הייתי שותקת" רטנתי. חברותי צחקו, אבל עזבו את נושא. סוף סוף. הלכתי  לדבר עם המנהלת מקגונגל בשביל לנסות להבין למה היא הופכת את החיים שלי לאומללים. עם המחשבה הזאת בראשי, הצטרפתי לקטי ואיימי במשחק ושוכחת לגמרי את מאלפוי.

הרכבת עצרה החריקה לאחר מספר שעות ואחרי נסיעה במרכבה, קטי, איימי ואני התיישבנו בשולחן רייבנקלו מחכות, בפעם האחרונה, לארוחה הראשונה ולהתחלת הנאום של מקגונגל. נעצתי עיניים בשולחן גריפינדור איפה שאל, הוגו ולילי ישבו ונראו מאוד רשעים לדעתי.

אני נאנחתי, משהו הולך לקרות. לעזאזל, הם לא יכולים לקחת יום חופש? מסתבר שלא. ברגע שהארוחה הופיעה, כל הכלים שבשולחן של סלית'רין התחילו...טוב...מלחמת אוכל. עם הסלית'רנים. אבל לסלית'רנים לא  אוכל בידיים, אבל זה לא הכל, אם אתם יודעים למה אני מתכוונת. אך מכיוון שגמדוני הבית מחדשים את הכלים כשהם מתרוקנים מאוכל... אתם יכולים לדמיין את זה.

הנדתי את ראשי, לא מופתעת בכלל. הסתכלתי על הדברים שעל השולחן; פרופסור מקגונגל שדיברה בדחיפות עם פליטיק (שמאוד זקן עכשיו) ועצר את האוכל המעופף והלך, אני יכולה רק להניח, שהוא הלך לדבר עם גמדוני בבית שיפסיקו למלא את הכלים. הסלית'רנים נראו כאילו הספיק להם ראיתי כמה סוגים של אוכל בתוך שיערם והם ירו מבטים זועמים וחודרים ואחי ובבני דודי, שלא חוששים שיגלו שהם אחראיים על מלחמת האוכל. אני לא יכולה אלא רק לתהות איך הם כישפו את הכלים שיזרקו את האוכל, אבל שמאתי שאל בכשרים טובים גמדוני הבית...  

"שני הפוטרים ומר וויזלי, למשרדי אחרי הארוחה." פרופסור מקונגל אמרה מבלי להסתכל. אל, הוגו ולילי גיחכו וכל הגריפינדורים הריעו וטפחו על שכמם. גיחכתי שאחד הסלית'רנים ניגב את הג'לי מפניו. הארוחה נמשכה כרגיל; שום דבר לא התפוצץ ולאף אחד לא עלה השיער באש (זה קרה פעם, תאמינו או לא, אני אומרת לכם, הם מרושעים).

לבסוף, פרופסור מקגונגל נעמדה, נראית יותר רצינית ונוקשה מהרגיל. "ראשית," היא אמרה, "אני רוצה לברך אתכם על עוד בהוגוורטס. שוב, השרת שלנו, מר פילץ' (ברצינות, לא הגיע הזמן שימות?) רוצה שאזכיר לכם שכל מוצרי וויזלי אסורים." העיניים של מקגונגל נצצו קצת; היא לימדה את דודי, פרד וג'ורג' וויזלי, הבעלים של הוקוס מוקוס של האחים וויזלי. אבל היא חזרה להיות רצינית שוב. "קיבלתי מידע מדאיג לפני הגעתכם. אני מאמינה שצריך לידע אתכם על זה, זה אפילו לא פורסם עדיין בעיתונים. פנריר גרייבק ברח מאזקאבןוזה יותר גדול."

