לא יכול בלעדיה

פרק 1 – מלחמת אוכל וצרות אחרות

לונדון, תחנת הרכבת "קינג קרוס", 1978

בפעם האחרונה, חשבה לעצמה לילי אוונס בת השבע עשרה. היא עברה במהירות את המחסום שהפריד בין תחנת הרכבת המוגלגית לבין תחנת "אוקספורד אקספרס". כשהגיעה לצד השני סרקה את התחנה אחר חברותיה: אמילי, אליס, סופי וטונקס. ושם הן היו. חבורת נערות מפטפטות בהתרגשות על הקיץ שעבר. לילי התקרבה אליהן, מחייכת לעצמה.

 "לילי!" חיבוק מוחץ עטף אותה – הן בכל זאת היו ארבע. "גם אני התגעגעתי. מאוד. אבל חבר'ה, אני לא יכולה לנשום!" אמרה בקושי רב מהול בכעס ובצחוק.  הן שחררו אותה וצחקו. "איך עבר עלייך החופש?" אמרה אמילי, חברתה הטובה ביותר.

 "אחותי פטוניה התחתנה עם מוגל, מן הסתם. איזה וורנון אחד. לא משהו רציני." ולמרות זאת, הייתה עצבות מסוימת בקולה.

 "היא עדיין לא מדברת איתך?" שאלה סופי ברכות.

 לילי נאנחה בעצב. "אם זה היה תלוי בה, לא הייתי באה בכלל לחתונה. אבל הי, זה ממש בסדר. העיקר שאני פה אתכן עכשיו." אמרה בחיוך מעודד.

 "בדיוק! עכשיו תראי לילי, אנחנו הבנות התערבנו על משהו ורצינו שאת תאמתי לנו מי זכתה בהתערבות." אמרה אמילי בחיוך שובב. אין פלא שהיא חברתו של סיריוס בלק, קונדסאי ראשי.

 לילי אוונס כיווצה את גבותיה. "איזו התערבות בדיוק?"

 "הו, משהו תמים למדיי." הייתה זו טונקס שדיברה בנימה ערמומית. ובכן, אפשר להבין למה היא חברתו של רמוס לופין, קונדסאי ראשי גם כן.  

 "תהינו, אם את המדריכה הראשית." אמרה אליס.

 "זה הכול?" שאלה לילי בפליאה. "טוב, כן." היא הצביעה על סיכה שהייתה על חולצתה. "מדריכה ראשית" היה כתוב. 

 "זו לא הייתה ההתערבות. זה היה צפוי שתהיי המדריכה. והנה זה בא – " אמרה סופי בדרמטיות. "מי לדעתך הוא המדריך הראשי?"

 "זו ההתערבות שלכן?" משהו נראה לה חשוד. "אני מניחה שאדוארד מקמיליאן מריינבקלו." הבנות צחקקו בהתרגשות. "טוב כדאי שתלכי לבדוק, לא? הרי בלאו הכי יש לכם עכשיו פגישת מדריכים." אמרה אמילי בהתרגשות יתרה. לילי כיווצה את עיניה לכדי חריצים ונקבה בכל אחת מבט מחשיד. הן הסתכלו עלייה בתמימות. לבסוף נאנחה ואמרה "בסדר, בסדר. אני הולכת, אבל שלא תחשבו ששכחתי את ההתערבות שלכן!" הן הנהנו בהסכמה. עם זאת העמיסו החמישה על תא מטען הרכבת את חפציהן ובעוד לילי פונה לכיוון תא המדריכים, פנו הארבע לתא רחוק דיו – תא הקונדסאים. 

 אם לא צויין קודם, הרי שטוב זה עכשיו מאף פעם. לילי אוונס הייתה מכשפה ידועה מאוד בקרב בית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות, למרות היותה בת להורים מוגלגים. היא הייתה נערה בעלת שיער ג'ינג'י לוהט שהשתפך בגלים עד לאמצע גבה, למרות שתמיד אספה אותו בצמה. לעולם לא פזור. היא הייתה בעלת עיניים ירוקות שגרמו לדשא המטופח ביותר להראות מלוכלך. לילי נחשבת לאלילת הבנים, ילדה יפהפייה וחכמה, מוקפת חברות רבות וקוסמת מצטיינת. לא היה זה דבר מפתיע שנבחרה להיות מדריכה ראשית בהוגוורטס כיוון שהייתה מדריכה גם שנים קודמות לכן. לכן רבים בקרב אוכלוסיית הבנים בבית ספרה חיזרו אחריה במרץ, נואשים לקבלת תשומת לב ולו הקטנה ביותר. למעט אחד. הרי שלכל כלל יש יוצא מהכלל ובמקרה זה – ג'יימס פוטר. ג'יימס פוטר היה אף הוא קוסם גריפנדורי ידוע מאוד בבית הספר. ואיך לא? הוא היה בעל שיער שחור מבולגן מאוד, עיני דבש מהפנטות וחיוך תמידי על הפנים. הוא היה נאה. מאוד. אפילו שהיה בעל משקפיים, דבר שהוסיף עוד יותר לחזותו. בנוסף לזה, הוא היה קפטן קבוצת הקווידיץ' של גריפינדור ואהוב על כולם. אמיץ, חכם ומוכשר. אם לילי הייתה אלילת הבנים, היה הוא אליל הבנות. מי לא נשבתה בקסמו? לילי אוונס כמובן, אך מלבדה, אף לא אחת נוספת. בדרך מסוימת, כיוון שלא הקפיד על כך כלל, הצליח לשמור על ציונים גבוהים מאוד והיווה מתחרה מתמיד ללילי על תואר "המצטיין של הכיתה". היה לו קסם אישי שהיה שובה את כולם מייד. וכמובן, הוא היה קונדסאי ראשי גאה.

