הכתם האנושי

תודה לHollywood על התגובה המקסימה, שהייתה ללא ספק שוות ערך לעשר תגובות קצרות. יכול להיות שמשחקי הכס השפיע עלי באופן לא מודע - הדימיון מתבטא גם בהתחלטה שלי לא לתת לפרקים שמות אלא לקרוא להם בשם של הדמות שמככבת בהן. בכל אופן, התגובה הייתה נפלאה. נראה לי שבטעות הצבתי לעצמי רף קצת גבוה להמשך, אז אני מקווה שאני אצליח לעמוד בו ^^"

2

רגולוס

דמבלדור היה, ללא ספק, גאון רטורי.

המילים שלו לא יצאו לרגולוס מהראש, גם כשקהל התלמידים החל להתפזר, והוא מצא את עצמו יושב לבד מול הבימה והיציעים הריקים.

הוא הסתכל בכף ידו. קשה היה לו להתמודד עם מחשבה שהקווים שחרוטים בה, אלה שתמיד היו שם, יום אחד ייעלמו.

"...לעולם אל תשכחו שקורצתם מאותו החומר - ושיום אחד תשובו אליו..."

זו הייתה מחשבה מטרידה. לדמבלדור הייתה נטייה מרגיזה להגיע דווקא אל הנקודות הרגישות ביותר של ליבו ולמשש אותן בסקרנות חסרת התחשבות.

לבסוף רגולוס לקח את גלימתו והחל ללכת לכיוון אזור הכיבוד, מודע לכך שהוא מתעכב בהרבה אחרי כל שאר האורחים, ושהוריו בוודאי מחפשים אחריו על מנת להבהיר לכל הנוכחים שהוא בן הרבה יותר מוצלח מאחיו.

נראה שזו מילה שמגדירה אותו – מתעכב. לפעמים נדמה לו שהוא מפגר באופן עקבי בכל תחום בחייו: התפתחותו הפיסית הייתה איטית, הוא היה מאחר כרוני, ותמיד נדמה היה לו שהוא האחרון להבין את המתרחש סביבו. אפילו להגיע אל העולם הוא איחר; אם רק היה מקדים את אחיו הבכור ברחם אימם, הטרגדיה המפורסמת הייתה נחסכת ממשפחתו.

על הרקע הפוטוגני של הטירה ושמי הקיץ הכחולים, הורים גאים הרעיפו אהבה על ילדיהם הבוגרים, וקבוצות תלמידים מלאי התרגשות החליפו ברכות ותוכניות לעתיד. רגולוס מצמץ כמו חולד תחת השמש הקופחת, הבזקי המצלמות והחיוכים, ועשה את דרכו בין האנשים מבלי למשוך תשומת לב.

הוא הבחין בבני משפחתו עומדים מופרדים מכל השאר. לוציוס מאלפוי ניהל דיון איטי עם המורה להתגוננות מפני כוחות האופל, בעוד בת דודתו של רגולוס, נרקיסה, תלויה על זרועו בשעמום מתון.

הוריו עמדו בנוקשות במרחק מה מהם, מכבדים את הקהל בנוכחותם מלאת הגאווה בחוסר רצון, לא מנהלים אינטראקציה עם אף אחד, גם לא זה עם זו. רגולוס ניצל את ההזדמנות על מנת לנסות לבחון אותם מעיניו של זר. הוא מצא את עצמו מסתכל על זוג טהורי דם שמטרת נישואיהם המאורגנים הושלמה באופן לא משביע רצון, וכעת הם חיים את חייהם בבועה של גינונים חסרי חשיבות ודעות קדומות.

נקודת המבט הזו עוררה בו תחושות לא רצויות, לכן החליט להתרחק ולגזול לעצמו עוד זמן קצר של שלווה לפני שיאלץ לעמוד מולם.

"רג! הי, רג!"

רגולוס זיהה את הקול. הוא נעמד על מקומו והמתין שאחיו ידביק אותו, כאילו היה נתון תחת כישוף שלא אפשר לו להתעלם מהקריאה.

