לא יכול בלעדיה

היי, שוב. זה הפרק השני, הוא די קצר (רק שמונה עמודים בוורד, הפרק הראשון היה שתיים עשרה) וכנראה שהשלישי יהיה אפילו יותר קצר ממנו, אבל אני מבטיחה שהרביעי יהיה ארוך (אני לא יודעת כמה זה מעודד.. ><).

רק רציתי להגיד תודה רבה על כל התגובות, זה ממש כיף לשמוע =]

וכמובן, אני אשמח לתגובות גם הפעם. 

תהנו.

פרק 2- מרלין, אוונס!

אנגליה, טירת "חוד הזהב", שנת ההיפוגריף של הקוסמים, או שנת 1134 המוגלגית

לילי וג'יימס נחתו בסמוך ליער סבוך עצים, כשמולם נשקף האופק ובו טירה יפהפייה. היה זה יום והיה אפשר לראות שהטירה הייתה עצומה והיו בה כמה וכמה צריחים. שומרים שמרו על הטירה מכל עבר.

ג'יימס מיהר לעזוב את ידה של לילי, והעקצוצים שבידו פסקו. "למה דמבלדור שלח אותנו לכאן?" שאל.

"אני מניחה שאנחנו צריכים להיכנס לטירה."

ג'יימס נאנח והתחיל ללכת אל עבר הטירה כשלילי לצידו. לפחות אם אני תקוע איתה, חשב, למה שאני לא איהנה קצת? "אני חושב שדמבלדור שלח אותך איתי רק כי לא היה לו נעים." התגרה בה.

"כן, פוטר. זו הסיבה." אמרה בסרקזם.

"נכון. סוף, סוף אנחנו מסכימים על משהו." הוא שלח לעברה חיוך מעצבן.

אל תתני לו לעצבן אותך, או לפחות, שלא יראה שהוא מעצבן אותך. דמבלדור אמר שהוא חשוב למשימה, אל תעשי משהו שאחר כך תתחרטי עליו.. חזרה לילי בראשה שוב ושוב. היא שמרה על פנים חתומות, למרות שבתוכה התפוצצה מכעס.

לג'יימס זה לא הספיק. "אז מה, אוונס, את תקועה איתי, ואין שום דבר שתוכלי לעשות נגד זה."

"ואתה תקוע איתי." אמרה בחיוך מתחכם.

"הניסיונות העלובים שלך לעצבן אותי לא מצליחים, את צריכה להתאמץ הרבה יותר."

אוקי, זהו זה. תוכנית ב' – לעקוץ אותו בלי רחמים. "אה, באמת? כי גם שלך לא כול כך עובדים, פוטר."

"כן, בטח."

"זה הכי טוב שאתה יכול?" התגרתה בו.

"אני רק מתחמם, אוונס."

"אז תעשה לאנושות טובה, תתחמם בשקט." שנגיע כבר לטירה, נסיים את המשימה ונחזור לעתיד! חשבה בכעס.

ג'יימס איבד לרגע את המילים, ולילי שלחה לעברו חיוך מנצח, אבל הוא מצא אותם בחזרה, כמובן. "תנוחי אוונס, את מתאמצת יותר מידי."

"לפחות למישהו מאיתנו זה מצליח." התחכמה.

"או שהמישהי הזו רק חושבת שהיא מצליחה."

לילי כמעט התפוצצה. ג'יימס ראה את זה. "אבל אני מצליח." הוא שלח אליה חיוך מנצח, חושף שורת שיניים לבנות ומבריקות.

"ואני חשבתי שסיריוס מעצבן.." מלמלה לילי.

"את רואה? אני מצליח לעצבן אותך." החיוך יודע כול שלו גדל עוד יותר, אם זה בכלל אפשרי.

"כול הכבוד, פוטר. רוצה פרס?"

"לא, מספיקה לי הידיעה שאני מעצבן אותך."

"אתה לא יודע מה זה לסתום את הפה?!"