אך היה עוד משהו. עוד פרט קטן, שולי ממש, שבגללו לילי וג'יימס היו ידועים כל כך בבית הספר וזה היה מערכת היחסים שלהם. שלא תבינו לא נכון, זו לא מערכת יחסים נורמאלית ובכלל סבירה, כיוון שהסתכמה בסופו של היום רק בדבר אחד: ריבים. אוונס ופוטר תמיד היו רבים ולא היה אחד שלא הכיר תופעה שכיחה זו. מהיום הראשון שראו זה את זה לא סבלו אחד את השנייה. מה לא היו עושים? צועקים זה על זה, עוקצים, מתגרים, מעליבים, מקללים, מותחים, מזלזלים, מלגלגים, סוטרים (כשג'יימס היה ממש מרגיז, והוא הרי לא הרביץ לבנות, לכן הוא בהחלט קיבל סטירה הגונה מלילי) אבל בעיקר, לא סובלים אחד את השנייה. לא היה יום שבו לא רבו לפחות פעם אחת. שגרה.

 ככה שבאותו הרגע, כשלילי פתחה את דלת תא המדריכים ומצאה שם את מי אם לא, ג'יימס פוטר, השתנתה הבעת פניה מיידית. "פוטר, מה אתה עושה פה?" שאלה בכעס.

 לא, לא יכול להיות. היא? מכל האנשים בעולם! "אני יכול לשאול בדיוק את אותה השאלה, אוונס."

 "ובכן, אני מדריכה ראשית, אתה יודע פוטר, אני אמורה להיות פה."

 שמישהו יטיל עלי עכשיו "אבדה קדברה". לא נכון. זה סיוט. הוא רוצה להתעורר - שמישהו יצבוט אותו. "מרלין! אני מדריך ראשי." אמר בעצבות.

 בשם כל תחתוניו של מרלין! "אתה מדריך ראשי?! אבל.. אבל זה לא יכול להיות!" מה עבר לפרופסור דמבלדור בראש כשמינה את פוטר למדריך ראשי ועוד איתי?! הוא ללא ספק שתה כמה כוסות מיותרות של בירצפת. מאוד מיותרות.

 "הו נכון, מדברת גברת מושלמת לתפקיד המדריכה הראשית. כל כך צדיקה וטובה. בחיי אוונס, אם לא היית קיימת היו צריכים להמציא אותך." הוא נענע את ראשו כלא מאמין.

 "שתוק פוטר! אתה אולי הבן אדם האחרון שמתאים לתפקיד המדריך הראשי, ככה שלך אין זכות דיבור."

 "כן, אימא." חיוך מתגרה הופיע על פניו.

 לילי שאפה אוויר בחדות והתכוונה לענות לו תשובה שתכלול כמה קללות, כשנכנסו אדוארד מקמיליאן ורוזלין הארד, מדריכי בית ריינבקלו.  במהרה נכנסו מדריכי סלית'רין והפלפאף והתחילה ישיבת המדריכים. להפתעת כולם, לילי אוונס וג'יימס פוטר היו המדריכים הראשיים. ביחד. דבר שהוביל את כל יושבי התא למסקנה אחת – בהחלט כמה כוסות בירצפת מיותרות. זה ההסבר היחיד.

הישיבה הייתה מהירה יחסית, וללא תקלות וריבים בלתי רצויים. ג'יימס נתן ללילי להעביר את הכול כיוון שידע שאם ידבר יוביל הדבר למריבה נוספת, לכן העדיף פשוט לשתוק. כשהסתיימה הישיבה יצא ג'יימס מהתא במהירות והלך לכיוון תא הקונדסאים. לילי לא התכוונה ללכת אחריו אבל ידעה שחברותיה ימצאו קרוב לוודאי שם. הוא ראה שהיא עוקבת אחריו, לא הצליח להתאפק ושאל "אוונס, לא לימדו אותך שלא יפה לעקוב אחרי אנשים?" שאל כשהייתה לצידו.

 "אני רואה שהקיץ לא שינה אותך הרבה, היית ונשארת דביל. אני לא עוקבת אחרייך, פוטר!!!" צרחה. זה לא הפחיד אותו. שש שנים הוא היה רגיל לצעקות, וכנראה שהשנה הזו לא תהיה שונה במיוחד.