סיריוס קרע את עצמו מהתרחשות הומה על מנת להשיג אותו, צעדיו הארוכים גומעים את הדשא הירוק תחת רגליו. רגולוס הביט בו בעודו מתקרב, חושב שזה המקום אליו אחיו שייך; מקום של שמש נצחית ואנשים חסרי דאגות.

הם עמדו זה מול זה למשך רגע, אף אחד מהם לא בטוח כיצד בדיוק להתנהג. לבסוף רגולוס הושיט את ידו. סיריוס התעלם מהמחווה וחיבק אותו. רגולוס עמד ללא ניע, מחכה שאחיו ימצה את הפעולה. הוא תמיד נמשך יותר לפן הפיזי מבין שניהם; זה התבטא באופן בולט באישיותו החמה והנלהבת, שבאה בניגוד מוחלט למתינות והשקט של אחיו, ובמראה החיצוני שלו.

שני האחים ניחנו במאפייני בית בלק, ובכל זאת, היו שונים זה מזה כשני פתיתי שלג. סיריוס ניחן בעניים אפורות פראיות, כמו של אימם, לסת גברית, חזה חסון  וכתפיים רחבות. לעומתו, רגולוס זכה בזוג עניים כהות שהיו שייכות רק לו, פנים רזות, סנטר מחודד, אף קטן ומבנה גוף צר וארוך. הוא היה רזה וחיוור מכדי להיות מושך כאחיו – נראה שמשהו בהופעתו עדיין לא עבר את שלב הנעורים. אך הבעיה הזו הטרידה אותו רק לעיתים רחוקות.

פעם הוא שמע על תיאוריה מוגלגית לפיה מראהו החיצוני של אדם נקבע בעודו שוכן ברחם אימו, על ידי אינספור תאים זעירים מלאים במידע אשר נקשרים יחדיו בגופו באופן אקראי כמעט לחלוטין, על פי טבעו של כל שביב מידע. הוא חש דחף עז להאמין בתיאוריה הזו, אף על פי שהייתה מוגלגית, וסתרה את כל מה שהוריו לימדו אותו: שנשמתו של אדם מקרינה באופן ישיר על הופעתו החיצונית ככל שהוא מתבגר.

לאור זאת, רגולוס מצא את עצמו חושב יותר מפעם אחד, בעוד הוא מאזין לעוד אחת מסדרות הריבים והענישה שהיווה חלק משגרת היום בבית המשפחה בשנים האחרונות, שלסיריוס בוודאי יש נשמה יפיפייה. מדוע הוריו מתעקשים כל כך שמה שלמדו כל חייהם הוא האמת האחת והיחידה, ובאותה הנשימה מגנים את בנם, שירש מהם כל תכונה, מיופיו החיצוני עד הכריזמטיות וחוסר הפשרות שלו?

"אני מניח שכאן אנחנו נפרדים?" סיריוס אולי היה תלמיד גריפינדור, אך הוא לא היה תמים.

"אנחנו ללא ספק לא מסתובבים באותם החוגים החברתיים," אישר רגולוס.

סיריוס נתן בו מבט עקום. רגולוס ידע מה הוא עומד להגיד. "רג, אתה יודע שאתה לא חייב ל-"

"אני בחרתי את הדרך שלי, סיריוס. ואתה בחרת את שלך. זה בסדר."

סיריוס לא נראה מרוצה. למרות היותו כבשה שחורה במשפחה, מאפייני המשפחה לא בטלו עליו, והוא ניחן בדחף לגרום לשאר העולם לראות את המציאות בדרך שלו.

"אני יודע שאף פעם לא היינו קרובים, אבל לא הייתי רוצה שנהיה זרים. אתה בן המשפחה הלא- מנושל היחיד שלי שאני מסוגל לסבול איך שהוא." סיריוס חייך חיוך עקום. "אני ואתה – אנחנו בעצם די דומים, לא? אני יודע שאתה לא באמת מסכים עם זיבולי השכל שלהם..."