"רוצה להדגים לי, אוונס?"

"אני רואה שהמיץ דלעת לא הספיק לך. רוצה עוד כמה מאכלים שיתערבבו בשער השומני שלך?" עקצה אותו.

"א', אני הייתי בטוח שסיכמנו שאני לא מפחד ממך. בכלל לא. ב', טעית בבן אדם, אוונס, לי אין שיער שומני. אני לא סוורמאוס." אמר בארסיות.

"אה, כן. איך יכולתי לשכוח? ובכלל, נכון, נכון. אתה ממש לא סוורוס. איך העזתי בכלל להשוות? אתה הרבה, הרבה יותר גרוע!!!"

"אבל לא יותר גרוע ממך!"

לילי התכוונה לסטור לו, סטירה הגונה שתעמיד אותו במקום, אבל הם הגיעו לפתח הטירה. השער היה סגור ושמרו עליו שני שומרים. השומר הראשון היה נמוך ושמנמן. שערו ושפמו היו אפורים. השומר השני היה גבוה יותר, ומאיים יותר. היה לו מבט מאיים בעיניים והוא נראה כמו אחד שלא כדאי להסתבך איתו. 

"איך נכנסים?" לחשה לילי אל עבר ג'יימס, בעודם הם מתקדמים.

"התעתקות?" הציע ג'יימס.

"ומה אם זו טירה מוגלגית?! אתה תחשוף את עצמך כקוסם, וזה הרי ימי הביניים. אתה רוצה לעלות על המוקד? עדיף שתכתוב על המצח 'אני קוסם', זה יעשה את אותו אפקט!" לחשה לו לילי, עצבנית.

איך דמבלדור חשב שנסתדר?! אנחנו בקושי יום ביחד, וכבר יש לי נטייה אובדנית! "אוקי, אוקי, רגזני. מה את מציעה?"

"אה - "

" - יש לי רעיון! סמכי עלי." קטע אותה ג'יימס.

"מזה בדיוק אני חוששת." מלמלה לילי.

ג'יימס הוציא את השרביט שלו, לקח את התיק שלו ומלמל "אקוונדרה." התיק הפך לעגלה רתומה לשני סוסים, מלאה בירקות. 

"אני כל כך מודה לפרופסור מקגונגל על שיעורי שינוי צורה."

לילי קלטה מיד וכשהגיעו לשער זייפה חיוך. "שלום, אנחנו הבאנו את אספקת הירקות." השומר הגבוה לא קנה את זה. "אבל היום יום שלישי." אמר.

"כן, נו.. אתה יודע, לא רצינו לאכזב את האדון. אמרנו שאם יש לנו ירקות טריים, למה לחכות?" זה, וחיוך מתוק שחייכה עשו את העבודה. השומרים התרצו ונתנו להם להיכנס. הם נכנסו אל רחבה גדולה, מלאה בדשא ירוק וצמחים שלילי וג'יימס לא ראו מימיהם. ג'יימס שינה בחזרה את העגלה לתיקו והם התקדמו אל עבר הטירה, לא יודעים מה מצפה להם.

הם דפקו חזק על דלת העץ הכבדה ומיד פתח להם גמדון בית קטן למראה. "עדיין חושבת שהתעתקות היה רעיון לא טוב?" לחש ג'יימס אל עבר לילי. היא זעפה את פניה בתגובה.

הגמדון לבש סינר מלוכלך ושאל בקול צפצפני "כן, אדונילי ועלמתילי?"

"מי האדון שלך?" שאל ג'יימס בזהירות.

"אורברוס סניליוס מרלין ואנבת' רונלדה מרלין."

לילי וג'יימס התנשפו בתדהמה. מרלין ואשתו, אנבת' מרלין, היו בעלי הטירה. למה דמבלדור שלח אותנו לטירה של המרלינים? חשבה לילי.

ג'יימס התעשת. "אנחנו נשמח לדבר איתם."

