הכתם האנושי

3

סוורוס

טקס חלוקת התעודות לא יכול היה להסתיים מהר מספיק בשביל סוורוס סנייפ. הוא בחן את התעודה שלו בעודו הולך בשולי הקבוצה העליזה של בני שכבתו, ולא יכול היה להתעלם מתחושת חמיצות שעורר בו המראה הפשוט של הקלף.

בזאת אנו מצהירים על סוורוס טוביאס סנייפ,

בוגר בית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות ונתין משרד הקסמים של אנגליה,

כקוסם מוסמך לכל תנאי ודבר, מהיום הזה ולכל ימי חייו.

על החתום...

בתחתית הוטבעו החתימות המסוגננות של פרופסור דמבלדור ושל שרת הקסמים.

זהו זה. בשביל פיסת הקלף העלובה הזו הוא נאבק כל השנים האלה - להגיע להוגוורטס, להיות הטוב ביותר... כעת, כשכל התלמידים צועדים יחדיו אל אזור הכיבוד, שם ישהו כולם יחדיו בפעם האחרונה (תודה למרלין), הוא לא חש תחושת ניצחון או הצלחה.

הוא עבר את כל בחינות הכשופומטרי שלו בהצטיינות יתרה, לאחר שעות של שקדנות. הוא קיבל תעודה אשר מוכיחה, ללא כל ספק, שהוא קוסם אשר מממש את זכותו הטבעית. ובכל זאת, הוא עדיין הולך בשולי הקבוצה לבדו, מוקף בצחוק זר. הוא עדיין סווניליוס סנייפ הקודר ומעוקל האף, רק שעכשיו הוא מחזיק גיליון קלף מוכתם במעט דיו.

הוא הותיר את התלמידים האחרים מאחוריו, ממשיך בטיפוס לכיוון הטירה. הוא הזיע בשמש הקופחת, גלימת הטקס המיושנת והמכוערת שרכש בחנות יד שנייה בהוגסמיד לכבוד המאורע מכבידה עליו וגורמת לו להתגרד.

הוא הלך ישר למרתפים, צועד צעדים ארוכים ומהירים. הוא בקושי זכר שאמר את הסיסמא וחצה את חדר המועדון, הוא רק ידע שהוא לבדו במגורי השנה השביעית, ושהלהבות המלחכות את הקלף לפקודת שרביטו מעלות עשן שחור בעל ריח עז.

הוא הותיר את הקלף שרוף למחצה על הרצפה ופשט את גלימת הטקס בתנועות אלימות ועצבניות. היה עליו לדעת לא לצפות ליום המחורבן הזה. למה הוא חשב שהוא יהיה שונה מכל יום אחר בחייו העלובים?

הוא לבש את בגדי היום- יום הבלויים שלו, לקח את המטען שלו ועזב את המעונות בצעד עצבני, לא טורח להקדיש חצי מחשבה לעובדה שזו הפעם האחרונה בה יראה את החדר הזה.

הוא הפציע בשנית אל שמש הקיץ השנואה. התגודדות התלמידים וההורים עוד הייתה בשיאה. הוא היה נחוש לעקוף אותה ולהגיע למקום בו יוכל להיות לגמרי לבדו עם מחשבותיו העגומות, לכן צעד בתקפות במורד המדרון, המזוודה שלו רומסת את הדשא בעודה ממהרת בעקבותיו ככלבלב.

"סוורוס סנייפ!"

סוורוס סב לכיוון הקול בשרביט שלוף, מוכן להסיר מעקבותיו כל טפיל לא נחוץ. מאלדון אברי התקדם לכיוונו בצעדים חתוליים, עדיין לבוש בגלימת הטקס והמצנפת שלו, תעודת הקוסם שלו מגולגלת בידו. סוורוס החזיר את שרביטו למקומו בתנועה זריזה וכמעט בלתי – מורגשת.