 "את יודעת מה היה הכי טוב בקיץ הזה, ולמה אני הכי אתגעגע? שאת לא היית בו! למשך חודשיים שלמים היה לי שקט ממך ומהעלבונות הפתטים שלך. ברצינות, את פתטית אוונס." התגרה בה.

 "אני כל כך אדבר עם דמבלדור לגבי החלפתך כמדריך ראשי." סיננה.

 "למה שאת לא תתפטרי מתפקיד המדריכה הראשית? את לא צריכה עוד תפקיד שינפח לך את האגו, אחרת פשוט תהיה סכנת התפוצצות."

 לילי צחקה בזלזול. "אני לא חושבת. אם כבר, לך יתנפח האגו, שממילא נפוח מכל עדר המעריצות שלך. חוץ מזה, איך תשקיע בקבוצת הקווידיץ' היקרה שלך אם אתה מדריך ראשי?" לעגה לו.

 היא בהחלט נגעה בנקודה רגישה אצלו. "קבוצת הקווידיץ' הזו מייצגת את הבית שלך, גברת! אז כדאי שתתחילי להתייחס אליה קצת בכבוד."

 "כל עוד אתה הוא זה שעומד בראשה אני לעולם לא אתייחס אליה בכבוד." לילי אמרה ומאחר שהגיעו לתא הקונדסאים, התא האחרון, פתחה את הדלת. בפנים היו תשעה אנשים: סיריוס בלק וחברתו אמילי בקפל, רמוס לופין וחברתו נימפדורה טונקס (שהכתה כל מי שקרא לה נימפדורה, לכן רק טונקס), פרנק לונגבוטום וחברתו אליס קליין, קנט סקיט וחברתו סופי קלאר ופיטר פטיגורו. כשלילי וג'יימס נכנסו, אדומים ורגוזים, חייכו אליהם התשעה בתמימות. "אתם ידעתם! ידעתם שאנחנו מדריכים ראשיים ולא אמרתם." אמרה לילי בתדהמה.

 "תראי, תלוי מה ההגדרה שלך ל"ידעתם"." אמר סיריוס בלק, מתחכם כהרגלו, כשחיוך שובב מתפרס על פניו. בזאת אישר את אשר הסיקה לפני כמה רגעים, אבל לא היה לה כוח להתווכח. "בנות, אתן באות?" שאלה בעייפות.

חברותיה הנהנו, נפרדו מחבריהן לשלום ומיהרו לקבוע מי ניצח בהתערבות "הפנים של אוונס ופוטר כשהם חוזרים מהישיבה." פרנק לונגבוטום וקנט סקיט יצאו גם הם. כשכולם יצאו, קרס ג'יימס על כורסת התא בעייפות. "אתם כל כך רעים, חבר'ה."

 סיריוס גיחך. "אם היית רואה את הפנים שלכם כשהגעתם, לא היית אומר את זה."

 "מצחיק מאוד, רך כף. אני שמח שאני ואוונס משעשעים אותך."

 "שמח שאתה שמח." אמר סיריוס.

 "מרלין! היא מוציאה אותי מדעתי! מה עבר לפרופסור דמבלדור בראש כשהוא מינה אותי ואותה למדריכים ראשיים ביחד?! אני מסתדר יותר טוב עם סוורמאוס מאשר איתה!"

 "כן, ללא ספק, על הפרופסור הזקן בהחלט עבר משהו כשהוא החליט את זה." הסכים רמוס.

 "יותר מידי בירצפת." מלמל ג'יימס בייאוש.

 "אני לא יודע מה איתך קרניים, אבל הייתי שמח שאוונס מדריכה ראשית ביחד איתי. היא יפה. לא יותר מאמילי כמובן, אבל יפה." אמר סיריוס. פיטר ורמוס הנהנו.

 "מה? ירחוני יש לך חברה!" אמר ג'יימס מוכה הלם ואחוז בחילה.

 "מצטער קרניים, אבל אני עם רך כף בעיניים הזה. היא די יפה. יפה מאוד אפילו. למרות שטונקס מן הסתם, יפה יותר."

 "אתם לא ברצינות חושבים ככה. אוונס לא יפה!"

 "לא רק אנחנו חושבים ככה. למעשה, אתה היחיד שלא חושב ככה."

 "כן, תשאל כל זכר בבית הספר." אישר פיטר. ג'יימס עיוות את פניו. אוונס? יפה? באותו משפט? זה לא הסתדר לו.

 "כן, טוב, אני לא חושב ככה. הרי תהיו הגיוניים, זו אוונס שאנחנו מדברים עליה. הילדה המעצבנת שחושבת שהיא יודעת הכול, הג'ינג'ית המרגיזה שלעולם לא תודה שהיא טועה, הצדקנית המתיימרת, ואני יכול להמשיך ככה שעות – "

 "- לא תודה." קטע אותו סיריוס. במשך שש שנים הוא שמע את הנאום הזה, לא עוד.

 ג'יימס המשיך, "מה שאני מתכוון לומר, זה שאוונס לא יפה. לא חכמה, לא טובה, לא הכול! ארג! היא בסך הכול ילדה מעצבנת וטיפשה!"

 "בסדר, קרניים. אין צורך להתעצבן." הרגיע אותו רמוס.