"ומי אדונילי ועלמתילי?"

ג'יימס הסתכל על לילי בחיוך שובב. "ג'יימס פוטר ואוונס."

"לילי אוונס." מיהרה לתקן.  

הגמד הנהן בהבנה והכניס אותם לטירה. הוא עבר חדרים רבים, ואפילו עלה שתי קומות, והורה להם להיכנס לטרקלין מפואר שחומם בעזרת אח גדולה שהייתה מוצבת בחדר. לילי וג'יימס התיישבו על כורסאות נעימות.

"תכף אשוב, אדונילי ועלמתילי, גרבר קורא לאדון." אמר הגמד, מדבר אל עצמו בגוף שלישי ומתאמץ לרצות אותם. הוא יצא מהחדר, מותיר את לילי וג'יימס לבדם.

"מה אתה מתכוון להגיד לו?" שאלה לילי את ג'יימס.

"אה, פשוט. שלום, מרלין. הגענו מהעתיד כדי להשמיד איזה חפץ שאחד מארבעת התלמידים הכי גדולים שלך בנה, כי זה פשוט חפץ אפל. אז אפשר לראות אותו?" הוא ענה בסרקזם.

"מה זאת אומרת "אחד מארבעת התלמידים הכי גדולים שלך"?" התקשתה לילי להבין.

פרצופו של ג'יימס השתנה להמום ומנצח בו זמנית, ותסמכו על פוטר שיצליח להיראות מופתע ומנצח במקביל. "אני לא מאמין, לילי אוונס לא יודעת משהו בהיסטוריית הקסם ואני כן? וואו, איזה כבוד." הוסיף בדרמטיות.

"מה אני לא יודעת, פוטר?!" היא החלה להתעצבן והוא משחק איתה משחקים.

"אני לא יודע אם באלי לגלות לך, כי אז אני כבר לא אהיה היחיד שיודע." הוא חייך את החיוך יודע כול הכול כך מפורסם שלו.

"אתה ממש נהנה מזה, נכון?!" היא שאלה כשעיניה מצומצמות לכדי חריצים נוקבים.

"ב- ה- ח- ל- ט." הוא הדגיש כול הברה, יודע שהוא מעצבן אותה אפילו יותר. אבל כשראה את הבעת פניה הרצחנית, אמר "טוב, טוב. אני אגלה לך. ארבעת המייסדים, גודריק גריפינדור, רוונה רייבנקלו, הלגה הפאלפף וסאלזר סלית'רין, הם התלמידים הכי גדולים של ה- קוסם, בכבודו ובעצמו, אורברוס מרלין. לא ידעת את זה?" התגרה בה.

בגלל זה הוא שלח אותנו לפה. 

הדלת נפתחה ומנעה מלילי לענות. בפתח עמד גרבר, גמדון הבית, ומלפניו עמד איש גבוה ומזוקן, לבוש בגלימה כחולה שהדגישה את עיניו הכחולות. הוא היה נראה כמו אדם מחושב אבל חם ונעים הליכות. היה זה כמובן, אורברוס מרלין.

"תודה לך, גרבר. מכאן אני אסתדר לבד." אמר בחום לגמדון.

"כמובן, אדונילי. אדונילי ירצה כוס תה ועוגיות?" שאל הגמד בקולו המצפצף.

"לא, תודה לך." הגמד הנהן, קד קידה עמוקה ויצא מהחדר.

"נעים מאוד, אורברוס סניליוס מרלין. ואתם?"

"ג'יימס פוטר"

"ולילי אוונס." אמרו.

"רציתם לדבר איתי?" שאל מרלין בעודו מתיישב על אחת הכורסאות.

לילי הסתכלה על ג'יימס במבט מזהיר. אל תפשל. ג'יימס קלט ומיהר לומר "כן, שמענו שאתה אחד המורים המוכשרים ללימוד קסם והיינו רוצים להצטרף כתלמידים."

"ומאיפה אתם מגיעים?"