"לאן אתה ממהר כל כך, סנייפ?" הוא שאל, בוחן את סוורוס בעניו המלאות תבונה חלקלקה. "החגיגה כאן עוד לא הסתיימה. פרופסור סלגהורן מחפש אותך, אתה יודע?"

"אני מוכרח לעזוב," אמר סוורוס. "אימי חולה, ואבי... נסע הבוקר. עלי לשוב הביתה על מנת לטפל בה."

"מובן בהחלט," אמר אברי בגיחוך, וסוורוס ידע שהוא לא מאמין לו. "אני מניח שגם השנה מיס פרינס תהיה חלשה מכדי להגיע לנשף השנתי של המשפחות טהורות הדם?"

סוורוס לא ידע בדיוק מה התרחש בכנס המשפחות הטהורות הדם האחרון בו אימו השתתפה - הוא רק ידע, מניסיון עבר, שהאזכור הקל ביותר של האירוע עשוי היה להביא אותה לסף התמוטטות עצבים. והוא ידע דבר נוסף – שאברי לועג לו ללא בושה.

"להתראות, אברי."

"עוד רגע אחד, סנייפ," אמר אברי, אוחז בזרועו של סוורוס בתנועה זריזה. סוורוס תקע מבט ביד, ואז הביט בפנים השייכות להן בזעף. "יש לי הצעה שאולי תהיה מעוניין לשקול."

"דבר," פלט סוורוס בקוצר רוח.

"אבי מחפש עובדים – אתה יודע, הוא יושב ראש הגוף לתקני מסחר בינלאומי קסום. הוא נתן לי יד חופשית להמליץ על כל מי שאני רואה כמתאים. ואתה, סנייפ – טוב, כולם יודעים שאתה היית התלמיד הכי טוב בסלית'רין."

"אני לא רואה איך הידע שלי בקסמים יכול לסייע לי בכתיבת מכתבים רשמיים," אמר סוורוס בזלזול, מושך את זרועו מתוך אחיזתו של אברי.

היו לו תוכניות ברורות מאד לגבי עתידו המקצועי; חקר בנושא קסמים עתיקים היה בראש סדר העדיפויות, ביחד עם מחלקת המסתורין. במקרה הגרוע ביותר יתפשר על קריירה הקשורה באסטרונומיה או בשיקויים, אבל ידע שלעולם לא יפסיק לשאוף לחקור את הקסמים המסתוריים והעתיקים שריתקו אותו באמת. תפקיד פקידותי במחלקה לשיתוף פעולה בינלאומי קסום לא נכלל בשום מקום ברשימה שלו.

"אם כך אתה חושב," אמר אברי במשיכת כתפיים. "בסדר גמור. אני מכיר תריסר קוסמים נוספים שיהרגו בשביל המשרה הזו... אבל הינה – למקרה שתתחרט." הוא תחב פיסת קלף בידו של סוורוס. "תחשוב על זה. הייתי רוצה שתמצא משרה טובה שתהלום את כישוריך... אחרי הכל, אנחנו חברים, אה?"

סוורוס חיפש את השקר בעניו של אברי בעודו לוחץ את ידו. הן היו מלאות מסרים שונים ובלתי ברורים, וסוורוס לא היה בטוח האם מצא את ניצוץ השקר, או שהוא מדמיין אותו מתוך חוסר יכולת להאמין שהאדם הזה באמת מעוניין בטובתו. אברי וחבורתו היו התלמידים היחידים שסוורוס מסוגל היה לסבול את חברתם בשנים האחרונות, אבל הוא היה רחוק מלהגדיר אותם כחבריו.

אברי הפנה לו את גבו. "תחשוב על זה, סנייפ. ותמסור דרישת שלום למיס פרינס."

סוורוס סב והחל ללכת מבלי להקדיש לגבר השני מחשבה נוספת. את פיסת הקלף מעך באגרופו ותחב לכיסו בהיסח דעת.