רגולוס ידע שהגורל ייעד להם דרכים שונות, לכן לא אמר דבר.

"רג... אתה לא... רע."

"החברים שלך מחכים לך," קבע רגולוס.

עניו של סיריוס צועפו בעננים קודרים. גאוותו נפגעה בשל ניסיון הפיוס הכושל שלו, ואכזבה התעוררה בו. רגולוס חש את האכזבה הזו כמו קוץ בעקבו – כאב מרוחק וחודרני שיכול היה להימנע אם היה בוחר ללכת בדרך אחרת.

"שיהיה." המילה נותרה תלויה באוויר גם אחרי שסיריוס הפנה לו את גבו והתרחק.

רגולוס חש שהשיחה הייתה מלאה מילים שהיו צריכות להיאמר, ולא נאמרו. הוא בעצמו יכול היה להעלות בדעתו תריסר מבלי להתאמץ כלל. הוא חש תחושת החמצה שליוותה אותו באופן קבוע בחייו, בעוד שמצד שני הוא חש שביעות רצון לנוכח החסד שעשה לאחיו הבכור מבלי לזכות אפילו בתודה.

מסביבו, משפחות ותלמידים אקראיים החלו לנוע לכיוון שערי הטירה. רגולוס ידע שזה הזמן להתמודד עם הוריו.

הוא מצא אותם באותו המקום, ניצבים כחומת קרח תחת השמש בעוד פרופסור סלגהורן העצבני, מתנדנד על כריות רגליו וממשש את מצנפתו, משתדל לשוחח איתם. פניו הבצקיות התמלאו הקלה כשהבחין ברגולוס.

"הינה אדון בלק הצעיר! בדיוק סיפרתי להוריך על הביצועים המרשימים שלך בבחינות סוף השנה." הוא לחץ על כתפו הרזה של רגולוס באצבעות קצרות ושמנות. הוא חש עירוב מוכר של רתיעה מפני המגע הצונן והזר בשילוב עם תחושת נחמה נעימה ובלתי ברורה. "אתם בוודאי מלאי נחת, אדון וגברת בלק - שני בנים מוצלחים כל כך בבית אחד! סיריוס עבר כמעט את כל הבחינות בהצטיינות יתרה! אך אתם כמובן כבר יודעים את זה..."

"הצלחתו של רגולוס במקצוע שלך משמחת אותנו מאד, פרופסור," השיבה גברת בלק בנימוס קריר, כהרגלה, מתעלמת מאזכור שמו של בנה הבכור. היא הביטה בבנה הצעיר. "איפה היית?"

"שוחחתי עם פרופסור מקגונגל, אמא. לגבי אפשרות של לקיחת קורסים מתקדמים יותר בשינוי צורה בשנה הבאה," הוא שיקר ללא מאמץ.

"אני לא מופתע שלא רק במקצוע שלי אתה כל כך מוצלח!" אמר סלגהורן בלבביות אשר צוננה מייד על ידי אדישותם של הזוג בלק. הוא פלט שיעול.

"ללא ספק," אמרה גברת בלק. "רגולוס הוא תלמיד שקדן להפליא."

"נכון, בהחלט נכון... ובכן, שתהיה לך חופשה נעימה, אדון בלק. אני מקווה שאראה אותך במועדון הסלאג בשנה הבאה?"

"כמובן, פרופסור."

המורה לשיקויים חיכך בגרונו וכבש את מצנפתו על מצחו המיוזע. "ו, אה... שמור על עצמך, כן? עם כל מה שקורה שם בחוץ..."

"כמובן. גם אתה."

הוריו הוזמנו לתה אצל ראש ועד ההורים. רגולוס ישב לצידם בשתקנות צייתנית בעוד האיש המיוזע משתדל לחלוב מהם תרומות לבית הספר בין שיחות אקראיות על תוכנית הלימודים לשנה הבאה ועל המצב הביטחוני העגום.