"אה.."

"אנחנו באים מ.."

איך מסתירים את העובדה שבאת מהעתיד, אלף שנה קדימה? חשב ג'יימס.

"אנחנו באנו מכפר רחוק." ניסתה לילי, באדישות ככל שיכלה.

"איזה כפר, אם מותר לי לשאול?"

לילי הסתכלה על ג'יימס. אני לא מכירה כפרים באזור, כי אין לי מושג איפה אנחנו!

עכשיו זה היה תורו של ג'יימס להציל את המצב. הוא גייס את הקול הכי בטוח שלו ואמר "הכפר הוגוורטס." לילי הסתכלה עליו כאילו הרגע ניסה לעלות על היפוגריף בלי לקוד קידה קודם, כלומר עשה מעשה ממש מטופש. הוא שיגר לה חיוך של תאמיני, אוונס. 

מרלין הרים גבה בספק. לילי הנהנה, מאשרת את מה שג'יימס הרגע אמר, אבל אמרה בלי קול לג'יימס: טיפש. הוא רק החזיר לה: לחוצה.

מרלין גירד את סנטרו, הנהן ומקץ כמה דקות של חשיבה אמר "אני מוכן לערוך לכם בחינה, אתם מבינים, לא כל אחד מתקבל."

"זה מקובל עלינו." אמרה לילי. ג'יימס הנהן בהסכמה.

"תסכימו לקבל את הכנסת האורחים שלי וללון כאן הלילה? מחר אני אערוך לכם את הבחינה ואם תמצאו מתאימים תהפוך הטירה לביתכם."

בטח שנסכים, אחרת לא יהיה לנו איפה לישון. חשבה לילי. "תודה רבה, זה אדיב מאוד מצידך." מרלין חייך בחום. הוא הוביל אותם אל מסדרון ארוך. על קירות המסדרון נתלו תמונות רחבות ובהם יצורים קסומים, קוסמים משחקים, אוכלים או מפטפטים. דמויות עברו מתמונה אחת לאחרת או בירכו את לילי וג'יימס לשלום. בסוף המסדרון עמדו דלתות עץ כבדות וגדולות, אפילו יותר מגובהו של מרלין. הוא פתח את הדלת ולפני לילי וג'יימס נגלה אולם רחב ידיים, מואר בנרות שריחפו בחלל החדר. באמצע האולם היה שולחן אחד ארוך, ובו הייתה כמות לא מבוטלת של קוסמים ומכשפות עם גלימות מרהיבות. בראש השולחן ישבה אישה בעלת שיער ערמוני ועיניים חומות צוחקות. היא הייתה יפהפייה והיא לבשה גלימה סגולה ומבריקה. הייתה זו אנבת'  רונלדה מרלין. כשדלתות האולם נפתחו והשלושה נכנסו פנימה, הופנו לעברם המון פרצופים תוהים. 

"תלמידי, קבלו בבקשה את לילי אוונס וג'יימס פוטר. אנחנו נארח אותם היום בביתנו ומחר הם יעברו את הבחינה." אמר מרלין לכל יושבי האולם.

אנבת' קמה מקומה וניגשה אל עבר מרלין, לילי וג'יימס. "נעים מאוד, אני אנבת' רונלדה מרלין." אמרה בחיוך חם.

הם מאוד מנומסים ומסבירי פנים פה. חשב ג'יימס.

"נעים מאוד." הושיטו השניים את ידיהם ללחיצה.

"אתם ודאי רעבים. תצטרפו לארוחה." אמרה אנבת'.

לילי וג'יימס הנהנו. הם היו רעבים ומותשים, ואין פלא, הם לא אכלו מאז אתמול בערב. כלומר, אתמול בערב בעוד אלף שנה. מרלין ואנבת' הושיבו את לילי וג'יימס ליד ארבעה תלמידים, שני בנים ושתי בנות. הם היו נראים בגיל שלהם לפחות, אם לא יותר.