 "כן, אנחנו יודעים שאתה די רגיש כשזה מגיע לאוונס." הוסיף סיריוס בגיחוך.

 "מה זה אמור להביע?!"

 "הו, כלום, כלום." חייך סיריוס בתמימות. ג'יימס גלגל את עיניו. מסיבה כלשהי, תהיה אשר תהיה, הג'ינג'ית המסוימת הזו הרגיזה אותו כל פעם מחדש וללא יוצא מן הכלל.

 "אני בעד שנעזוב את עולמה הקטן והמאוד לא חשוב של מיס אוונס- קוץ – בתחת- וחושבת- שיודעת – הכול, ונתעסק בדברים באמת חשובים." אמר ג'יימס.

 סיריוס הרים גבה, "איזה דברים?" 

 "כמו לישון ולהתפלל שכול זה חלום רע. אולי כשאני אתעורר אני בכלל אמצא את עצמי במיטה שלי, אמן." מלמל ג'יימס. הוא נשען על החלון ברכבת, עוצם את עיניו. סיריוס גיחך.

 רמוס חזר לספרו "מהפכת הגובלינים במאה השמונה עשרה, סיבות והשפעות" וסיריוס ופיטר, כהרגלם, רבו על "סוכריות ברטי בוטס בכול הטעמים" ועל צפרדעי השוקולד שקנו מהאישה עם העגלה.  

 בינתיים, הכול היה רגיל.

――――

לילי, סופי, אמילי, טונקס ואליס נכנסו אל תא ריק שמצאו ברכבת. הן התיישבו על הכורסאות שבתא, כשכולם מלבד לילי, עדיין מצחקקות. "זה לא מצחיק!" סיננה לילי בזעם.

 "מצטערת, ליל, אבל זה דווקא כן." אמרה סופי ושנייה לאחר מכן התחרטה. היא חזרה על דבריה בראשה וקלטה שכינתה את לילי "ליל". עיניה התרחבו בפחד. "אני מצטערת, לילי! זה יצא, לא התכוונתי לקרוא לך ליל." אף אחד לא קרא ללילי "ליל" ויצא מזה שלם, ובמקרים יותר גרועים, חי.

 "זה פשוט.. יצא?" שאלה לילי בהרמת גבה.

 "כן." אמרה סופי, פוחדת במקצת. לילי נאנחה. "לפעמים העונש הגרוע ביותר, הוא הפחד מהעונש עצמו. אני אוותר לך הפעם."

  "הו, תודה לך באמת." נשמה סופי בהקלה.

 "אז ליל'ס, איך היה בפגישת המדריכים?" שאלה אמילי בחיוך שובב.

 "מרלין, אל תזכירי לי את זה."

 "היה כול כך נורא?" שאלה אליס בדאגה.

 "נו, באמת, אליס. אני לא הייתי שם ואני יודעת שהיה נורא. לילי וג'יימס בחדר אחד למשך שעה, כמה טוב זה יכול להיות?" אמרה טונקס. "מניסיון." הוסיפה.

 "אפשר להעביר נושא?" נאנקה לילי וקברה את פניה בידיה. היה ישבה על כורסת התא כשברכיה צמודים אל חזה ופניה קבורים בין ידיה.

 "אלוהים, לילי, אני לפעמים פשוט לא מבינה אותך. אותו - את שניכם ביחד! אתם חייבים ללמוד להסתדר ביחד, אתם מדריכים ראשיים! איך תתכננו את הנשף השנתי, את היציאות להוגסמיד, את פגישות המדריכים השבועיות ותעברו סיורים ליליים כשאתם לא יכולים לנהל שיחה נורמאלית במשך חמש דקות רצופות?! " אמרה אמילי.

 "זו הולכת להיות שנה קשה." הסכימה אליס. הבנות הנהנו בעצב.

 "מספיק לדבר עליו ועל ליל'ס שלנו, ובואו נדבר קצת על אליס ופרנק הנחמדים שלנו." אמרה סופי.

 אליס הסמיקה. "מה?" שאלה בתמימות.

 "איך לנסח את זה בדרך שלא תגרום לך להסמיק יותר..?" אמרה סופי בהרמת גבה, מחויכת.

 "אני לא מסמיקה." מלמלה אליס.

 "כן, כן. בטח." אמרה אמילי בהתגרות.

 "מה שהן רוצות לשאול" הוסיפה טונקס לשיחה, "זה אם את עדיין בתולה, או שקרה משהו במהלך הקיץ הזה?"

 "אפשר לנסח את זה ככה." הסכימה אמילי.

 אליס התחילה לגמגם "אה, אהמ, תראו.. אני.. זאת אומרת, אנחנו.. אולי..?"