אלה מאיתנו שהוריהם נלחמו במלחמה השנייה בהו בזוועה במקגונגל. פנריר גרייבק הוא איש-זאב, אחד דוחה במיוחד והוא היה גם אוכל מוות. עברו 26 שנים מאז שדוד הארי הביס את לורד וולדמורט ואת אוכלי המוות שלו, הם הפכו לדברים שבסיוטים ובסיפורים שנועדו להפחיד את אחיך הקטנים. אבל אותו דור זוכר את הנזק שנגרם, המשפחות שנפלו. החדשות שאחד ברח בהחלט מפחידות. שמעתי את הורי מדברים על לחשים; לחשים שיחזירו את אוכלי המוות, אפילו יותר קוסמים ומכשפות יעלו. המידע החדש לא עוזר אלא רק מפחיד.

וזה נעשה גרוע, " יש סיכויים שגרייבק מנסה להסתנן בהוגוורטס," מקגונגל המשיכה. מבטים נדהמים מלווים את ההצהרה הזאת. "אני אומרת לכם את זה, לא כדאי להפחיד אתכם (מאוחר מידי, אהמאהמ!) אלא כדי להזהיר אתכם ולשמור על ביטחונכם. המחשבה שאחד התלמידים יעזור למישהו כמו גרייבק, אבל... זה קרה לפני..." אמרה והעיפה מבט במאלפוי.

הוא בהה בצלחת מבלי אפילו לזוז, אבל היו על לחיו הסמיקו מעט והחזיק את ידיו. דראקו מאלפוי היה האחד שעזר לאוכלי המוות להיכנס בהוגוורטס, כולל גרייבק, והביא למוות של אלבוס דמבלדור.

הפניתי את מבטי, נדהמת מזה משהרגשתי  צביטה של רחמים על סקורפיוס מאלפוי. חשבתי שזה נורא שיש הורים מפורסמים, אבל לפחות שלי הם בדרך טובה. אבל מאלפוי... אביו עשה דברים נוראים והוא אולי מצטער על כך עכשיו, אבל מאלפוי חייב להיות בהשוואה אליו, כמו שהוא עשה את כל הדברים הנוראים האלו. זה לא יכול להיות כיפי. אלוהים אדירים, אני לא מאמינה שאני מרגישה רע בשביל מאלפוי.

למזלי, מקגונגל דיברה שוב, "אני מצטערת על כך שאני נותנת לכם מידע כל כך מפחיד, אבל אתם חייבים לדעת. עכשיו, כולכם, לכו למיטות" היא סיימה במהירות כמו כל הנאומים שלה בתחילת השנה. לא נראה כל כך מתאים בשבילי. "אהה חוץ מאלבוס ולילי פוטר והוגו וויזלי. בנוסף גם המדריכים הראשיים , יש כמה דברים שיש לי להגיד לכם."

הנה ההתחלה של העבודה עם מאלפוי. איזה כיף, כיף,כיף...

קמתי והלכתי אל מקגונגל בהתלהבות של מישהו שנמצא בהלוויה. מאלפוי שם לב לכך, ונחשו מה, הוא גיחך. אני שונאת אותו. מתעלמת ממאלפוי, הלכתי ליד אל, בזמן שפרופסור מקגונגל הובילה אותנו למשרדה. אל שלח לי מבט והניד את ראשו בסימפטיות. אל ומאלפוי לא היו היחידים.

לא דיברנו עד שהגענו לפסל הציפור ועלינו למשרד המנהלת. ואז מקגונגל אמרה, "מיס וויזלי ומר מאלפוי, תוכלו לחכות פה בחוץ אני בינתיים אטפל בשלושת אלה. אני אקרא לכם בקרוב."  והובילה את אחי ובני דודי במעלה מדרגות האבן למשרדה. יריתי להוגו מבט קשוח כשעבר לידי והוא גיחך בהבנה. יש לי את המבט החודר של הרמיוני באופן מושלם.

"אז..." מאלפוי התחיל, מנסה להתחיל שיחה.

נאנחתי וגלגלתי את עיני. ראיתי ניצוץ של רוגז בעיניו שתמיד רגועות. אחת-אפס לרוז.