הראשון היה עם שיער בלונדי ועיניים כחולות וקרות. הוא היה נאה, אבל נראה קר ושקוע במחשבות. זה שיש לידו נראה ידידותי יותר, עם שער חום ועיניים חומות צוחקות. הוא פטפט עם הנערה שממולו. היא הייתה עם שיער חום בהיר שגלש עד למחצית ביטנה ועיניה היו כחולות, עמוקות ומהפנטות. הנערה האחרונה הייתה שמנמנה במקצת, עם שער ג'ינג'י – חום לא ברור, ועיניים ירוקות חומות  וגדולות.  ג'יימס ולילי העמיסו אוכל רב על הצלחת: עוף ותפוחי אדמה, קטניות, קערת מרק, לחם, פשטידה, ירקות ופירות, וכל אחד מהם לקח גם כוס מיץ דלעת. ג'יימס היה כול כך צמא, הוא לא שתה כבר זמן רב, לגם מהכוס - 

"נעים מאוד, גודריק גריפינדור." הנער בעל השער החום הושיט את ידו ללחיצה, מחייך חיוך חם. רק מההפתעה ג'יימס פלט את כל מיץ הדלעת שלו. על לילי. 

"פוטר!!! מה נראה לך שאתה עושה?!" צרחה לילי בזעם.

אופס..? "עכשיו השתווינו." חייך אליה חיוך מתגרה. "ג'יימס פוטר, נעים מאוד." הוסיף ולחץ את ידו של גודריק גריפינדור. גודריק גיחך מעט. "זו רוונה ריינבקלו," הוא הצביע על הנערה בעלת השער החום הגולש. "זו הלגה הפלפאף," הצביע על הנערה השמנמנה, "וזה סאלזר סלית'רין." הוא אמר והצביע על הנער עם השער הבלונדיני.

רוונה ריינבקלו חייכה חיוך מנומס. "את צריכה עזרה – "

"- לילי אוונס." השלימה אותה לילי. "ולא, תודה." הוסיפה. פוטר הטיפש!! מה הוא רוצה, שנעשה מלחמת אוכל על בסיס קבוע?! לילי ניקתה במהירות את חולצתה והמשיכה לאכול.

"מאיפה אתם מגיעים?" שאלה הלגה, מנסה לפתוח בשיחה.

"הכפר הוגוורטס." אמרו שניהם בתיאום.

"כפר קרוב? מעולם לא שמעתי עליו." אמרה רוונה.

"רחוק." אמרו שניהם.

"אתם התלמידים של מרלין?" לילי העבירה מהר נושא.

השלושה הנהנו. לעומתם, סאלזר סלית'רין לא נגע באוכל שהיה בצלחת שמולו, והוא היה נראה מאוד מדוכדך כל הערב. הוא לא הוציא מילה מהפה, ואפילו לא זיכה את השניים בחיוך או אפילו במבט.

"מרלין הוא המורה הכי טוב ללימודי קסם. אם תתקבלו תרוויחו הרבה השכלה." אמרה רוונה בחיוך.

"ואין לכם ממה לחשוש. הבחינה בהחלט לא קשה." הרגיעה אותם הלגה.

"רק תהיו אמיצים." קרץ גודריק.

וואו. זה כל כך אירוני. חשבה לילי. 

לפתע צעדה נערה גבוהה ובלונדינית אל עבר ג'יימס ולילי. עיניה היו כחולות ושטחיות. היא לבשה גלימה דקה, ורודה ומעט חשופה. היא התיישבה ליד ג'יימס, מחייכת חיוך פלרטטני. "נעים מאוד, לואיז קרמבל." היא הושיטה את ידה ללחיצה.

"ג'יימס פוטר." אמר ונשק לה על גב ידה. הוא לא יכל להשתלט על דחף שהיה לו להציץ לכיוונה של לילי. ללילי פתאום האוכל נראה מעניין מאוד. חושב שהוא ג'נטלמן. כן, בטח, פוטר!