 הבנות צווחו בהתרגשות והתחילו לחקור את אליס כל פרט ופרט, ממקום האירוע ועד לצבע הבוקסר של פרנק לונגבוטום. בכול אותו הזמן, לילי אוונס הייתה שקועה בעולמות אחרים, רחוקים קילומטרים משיחת הבנות. זו באמת הולכת להיות שנה קשה, חשבה בתסכול. פוטר, האידיוט, הנפוח, החושב שהוא יודע הכול, המחליף בנות כמו גרביים, הסנוב, השחצן, האנוכי, הטיפש – ומה לא, מדריך ראשי! לילי עדיין התקשתה לקלוט. למה זה לא יכול להיות אדוארד מקמיליאן, החמוד הזה מריינבקלו?! נאה, חכם וטוב לב. בדיוק מה שהיא צריכה, להבדיל מילד קטן וסנוב שחושב את עצמו למכשף החשוב ביותר בעולם! היא ניסתה להדחיק את המחשבות על המשך השנה, אבל ללא הצלחה. זו בהחלט הולכת להיות שנה לא קלה. לא קלה בכלל, ובמחשבות מטרידות אלו, נרדמה.

 הרכבת נעצרה וכולם ירדו ממנה, כשג'יימס קם בצרחה אגרסיבית מאוד מצד חברו הטוב, איך לא, סיריוס בלק, שמצא כול הזדמנות טובה למתיחות ומעשי קונדס, גם אם הדבר כלל להעיר את חברו בדרך "נעימה." ג'יימס הסתפק בלחש ששלח אל עבר סיריוס והקונדסאים, סוף, סוף, ירדו מהרכבת. הם עלו על המרכבות שהסיעו אותם להוגוורטס, כמו בכל שנה פרט לראשונה.  גם הבנות ירדו, לקחו את חפציהן ועלו על המרכבות. כשהגיעו, ירדו מהמרכבות, נכנסו להוגוורטס, פנו לאולם והתיישבו בשולחן הבית שלהם. כל החבורה התיישבה בשולחן בית גריפינדור כשלילי וג'יימס הקפידו לשבת כמה שיותר רחוק, עד כמה שאפשר, בהתחשב בעובדה שכול החברים שלהם היו חברים אחד של השני. מצנפת המיון שרה, המיון החל ועל כול קוסם חדש שנשלח לבית גריפינדור, מחאו לילי וג'יימס כפיים. כשהסתיים המיון, קם פרופסור דמבלדור בכדי להגיד כמה מילים.

 "קוסמים ומכשפות יקרים, ברוכים הבאים לעוד שנה חדשה בהוגוורטס! מזל טוב לכול ילדי השנה הראשונה. הייתי רוצה לברך גם, בהזדמנות זו, את המדריכים הראשיים החדשים שלנו – לילי אוונס וג'יימס פוטר."

 דממה. אף אחד לא זז וסיריוס מצא את זה משעשע מאוד. כל יושבי האולם שהכירו את היחסים של ג'יימס ולילי, נדהמו. שני האויבים המושבעים של הוגוורטס, אולי הכי מושבעים שהיו, לא, בטוח הכי מושבעים שהיו, מדריכים ראשיים. ביחד.

לאט, לאט מחאו התלמידים כפיים, עדיין המומים. מקגונגל שיגרה מבט של "אמרתי לך" אל עבר דמבלדור והוא רק חייך אליה חיוך תמים. הוא המשיך לדבר. "ובכן, אני רוצה להזכיר שהשרת שלנו, פליץ' ביקש לא לעשות לחשים במסדרונות, לא לרוץ ובאופן כללי, להתנהג יפה." פליץ' מלמל משהו על "חסר למי שלא יתנהג יפה ועל תליית תלמידים והטלת עונשים."  ואז דמבלדור סיים את נאומו במילים "כתיתה, קצפת ופטפוטי ביצים! בתאבון." בחיוך חם. עם סיום נאומו הופיע שלל מזון מעורר תאבון על השולחן וסיריוס ופיטר, נוטפי הריר, הסתערו עליו בתאבון. 

 אחרי הארוחה הגיעו הקינוחים. לילי רצתה את עוגת השוקולד, העוגה האהובה עליה, אבל היא הייתה רחוקה מדי. לצערה, העוגה הייתה בדיוק ליד פוטר. היא נאנחה, גייסה את החיוך הכי נחמד שיכלה לגייס באותם רגעים ושאלה בקול מתוק "פוטר, אתה יכול להעביר לי את עוגת השוקולד, בבקשה?"

 ג'יימס הופתע שבכלל פנתה אליו. הוא היה עדיין עצבני מהריב ברכבת ולכן התחכם ושאל "מה יצא לי מזה?"

 הייתי צריכה לדעת. לילי התקשתה לשמור על נימה רגועה. "פוטר, העוגה."

 "תני לי לחשוב על זה.. אהמ.. אה כן, הנה התשובה: לא." הוא חייך חיוך מתגרה. לילי איבדה את סבלנותה. "פוטר, כדאי שתביא לי את העוגה עכשיו או ש-"

 "- או שמה?" קטע אותה.

 "או שאני אשפוך עליך את כל מיץ הדלעת." איימה.

 "אני לא מפחד ממך." ביטל את דבריה בזלזול.

 "פוטר, אל תגרום לי לעשות משהו שתתחרט עליו, פשוט תעביר כבר את העוגה!!!" היא כמעט צרחה, כמעט.