"בעבר קוסמים ומכשפות באזור הכפרי היו מרגישים בטוחים להשאיר את דלתותיהם פתוחות לאורך כל הלילה," סיפר ראש הוועד, מגניב את מטפחתו הספוגה אל מצחו בין הלגימות. "היום תמצאו שכל הדלתות סגורות על בריח מחוזק בלחשים! האנשים מפחדים. אומנם העבריין מעורר האימה לא הראה את פניו המכוערות כבר זמן מה, אבל אתם יודעים, אי אפשר לדעת מי עובד בשבילו ומי לא... זה יכול להיות כל אחד. אני תוהה – מתי הספיק לאסוף סביבו כל כך הרבה תומכים, בלי שאף אחד ישים לב להתחזקותו?"

הוריו של רגולוס השיבו תשובות מנומסות ואינטלקטואליות שהיו חסרות משמעות. רגולוס נזכר בכל הפתקים שהבחין שמועברים בסודיות בין תלמידי סלית'רין במסדרונות ההומים, בשיחות הנלהבות בחדר המועדון על מקומם של הקוסמים בעולם, בקול הרגליים השקטות המטופף במדרגות המגורים בחשכת הליל. האמונה התפשטה בקרב האנשים הצעירים כמו מגפה של הזיות מתוקות, שהתקיימו בקרבם במשך כל כך הרבה זמן שהם כבר הפכו לחלק מהשגרה.

רגולוס לא ידע כמה שנים נערים ונערות, אשר נולדו אל עולם בו הכל כבר הוחלט למענם, שכבו במיטותיהם במעונות סלית'רין וחלמו על חופש וכוח. הוא רק ידע שאם ימשיך לחיות בקרבם של אותם נושאי הנגיף המסוכן והמפתה, בקרוב מאד גם הוא עשוי להידבק בו.

אחרי התה הוריו של רגולוס חזרו הביתה בפולו, והוא אחריהם. הוא צעד בקלילות מחוץ ללהבות הירוקות ומצא את עצמו בטרקלין של כיכר גרימולד מספר 12 – הבית שלו.

אימו כבר הייתה עסוקה בשפיכת אי שביעות רצונה כשנכנס. אביו לקח את הזמן בפשיטת גלימת הטקס שלו, ורגולוס ידע שהוא לא מקשיב לה.

"אני מקווה מאד בשביל סיגנוס שהשידוך שהוא מצא לבלטריקס יהיה מוצלח. ראית איך היא מתנהגת, אוריון? היא זקוקה לבעל שיאלף אותה וישים קץ לפריצות שלה. אני עדיין לא מאמינה כיצד הוא העז לבטל את האירוסין שלה עם -"

"זה מספיק, וולבוגרה," קטע אותה אדון בלק בזעף. הוא נטש את גלימת הטקס שלו על הספה לטיפולו של גמדון הבית ופנה לצאת.

"לאן אתה הולך?"

"יש לי עבודה לעשות."

לאחר כמה דקות, רגולוס שמע את ההד המוכר של דלת חדר העבודה שלו נסגרת אחריו.

גברת בלק התיישבה על הספה וזימנה את אדום הרגליים הקבוע שלה על מנת לתת מנוחה לרגליה. היא סידרה את שמלתה ואז הביטה ברגולוס, שעדיין עמד מול האח והמתין לאישור ללכת לחדרו.

"הפכת לבחור נאה, רגולוס," היא אמרה בנונשלאנטיות רכה שרגולוס הכיר כאחד מהדרכים הבלתי - מובנות שלה להראות חיבה. רגולוס כמעט חייך לנוכח הגילוי. "בקרוב נצטרך למצוא לך שידוך הולם. כמובן שבנות דודך כבר לא באות בחשבון, לנוכח הצביעות המחרידה של הוריהן... אך אין צורך לדאוג – ברגע שנכריז כי היורש לבית בלק מחפש כלה, עשרות בנות צעירות ממעמד הולם יתחרו על הזכות להינשא לך. הרעיון לא משמח אותך? בוא לפה – מחריד שאתה מרשה לעצמך להיראות בחברת אנשים בהופעה מרושלת כל כך..."