"אז מה הסיפור ביניכם?" שאלה לואיז בסקרנות והצביעה על לילי.

"לואיז! לא שואלים שאלות כאלו!" אמרה רוונה בכעס מעושה.

לילי וג'יימס הסתכלו אחד על השני בשנאה. "אין סיפור." מלמלה לילי.

"כלום, ממש כלום." מלמל ג'יימס.

"אה, את לא בת הזוג שלו?" היא שאלה את לילי בחוסר טקט.

ג'יימס הזדקף. נו, נו. נראה מה יש לאוונס להגיד. הוא הרים גבה בסקרנות.

"ממש לא. כולו שלך." לילי פלטה בזעם. וואו, מה יש לי? זה רק פוטר! חשבה בתסכול. היא התעלמה מהדחף לסטור ללואיז והתעסקה באוכל. כמה שהעוף הזה טעים!

רוונה הסתכלה עליה בסקרנות, בעוד שגודריק והלגה מנהלים שיחה עמוקה על לימוד קסם. כבר מזה חודשים שהם שקלו לפתוח בית ספר ללמוד קסם כשיסיימו ללמוד בעצמם.

"יופי! אני מניחה שקצת חברה לא תזיק לך." אמרה לואיז. שוב החיוך הפלרטטני הזה! חשבה לילי בזעם.  

ג'יימס חייך. "בכלל לא." הוא חש צביטה קטנה בלב, מרגיזה ממש וכל כך בלתי רצויה כשלילי אמרה "ממש לא." הוא התעלם. הוא כרך יד סביב לואיז, גורם לה כמעט להתעלף.

לילי אכלה בזריזות בעוד ג'יימס ולואיז צוחקים ומפטפטים. היא הכניסה את הביס האחרון לפה, ביחד עם מיץ הדלעת וויתרה כבר על העוגה. היא רצתה רק להסתלק משם. "איפה אני ישנה?" היא שאלה את רוונה.

"את וג'יימס תחלקו חדר אורחים ללילה, אם תעברו את הבחינה את תחלקי חדר עם רוונה, הלגה ולואיז, וג'יימס יחלוק חדר עם גודריק, סאלזר וג'ון." אמר אורברוס מרלין כשעבר שם. "אני מניח שתרצי שאראה לך את חדרך?" שאל.

"כן, אדוני." אמרה.

הוא הנהן והוביל אותה אל מחוץ לאולם הגדול. הוא עלה שלוש קומות, הטירה הייתה עצומה, והוביל את לילי אל חדר שבכניסתו הייתה תמונת חדי קרן. לילי נכנסה כשתיקה על גבה. החדר היה גדול מאוד ומרווח. היו בו נרות שהפיצו אור רב בחדר, ארון גדול לבגדים, שולחן כתיבה וכיסא, אח שהפיצה חום בחדר, מקלחת קטנה ומיטה. מיטה זוגית. עיניה של לילי כמעט יצאו מחוריהם. מיטה זוגית?! אני לא מתכוונת לחלוק מיטה זוגית עם פוטר!

"הכול טוב? החדר לטעמך?" שאל מרלין בדאגה.

היא לא רצתה להיות חצופה. מרלין היה יותר מאדיב כשנתן להם לישון פה. לעזאזל. אני אצטרך לחלוק מיטה זוגית עם פוטר! חשבה בתסכול. "כן, הוא ממש טוב. שוב, תודה רבה לך, אדוני. אתה יותר מאדיב כלפינו."