 "את לא תעזי." בזה, עבר ג'יימס פוטר כול גבול. לילי כבר לא התאמצה להישאר רגועה, היא הייתה עצבנית, לחיה תאמו את צבע שערה ובעיניה הופיע זיק מסוכן. היא קמה, מחזיקה את קנקן מיץ הדלעת מעל ראשו.

 "- שלא תעזי, אוונס" איים פוטר, אבל זה היה מאוחר מידי. מיץ הדלעת נשפך על שערו, טפטף על בגדיו והשאיר אותם דביקים וכתומים. לילי חייכה חיוך מרוצה.

 רק עכשיו נראה שמישהו שם לב אליהם. ריבים ביניהם היו כבר צפויים וידועים מראש, ככה שלפני זה, אף אחד אפילו לא טרח להסתכל או להתערב. עכשיו ילדי שולחן גריפינדור היו מופתעים ומגחכים למראה ג'יימס פוטר – הדלעת האנושית. הוא רתח. "אין בעיה. רצית עוגה, אוונס? תקבלי." בלי שלילי תספיק למחות או לאיים, לקח פוטר את עוגת השוקולד ומרח אותה על פניה ובגדיה של לילי.

 עכשיו, כול האולם הסתכל ושאג בצחוק. "פוטר, חתיכת – "

 "- אני חושב שזה יספיק, בינתיים." קטע אותה פרופסור דמבלדור. הוא עכשיו עמד ליד לילי וג'יימס הזועמים והמלוכלכים, במקום להיות בשולחן המורים. "לילי, ג'יימס, למשרד שלי בבקשה. ההצגה הזו נגמרה, אפשר לחזור לאכול."  אמר פרופסור דמבלדור לשאר יושבי האולם, מחייך.

 לילי וג'יימס צעדו אל משרדו של אלבוס דמבלדור, ג'יימס רגיל לעונשים, בעוד שללילי זו תהיה הפעם הראשונה. ג'יימס העיף מבט ללילי שהייתה רגוזה, שאריות עוגה עוד דבקו בבגדיה ובאופן כללי, הייתה נראית די מדוכאת. אולי הרבה מדוכאת, יהיה המונח הנכון.

 "אז מה, פעם ראשונה עונש, אוונס?" התגרה בה. הוא לא יכל לשלוט בעצמו והרי הכול באשמתה, ככה שלא יזיק אם יעצבן אותה. לפחות כך חשב.

 "שתוק פוטר!" זעפה.

 "לא, אני פשוט לא מאמין עדיין. כנראה שתמיד יש פעם ראשונה, גם ללילי אוונס – גברת מושלמת?" התגרה בה אפילו יותר. היא נעשתה עצבנית יותר והתאמצה להישאר רגועה, פוחדת שדמבלדור יבוא בדיוק כשתשלח עליו לחש כזה או אחר. כשראה ג'יימס שהוא לא מצליח לעצבן אותה, אמר "זה לא כול כך נורא, כשמתרגלים." הוסיף בנימה יודעת כול.

 "מי כמוך יודע." מלמלה אוונס. זה הכול אשמתו, אשמת פוטר הטיפש, והיא לא תיתן לו לראות שהוא מרתיח אותה. הו, לא. הוא לא יקבל את הסיפוק הזה.

ג'יימס לא שמע את מה שלילי אמרה, או יותר נכון מלמלה, אבל ראה שהוא לא באמת משפיע עליה. זה הכול אשמתה ועכשיו היא גם משחקת את הקשוחה. הו, חכי, חכי אוונס. הוא עוד יתנקם בה על זה שהיה מקור לצחוק בפני כל האולם.

הם המשיכו ללכת כשהגיעו לפסל האבן הגדול ששומר על כניסת משרדו של פרופסור דמבלדור. לילי נראתה נבוכה, היא לא ידעה מה הסיסמא.  "אהמ, מה הסיסמא?" היא הסתכלה עליו, מצפה שבתור קונדסאי ראשי ידע את התשובה. ג'יימס גירד בעורפו במבוכה. "עוד לא הספקתי להיות פה השנה, זו הפעם הראשונה, ככה שאני לא יודע." הם נראו אובדי עצות. כשפתאום -

 "ממתקים!" קפץ ג'יימס.

 "מה?" הסתכלה עליו לילי בבלבול.

 "הסיסמאות של דמבלדור תמיד קשורות לממתקים. סוכריות ברטי בוטס בכול הטעמים." ניסה. זה לא עבד, פסל האבן לא זז ממקומו.

 "צפרדעי שוקולד." ניסתה לילי. זה לא הזיז את הפסל.

 "ג'לי מסוכר."

 "סוכריות קופצות."

 "עוגיות דלעת."

 "עט סוכר."

 "סוכריות רחף."

 סוכריות טופי קרמל."

 "עוגת קדרה."

 "עכברטיקים."

 "פאי צוחק." לילי הסתכלה עליו, מתאפקת שלא לצחוק. "פאי צוחק? אתה כרגע המצאת את זה. חוץ מזה, מי ישים בתור סיסמא "פאי צוחק"?"