הוא התיישב לצידה על הספה והיא החלה לסדר את צווארון חולצתו ואת עניבתו, שהיו ישרות ומגוהצות לחלוטין וכלל לא נזקקו לסידור.

"בעוד שנה תסיים את הלימודים, ואז תיקח את מקומך לצד אביך בניהול הון המשפחה. ההון צפוי רק לגדול, לאור ההתפתחויות המספקות האחרונות..."

רגולוס ידע שהיא מדברת על התחזקותו של אדון האופל, אשר כינה את עצמו הלורד וולדמורט, שתקצירי נאומיו המלהיבים והשקפת עולמו עברו מפה לאוזן בקרב המשפחות טהורות הדם, מספקות קרקע פורייה לנגיף הזיות החופש להתפשט.

"אני רשאי ללכת?"

"לא. קרא לקריצ'ר שייקח את המטען שלך למעלה, ואז עזור לי להסיר את הענק הזה."

רגולוס עשה כדבריה. גמדון הבית המכוער של המשפחה הופיע מייד למשמע קריאתו של אדונו הצעיר, וקיבל את הציווי בצייתנות מושלמת, עניו הענקיות נוצצות מדמעות התרגשות בעודו אוחז במזוודה ונעלם.

רגולוס התייצב מאחורי משענת הספה ופתח את סוגר הכסף של הענק של אימו בידיים זהירות ומיומנות.

"ביום חמישי אנחנו מוזמנים לחתונה של בלטריקס," היא פטפטה בעוד בנה ממשיך לעמוד מאחוריה. רגולוס האזין בסבלנות, מבין כמה האישה הזו בודדה. היא באמת ובתמים אהבה אותו, הוא ידע; אבל כמותו, היא פשוט לא ידעה כיצד לתרגם את מה שחשה למילים. את החינוך הזה לא העבירו בבית בלק האצילי ועתיק היומין.  "ציוויתי על קריצ'ר לאסוף למענך גלימת טקס חדשה. אני בטוחה שהיא תהלום אותך להפליא. תשתדל להיראות מסביר פנים – אני חושבת שאנצל את ההזדמנות על מנת להכריז שאנחנו מחפשים שידוך. בנוסף לזה, לאדון לסטריינג' יש חברים בעלי השפעה במשרד הקסמים וב... מקומות אחרים. אני מעוניינת שתעשה רושם טוב. אתה יכול ללכת עכשיו, אם אתה רוצה."

רגולוס רכן ונשק ללחייה המאופרת של אימו. אז הוא יצא והיא נותרה לשבת, כאילו המחווה לא התקיימה כלל, אך בתוך שניהם חיה ישות חופשייה ובלתי מחונכת, מקור חייהם הטבעי, אשר נדלק ופרפר ברגע המגע האוהב.

בחדרו, גמדון הבית הדליק למענו את האש באח והיה בעיצומו של תהליך סידור החפצים בחדר כשרגולוס נכנס. בגדים מקופלים בקפדנות נעו כקרונות רכבת והניחו את עצמם במגירות המתאימות של ארון הבגדים שלו, בעוד ספרים מסתחררים סביב המנורה ומחפשים את מקומם על המדפים; קריצ'ר ניווט תיבת עץ מגולפת נעולה במנעול זהב מחוץ למזוודה והחליק אותה למקומה הקבוע מתחת למיטה.

רגולוס התיישב על מיטתו, חש תחושת נינוחות נעימה, וצפה בגמדון הבית מסיים את עבודתו בחופזה אך בדייקנות.

"קריצ'ר שמוח- שמח שאדון צעיר חזור- חזר הביתה!" הוא הצהיר בהתרגשות בקולו החורקני, מחייך חיוך מכוער ומאושר. "קריצ'ר היו- היה בודד- בודד כשאדון רגולוס להיות בבית ספר... אדון רגולוס רצו- רוצה לאכול? או לשתות? קריצ'ר הכין אמבטיה ו-"

"אמבטיה תהיה נפלאה," אמר רגולוס. להטו הבלתי פוסק של גמדון הבית לפנק אותו עוררה בו חדווה מוזרה בכל פעם שחזר הביתה מבית הספר.

