הדור הבא

אלבוס הופתע, וסובב את ראשו לאחור.

"אנחנו בני דודים שניים! סבתא שלו היא אחות של סבתא שלי!", צהלה רוז.
"איזו סבתא?", שאל אלבוס, בתקווה.
"סבתא מצד אבא- סבתא מולי", אמרה, והביטה בפניו- מחכה שההבנה תפציע עליהן.
ואכן, בשניות זה קרה. "אבל גם סבתא שלי זו סבתא מולי! גם אנחנו בני דודים שניים!", קרא בכיוונו של ליאון.
"אז כולנו בני דודים..." אמר ליאון בשקט.

אלבוס ורוז קצת הופעו מההבנה הצצוננת, אבל התעלמו.
"בואו נחזור לקרון", החוותה רוז לכיוון קרונם.
הם הלכו אליו, אבל כבר היו שם כמה ילדים גדולים, שנה חמישית.

ילד שמן התקרב אליהם בשניה שליאון פתח את הדלת.
"צאו מפה!", אמר להם ברוגז.
"אבל זה המקום שלנו!", אמר אלבוס, "אנחנו היינו פה ראשונים."
"לא מעניין אותי!", שצף השמן, "צאו מפה עכשיו!", והוא הניף את ידו הימנית קדימה ואחורה, לאות שיצאו.
חבריו שישבו בקרון גם הם הצטרפו אליו, והביטו בהם במבטים מאימים.
"הזדמנות אחרונה", אמר ילד אחר, "שלוש, שתים, אחת... בכוח!"

והילדים דחפו אותם בגסות וללא רחמים. את אלבוס דחפו השמן ועוד ילד, אחד בראש ואחד בבטן. נעליו של אלבוס נגררו על הרצפה בכבדות.
"עצרו", אמר ליאון בשקט, ולמרבה הפלא, הם עזבו אותם, מביטים בליאון, כמו מחכים לעוד פקודה שתצא מפיו.
"עכשיו תנו לנו להתישב פה ואתם צאו- ושזה לא יקרה שנית".
הם הינהנו בראשם, והלכו אחד אחרי השני בטור מסודר, משתדלים להתרחק כמה שיותר מהקרון.
"מה?!", שאל אלבוס את ליאון, שעה שהתישבו בקרון.
"עזוב, זה לא משנה", אמר ליאון בהינף יד שאומרת ביטול.
"חייבים להגיד אותם למישהו. תראה את רוז", אמר אלבוס והביט על רוז ברחמים.
הקשת שלה היתה עקומה, השמלה שלה התלכלה מטינופת ידיהם של הילדים, ועל פניה היו שתי שריטות.
"לא, אנחנו לא שטינקרים", אמר ליאון.
"אין מצב!", קם אלבוס, "זה לא יעבור בשתיקה!"
"לא!", ליאון הושיב אותו חזרה בכוח, "אתה ממש לא הולך להגיד!"

רוז גנחה. היא נשכבה על הספסל שמול הבנים, שהיה לשלושה מושבים, פניה מופנות אל הקיר.
"טוב," אמר אלבוס, "אבל פעם הבאה לא אכפת לי מה אתה אומר".

"אל תשכחי- יש שניצל במקפיא, הוא אוהב לאכול את זה שרוף. ואם הוא רוצה גלידה- אני מרשה לך לכשף עוף לצורה של גלידה. לא יזיק לו לאכול דברים יותר מזינים...", הרמיוני וויזלי נתנה למריאטה המטפלת הוראות אחרונות.
"ולטוס במטאטא הצעצוע שלו מותר רק בחדר המשחקים- בכל שאר המקומות יש דברים שבירים. גם השרביט צעצוע שלו נמצא פה, אם הוא רוצה לשחק - - -", מריאטה קטעה את הרמיוני: "אל תדאגי מתוקה, אני יודעת איך לשמור עליו. תסמכי עלי, את יודעת שאין לך ממה לחשוש - נכון?", אמרה מריאטה במתיקות.

"ברור, ברור שאני סומכת עליך," אמרה הרמיוני, "פשוט.. פשוט.. עזבי, בסדר. להתראות! אנחנו נבוא בעוד שלוש שעות. ביי הוּגוֹש שלי!", נופפה לבנה הקטן.

רון נאנח כשנסגרה דלת ביתם. "את יודעת שאני לא סומך עליה".
"אוי, נו, רון", אמרה הרמיוני, "תפסיק להיות כזה מקובע. אן פרשה! היא עובדת במשרד הקסמים, וזה בהחלט נשמע לי נכון לפתוח עתיד כך, מאשר בתור ביביסיטר? באמת, רון - בגלל שמריאטה מבוגרת ואן היתה צעירה? גם אן היתה לא אחראית, היא היתה - - -"
"נו, אל תתחילי שוב," נכנס רון למכונית המכושפת.

"ראית איזו טירה מהממת, אלבוס?", התלהבה רוז בשעה שנכנסו בדלתות הענקיות להוגוורטס, ושכחה לגמרי את הכאבים. "פשוט מ-ד-הים!".
הם התישבו בשולחן שיועד להם, שמעו דבר פתיחה של המנהל (רִישֶׁדסוֹן) ולא ממש הקשיבו, ואז באה המצנפת, פצתה את פיה ואמרה בשיעמום, בלי שום מנגינה, כמו מעין דיקלום של משהו חוזר ונשנה:

"לפני המון-המון שנים ארבעת המיסדים,
רצו לבחור להווגורטס סוגים של תלמידים.
רוונה רייבנקלו אמרה: חכמה זה נדרש, כדי שהלימודים ילכו בקלות ולא בחוסר מעש.
הלגה הפלפאף טענה: טוֹב לב- זה מקומו, כי רק כך בית הספר יהיה שמח, כיעודו.
גודריק גריפינדור התעקש: קבלו רק אמיצים, כדי שיתממש חוזק הקוסמים.
סלאזר סליתרין היה מאוד נחרץ: שאפתנים צריכים להיות, שיגעו בתהילות.

ראו כולם שדעותיהם חלוקות,

אמרו: נכניס תלמידים מכל הרצונות.
נחלק אותם לארבעה קבוצות-
וכל קבוצה לפי אופיה תיקרא על שמינו בכל השנים הבאות.

כעת אמיין אתכם לארבעת הקבוצות,

שנקראות 'בתים',

וכל אחד ישמח בחלקו-

כי זהו יעודו.

המצנפת סיימה את דבריה שהיה נראה לרווחת כולם, ורוז לחשה לאלבוס:
"כל שנה היא אומרת את אותו הדבר, וגם לא היא המציאה את זה- זה המנהל. המצנפת היא פשוט מצנפת מיון שהטילו עליה לחש ציטוט, ופשוט המנהל הקליט את עצמו אומר את זה המצנפת חוזרת על זה, בקול שלה."
כן, אלבוס באמת חשב שה'הרצאה' לא היתה ממש מדהימה.

"הגיעה זמן החלוקה לבתים", אמרה בקול מכשפה שנראתה בסביבות גיל השלושים, כנראה מורה, "אתחיל להקריא את השמות. תלמידי השנה הראשונה- בעת קריאת שמכם אנא גשו לכיסא העומד לפני, ואניח את המצנפת על ראשכם. שבו בשולחן הבית החדש שלכם, ויגש התלמיד ההבא בתור".

מה הופתעו השלושה (אלבוס, רוז וליאון) כאשר התלמידה הראשונה היתה "וויזלי, רוז!"

רוז ניגשה בצעדים כושלים אל המצנפת.

הפרק הקודם		הפרק הבא