 הוא חייך, מנסה גם הוא לא לצחוק. "לא יודע, אני אובד עצות אז המצאתי."

 לילי נענעה את ראשה בשעשוע. "מקל מנטה שגורם לשיהוקים." ממציאה אחד משל עצמה. ג'יימס הבין את המשחק והצטרף.

 "עוגיות רוק היפוגריפים."

 "סוכריות נזלת ענקים."

 "שערות גברת נוריס מסוכרות."

 "פטרייה מחליפת צבעים בטעם דובדבנים."

 "דרקון מצופה בשוקולד."

 "מיץ נומים משומר."

 "סוכריית גודריק גריפינדור על מקל, מדברת."

 לילי לא יכלה להחזיק את עצמה יותר והתפקעה מצחוק. ג'יימס התאפק מאוד לא לצחוק עד עכשיו, ככה כשצחקה כבר לא יכל לשלוט בעצמו וצחק גם הוא. היה לה צחוק מדבק.

"מי ירצה כזה דבר?" שאלה לילי בין צחוק לצחוק.

 "מה? נו באמת אוונס, זה רווחי. כל קוסם ירצה סוכריית גודריק גריפינדור מדברת!" התבדח. "גם סוכריית רוונה ריינבקלו, סוכריית סאלזר סלית'רין וסוכריית הלגה הפלפאף. סדרה שלמה, בחיי, זה מאוד רווחי." הרהר בקול, כשהוא מחייך. לילי צחקה אפילו יותר וגרמה לג'יימס לצחוק, שוב.

 כל המצב היה אירוני לחלוטין ויותר מהזוי. שני אויבים מושבעים שלא סובלים אחד את השני, עומדים מול פסל אבן וממציאים שמות לממתקים. הם היו אובדי עצות, מלוכלכים ורגוזים, ככה שאיכשהו, הצליחו לא לריב לרגע, ולנסות להשתחרר מהערב שעברו. בנוסף, פרופסור דמבלדור לא נראה בסביבה, דבר שרק גרם להם להיות יותר אובדי עצות מאשר מקודם.

ג'יימס נרגע והסתכל על לילי במבוכה. הם כרגע חלקו צחוק משותף, דבר שלא עשו במשך כל שש שנות היכרותם. לילי קלטה שהיא צוחקת מהבדיחות של פוטר ומיהרה להירגע.  תחשבי, לילי. תחשבי. מה זה יכול להיות..?

"קרמבו." אמרה לפתע. ג'יימס הסתכל עליה מסוקרן. "קרמבו. אחד טוב. מה זה?"

"עוגייה מוגלגית." להפתעתם פסל האבן זז והם טפסו במדרגות עד למשרדו של פרופסור דמבלדור. המשרד היה גדול. היה בו ארון שהיה סגור ושולחן עמוס במכשירים כסופים וקסומים שלילי וג'יימס לא ראו מימיהם. ליד השולחן הייתה ציפור עוף חול גדולה ויפהפייה. פרופסור דמבלדור חיכה להם, יושב בכיסאו על יד השולחן.

 "הו, לילי וג'יימס, נחמד שהגעתם." הוא דיבר כאילו היה זה מפגש מתוכנן מראש, ולא תוצאה של מלחמת אוכל באולם. לילי וג'יימס התיישבו מולו.

 "חבל שנצטרך לעשות את השיחה הזו ככה, חכו רגע." דמבלדור הוציא את שרביטו ונופף בו פעם אחת. בגדיהם של ג'יימס ולילי נוקו משאריות האוכל. "יותר טוב. עכשיו, בואו נתחיל."

 לילי וג'יימס הסתכלו עליו מבולבלים. "נתחיל במה, פרופסור?" שאלה לילי.

 "לגורל יש לפעמים דרכים משונות לסדר דברים בזמן. באתם למשרדי כדי לקבל עונש, בדיוק כשהייתי צריך לדבר איתכם. משעשע, לא?" הם הסתכלו עליו מבולבלים.

"בקיץ הגיעה לידי נבואה. עתיד הקוסמים נמצא בסכנה ואתם היחידים שיכולים להציל אותו. אם כך, יש לכם משימה."    

הם מצמצו בעיניהם, מתקשים להאמין. הם ציפו לעונש, קרצוף חדר הגביעים ללא קסם, או במקרה הגרוע יותר, להישלח לפליץ' שייתן להם עונש. אבל משימה? לא, זה היה לא צפוי.

 "משימה, פרופסור?" שאל ג'יימס כלא מאמין.

 הוא נאנח. "ההיסטוריה הוכיחה שוב שאיפה שהמצב יכול להסתבך, הוא יסתבך. אני מניח שאתם כבר שמעתם על הלורד וולדמורט, הידוע יותר בכינוי "זה שאין לנקוב בשמו". לצערי, הוא מתכוון להשיג חפץ מסוכן ביותר, חפץ אפל. אם וולדמורט יצליח להשיג אותו, הוא ישתמש בזה כדי להשליט טרור ואימה, הוא יהיה בלתי מנוצח. אני יודע שזה פתאומי מאוד, ולא צפוי, אבל אני חושש שאני רציני."