אורברוס מרלין חייך חיוך חם וטוב. "לילה טוב, לילי. אני בטוח שאוכל מחר לצרף שני תלמידים חדשים ללימודים." הוא קרץ בחיבה. "תהיו מחר בשמונה בבוקר באולם הגדול." הוסיף ברצינות. הוא עזב את החדר והותיר את לילי לבדה. היא נכנסה להתקלח וכעבור עשרים דקות יצאה. היא חיטטה מעט בארון ומצאה שמלה ירוקה יפהפייה. היא לבשה אותה והשמלה הדגישה את עיניה. לילי סירקה את שיערה וקלעה אותו לצמה כשג'יימס נכנס לחדר. הוא סקר את החדר וכשראה את המיטה הזוגית כמעט התפחלץ במקום. הוא התעשת, חייך חיוך שובב, קפץ על המיטה והתפרס על כולה.

"פוטר, זו גם המיטה שלי." אמרה לילי בעצבים.

"הבחנה דקה, אוונס."

"תפנה לי מקום."

"לא."

היא נאנחה בייאוש. "למה אתה כזה ילדותי?!"

"אני לא מתכוון לישון איתך באותה מיטה. אני יודע שאת מתה להיות איתי באותה מיטה, אבל מצטער אוונס, זה לא יעבוד לך." חיוך מתגרה הופיע על פניו.

"עלית עלי. אני מתה לישון איתך באותה מיטה!" אמרה בסרקזם.

רעיון שובב עלה במוחו של ג'יימס. "בואי נטיל אוניה. עץ אני מנצח, פלי את מפסידה."

"טוב, בסדר, אני – " לילי שחזרה את מילותיו של ג'יימס בראשה, ואז קלטה. "רמאי! פוטר, או שתפנה לי מקום או שתישן באמבטיה." איימה.

 הוא רטן כשהבין שלילי רצינית וזז לצד השמאלי של המיטה. היא התרצתה ונשכבה על הצד הימיני. לילי כיבתה את הנרות  והם התרחקו אחד מהשני ככל שיכלו. זה היה יום ארוך, ומחר הוא יהיה אפילו יותר ארוך. חשבה לילי בתסכול. היא הזכירה לעצמה למה היא פה – המשימה שדמבלדור שלח אותם לבצע ועתיד הקוסמים שנמצא בסכנה. נשימות קלושות נשמעו מכיוונו של ג'יימס, הוא כבר נרדם. היא בחנה אותו לרגע, את השיער השחור הפרוע, האף הישר, השפתיים האדומות והעבות. היא נזכרה בלואיז קרמבל, הנערה הבלונדינית שג'יימס דיבר איתה היום, אולי הם כבר הספיקו להכיר מקרוב. היא עיקמה את אפה ברוגז לא מוסבר, הסתובבה לצד השני של המיטה ומנעה מכל מחשבה על פוטר לעלות. היא נרדמה במהרה.   

――――

גלימתו של הנער טאטאה את רצפת הטירה בעודו חולף במסדרונותיה. שני הנערים שהצטרפו, לילי אוור וג'יימס פלוצר משהו, ממש לא נראו לו. עד כמה שהוא ידע, אף אחד לא היה אמור להצטרף, ועצם העובדה שהצטרפו שתיים ולא אחד, הדאיגה אותו והפחידה אותו. האדון לא יהיה מרוצה בכלל. בכלל, בכלל.  חשב בפחד. אולי הוא לא צריך לדעת..? הרי מה שהוא לא יודע לא יכול להדאיג אותו. ואם האדון דואג, כולם דואגים. לשלומם כמובן. הם גם לא בטוח יתקבלו ואז אין בכלל סיבה לדאגה. החלטה התגבשה במוחו של הנער. הוא לא יספר על כך לאדון אלא אם כן יהיה מה לספר. רק אם יתקבלו, יפעיל את הטבעת שקיבל מהאדון שבועיים לפני, ויספר לו על הנערים. בינתיים הוא חייב להתרכז במשימה שהטיל עליו. בגלל זה הוא פה. הוא השפיל מבט אל סימן הגולגולת והנחש שיוצא ממנה שהיה מוטבע על זרועו. אם אצליח במשימה, חשב, אני אהיה הקוסם הכי מוערך וקרוב לאדון. וזה בהחלט שווה משהו.  

הפרק הקודם		הפרק הבא