את יודעת, וויזלי, את תדברי איתי בסופו של דבר או לפחות תבחיני בנוכחות שלי. אנחנו תקועים יחד השנה, אם נרצה או לא. אנחנו יכולים לפחות להוציא את הטוב מזה" אמר עם התלהבות בקולו.

נאנחתי שוב,אבל עם פחות עקצנות ממקודם. "אתה מציע שנעמיד פנים שאנחנו מחבבים אחד את שני?" שאלתי בזלזול.

מאלפוי נחר, "אני בספק אם תצליחי לעמוד בזה, את בטח תיפגעי בעצמך. לא וויזלי, אני מתכוון שכדאי שננסה להיות יותר מנומסים."

"אני מנומסת!" אמרתי במידית. "אתה זה שלא מנומס!"

"באמת, וויזלי?" לעג נשמע בקולו. "לא משנה," הוא אמר ברגע שפתחתי את פי.

הוא נשען כנגד הקיר ושיערו נפל על עיניו. "מצב רוח שממש מתאים לצבע של השיער שלך" אמר ונעץ את מבטו בי.

הייתי מופתעת להרגיש שאני מסמיקה. מרלין, רוז, תירגעי. כדי לחסות את זה, את שיערי האדמוני והארוך והסתובבתי עם הגב אליו.

זה היה נכון. ירשתי את השיער המפורסם של הוויזלים. ומתולתל, כנראה מאמא. ותמיד היה לי מצב רוח כזה. ומאלפוי בסביבה כמעט תמיד, אני אהיה ככה ואני תמיד אהיה קרובה לאבד את זה.

לא דיברנו עוד. רק עמדנו בדממה מוחלטת שהפכה ליותר ויותר מביכה כל שנייה. הגעתי לנקודה שהייתי מאבדת את כבודי ואומרת משהו למאלפוי אבל אל, הוגו ולילי ירדו במדרגות. נשמתי בהקלה.

לילי דילגה לכיווני. מרלין, היא תמיד הייתה ממש עצבנית. "קיבלנו רק ריתוק אחד, רוז" אמרה בהתרגשות. "והוא רק משבוע הבא!" הסתכלתי אליה, מכריחה את עצמי, לחייך. לילי אולי בת 15 אבל היא כמו לידה קטנה. זה נהדר. "אני במקומך הייתי מחכה כמה שבועות לפני שאני אכין את השיקוי של החיים והמוות המתפוצצים," אמרתי ברצינות. על  תתגרי במקגונגל יותר מידי" היא הנהנה והלכה לבר עם הוגו.

כשאל עבר לידי, הוא לחש לאוזני "בהצלחה." "אני אצטרך את זה" אמרתי לו בחזרה.הוא גיחך ונעלם בפינה יחד עם לילי והוגו.

מאלפוי בהה בי. "שיקוי חיים ומוות מתפוצצים? חשבתי שאת המדריכה הראשית." הוא שאל, מעתיק את קולי עם שעשוע בעיניו האפורות. זה היה שיפור מוחלט לעומת הקרירות הרגילה שלו.

איכס, רוז. תשלטי על עצמך.

"תעזוב אותי, מאלפוי" נחרתי ועליתי במדרגות. מאלפוי אחרי, אני ידעתי שהוא גיכך.

"כנסו," מקגונגל אמרה. בדממה, מאלפוי ואני הלכנו ונעמדו לפני השולחן. הסתכלתי למעלה ויצרתי קשר עין עם הדיוקן של אלבוס דמבלדור. הוא חיך חיוך מעודד וקרץ. עיוותי את פני כתגובה.

פרופסור מקגונגל הסתכלה למאלפוי ולי בעניים. היא אמרה, "עכשיו, אנחנו מוכרחים לדבר על הבעיה הרצינית שיש עם פנריר גרייבק."

הפרק הקודם		הפרק הבא