 הם הסתכלו עליו באימה. היה עדיף עונש עם פוטר, חשבה לילי. "מה החפץ הזה בדיוק?" שאלה.

 "אני לא יודע."

 "איפה החפץ?"

 "לא איפה, אלא מתי."

 עכשיו הכול ברור.

 דמבלדור הסתכל עליהם ברצינות, יודע שהם לא תופסים. "החפץ קשור בארבעת המייסדים. לפני כמה זמן מצאתי ספר לחשים עתיק ובו לחש חזרה בזמן. אתם תחזרו לתקופת המייסדים, ומשם תתחיל המשימה. המשימה שלכם היא לגלות מה החפץ ולדאוג שזה לא יגיע לידיו של וולדמורט."

 הם הנהנו בהבנה, או לפחות ניסו.

 "איך נמנע מוולדמורט להשיג את החפץ?"

 "הו, אני בטוח שתמצאו כבר דרך."

 "אבל למה אנחנו, פרופסור?"

 הוא חייך. "הגורל עושה הרבה דברים לא מובנים לנו, בני האדם. עם זאת, נבואות לא משקרות. זה הייעוד שלכם, להציל את כל עולם הקסם. לכל דבר יש סיבה, אני מניח שבבוא הזמן תבינו אתם למה נבחרתם לגורל הזה."

התקרית מלפני כמה דקות, שבה חלקו ג'יימס ולילי צחוק משותף, נעלמה כלא הייתה. "עד כמה שאני מכבד את הגורל והכול, אני בטוח שאני אוכל לבצע את המשימה לבד." אמר ג'יימס. הוא כבר הקל את העובדה שהעתיד נמצא בידיו והוא לא צריך את אוונס בשביל לבצע את המשימה, היא רק תפריע לו.

 "אתה צוחק! אם כבר, אני אבצע את המשימה, פרופסור. פוטר רק יפריע." אמרה לילי בנימה יודעת.

 דמבלדור נענע את ראשו בחוסר אמון. "שניכם ביחד חייבים לבצע את המשימה הזו. לכם יש את הסיכוי היחיד להצליח, אבל רק ביחד. לכל אחד לכוד, אין סיכוי כלל."

 הם לא נראו שמחים במיוחד. "למה?"

 "בבוא הזמן תבינו." חייך חיוך צופן סוד.

 לילי וג'יימס נאנחו בכבדות. העתיד לא נראה מזהיר כל כך והוא היה תלוי רק בהם - בשניהם ביחד. השבועות הבאים לא יהיו פשוטים בכלל, אבל הם חייבים לבצע את המשימה בשביל החברים שלהם, המשפחות שלהם, המורים שלהם, התלמידים בהוגוורטס, ובשביל כל הקוסמים בעולם, באשר הם. אולי, אפילו, גם לכל המוגלגים בעולם באשר הם. כולם היו נתונים בסכנה והם לא היו מוכנים לתת לזה לקרות, גם אם יצטרכו לסבול זה את זו למשך כל המשימה. הלורד וולדמורט לא ינצח הפעם, גם אם יצטרכו לשלם מחיר כבד מאוד, אפילו בחייהם בשביל זה.

הם יצאו ממשרדו של פרופסור דמבלדור בדממה. זה היה ברור מאליו שהם הולכים לארוז, להיפרד מחבריהם, אולי לתמיד, ולחזור חזרה למשרד כדי שהפרופסור יטיל עליהם את לחש החזרה בזמן.

 ――――

לאחר כשעה חזרו לילי וג'יימס למשרד של פרופסור דמבלדור כשעל כול אחד מהם תיק שהיה מלא בבגדים מהתקופה, מים, כסף וכמה ספרי לחשים שיעזרו. השרביטים שלהם היו בידיהם.

 "הלוואי והייתה ברירה אחרת." אמר דמבלדור. "אין שני קוסמים טובים מכם למשימה הזאת. אני סומך עליכם שתבצעו אותה בדרך הטובה ביותר. בהצלחה." אמר בחום. "עכשיו, תחזיקו ידיים."

 "סליחה?" אמרו מזועזעים.

 "כיוון שאתם שניים, כדי שהלחש יפעל על שניכם אתם צריכים להחזיק ידיים." הוא אמר בשעשוע.

 ג'יימס רטן מעט, וגם לילי לא נראתה מרוצה במיוחד. ידו החמימה של ג'יימס עטפה את ידה העדינה של לילי. גל חום נעים ולא מוסבר עטף את שניהם, דבר שלא תרם להרגשה הכללית.

 "יופי. דבר אחרון, לילי, ג'יימס, תנסו לא לריב יותר מדי, טוב?" הוא חייך וקרץ להם בחיבה. הם הזעיפו פנים בתגובה.

 "הרקנה רובאה, 1134" אמר. ענן שחור עטף אותם ולילי וג'יימס נעלמו מהחדר. אלבוס דמבלדור בהה במקום הריק שבו היו לפני כמה דקות. "בהצלחה." מלמל. הוא חזר לכיסאו, טרוד במחשבות.

הפרק הקודם		הפרק הבא