"קירצ'ר לבדוק שמים חמים! קריצ'ר להכין מגבות! קריצ'ר-" גמדון הבית נעלם באמצע המשפט.

רגולוס ניגש אל האח וחימם מולה את כפות ידיו הקרות באופן תמידי. בכיכר גרימולד מספר 12 הצינה הייתה אורחת קבועה, ותחושת ריקנות עמומה הדהדה בחדרים העצומים, בין הרהיטים העתיקים. למרות זאת, רגולוס שמח לחזור הביתה. הוא לא ידע אם אי פעם יוכל לוותר על תחושה ההגנה שהמקום השרה עליו, לא משנה כמה מנוכר עשוי היה להיות לפעמים.

קריצ'ר התעכב. רגולוס הניח שהוא עושה מאמצים מיוחדים להפוך את חווית הרחצה של אדונו לנפלאה, או שנאלץ לטפל בפקודה מיידית מפי אחד מהוריו של רגולוס או מפי -

לרגע רגולוס שכח שסיריוס כבר לא נמצא שם על מנת להעמיס על היצור המסכן שלל מטלות חסרות תכלית שהוא היה יוצר מתוך גחמה להרגיז את שאר בני הבית, ואת גמדון הבית בפרט.

רגולוס נעל את דלת חדרו. הוא ידע שאם אחד מהוריו יהיה מעוניין להיכנס הוא לא יתקשה להפוך את לחש הנעילה שלו, אך זה לפחות יקנה לו זמן להשיב את סודו למחבואו.

הוא כרע לרגלי המיטה וגרר את התיבה החוצה. מכוון את שרביטו אל המנעול, הוא מלמל, "ספסיאליס פארפקטוס." המנעול נפתח, מאפשר לו לחזות בתוכן הסודי.

התיבה הייתה מלאה ספרים.

למראית עין, לא היה שוני בין הספרים שבתיבה לספרים שמילאו עכשיו את המדפים בחדרו של רגולוס. אך הכותרות ושמות המודפסים עליהם הסגירו את מהותם האמיתית לידיו של הקורא המלומד; שמות כגון 'שיקספיר', 'אלן פו', 'דיקנס', 'ניצ'ה' ו'דוסטויבסקי' הוטבעו על עמודי השדרה המהודרים של הכרכים העטופים בעור. רגולוס העביר עליהם את ידו באהבה, המילים הממלאות את כרסו של כל אחד ואחד מהם חרוטות בזיכרונו והבנתו.

ברווח שבין הכרכים המסודרים לבין דופן התיבה היה תחוב כרך כיס מהווה עטוף נייר. רגולוס הוציא אותו בעדינות ודפדף בו, כמעט לא מסוגל להתאפק עד לרגע בו הוריו יפרשו למיטותיהם והוא יוכל להתייחד עם החוכמה היפיפייה שבין הדפים בשלווה.

'פאוסט', הודפס באותיות שחורות חסרות ייחוד על הכריכה הריקה. בין הדפים קרצו אליו שורות המחזה, עיקולי האותיות מושכות אותו יותר ממראה של כל נערה.

לא מסוגל לשלוט בעצמו, הוא פתח את המחזה באחד החלקים האהובים עליו.

עד מהרה קריצ'ר נכנס להודיע לו שהאמבטיה שלו מוכנה, והוא נאלץ להסתיר את הספר מתחת לכרית שלו. לפני שנקרא להתרחץ, הוא הספיק לקרוא שורות בודדות בלבד:

'אם זה תמצא אותי שרוע על מצע נחת,

מי ייתן ויהיה זה סופי בו במקום!

אם תפתה אותי בחנופת שקר,

ואם אמצא סיפוק בעצמי,

אם תרמה אותי בעונג,

אז יהיה זה יומי האחרון!

הימור זה אני מציע לך!'*

__

*מתוך 'פאוסט' מאת גטה, 131. תרגום חופשי.

הפרק הקודם		הפרק הבא