הוא התעתק אל החצר האחורית של ביתו ורגליו שקעו מייד בעשב בגובה המותן. שמש אחר הצהריים העזה החלה לזחול לכיוון מערב, מטילה זרקור כתום על הגבעולים הירוקים – אפרפרים ופרחי הבר הצהבהבים החלושים שינקדו אותו. הבית נשאר בדיוק כפי שהותיר אותו בראשון בספטמבר; בית צר עשוי לבנים אדומות מכוערות בעל גג רעפים חום מנוקד ירוקת וחורים.

הדלת האחורית הייתה פתוחה, כמו תמיד, והחלל הקטן של המטבח ודלת חדרו של סוורוס היו נתונים לחלוטין לחסדי הגנתה המפוקפקת של דלת הרשת הקרועה. המדרגה השנייה שהובילה אליה עדיין הייתה שבורה, וסוורוס דילג מעליה בצעד רחב.

התריסים במטבח היו סגורים, וסוורוס הטיל צל על גופו הרפה של אביו, שהיה שרוע על הרצפה כשפניו למטה, דומם לחלוטין. הוא עבר מעליו כפי שדילג מעל המדרגה השבורה, אולי עם פחות התייחסות, ונכנס לחדרו.

הוא פקד על התריס להיפתח בהינף שרביט, ואור אחר הצהריים נשפך לתוך החדר. הוא נותר ללא שינוי; הקירות המתקלפים הקרובים זה לזה, החלון הצר הבודד, מדף הספרים הריק, השעון המפגר על שידת הלילה, והמיטה הצרה עם מרשית הברזל. שקע גדול היה טבוע בכיסוי הפרוע קלות, מעיד בברור שמישהו שלא היה הוא ישן שם לאחרונה. גועל התעורר בו למחשבה שאביו שכב שם בשכרותו, ובהינף שרביט החליף את המצעים ופקד עליהם למתוח את עצמם על השלד המתכתי.

הוא התיישב על המזרן הספוגי ופקד על תוכן המזוודה שלו לשוב אל מקומו המיועד בחדר. רוב תכולת המטען שלו הייתה ספרים; הם הסתדרו בערימה גבוהה על המדף ואז נערמו על משטחים נוספים בחדר, לנוכח החוסר במדפים נוספים. בין הספרים התעופפה החוצה חוברת, עליה סוורוס ציווה להגיע אליו.

החוברת הציגה מגוון משרות אפשריות במשרד הקסמים, כולל מכון מחקר הקסם המכובד על שם מורגנה, שמונן על ידיד הקסמדרין. הוא רפרף על דרישות הקבלה השונות, והתגאה לחשוב שציוניו המעולים עומדים לפתוח בפניו כל דלת שירצה.

הוא לא בזבז זמן והחל לכתוב בקשות להגיע לראיונות עבודה. לכל אחת מחצי תריסר הבקשות צירף העתק של גיליון הציונים שלו, הכניס את כולם למעטפות, ואז הניח אותם בערימה בצד בזמן שלבש את הגלימה הפשוטה היחידה שלו והתכונן לצאת לסמטת דיאגון.

עד שחזר למעוז ספינר מסניף הדואר של סמטת דיאגון הערב ירד, ויריעה עצומה של קטיפה כחולה נמתחה מעל הבתים הקטנים של העיר.

מכיוון הנהר עלו קרקוריהן של קרפדות וצרצרים עצובים. סוורוס עמד לרגע באפלה, דומם. נדמה היה לו שהוא שומע קול דקיק קורא בשמו בין השיחים, עולה מהמים הצוננים כמו הבל ביום קר. הוא הביט אל תוך העלטה, מדמיין דמויות צללים בתוך הצמחייה הפראית...

נשמע קול צחוק מתנגן. הוא חש ערגה פתאומית אל האפלה שליד הנהר, והצחוק נשמע שוב – הפעם הוא העיר אותו משרעפיו והבהיר לו שהוא אמיתי.

בצד השני של הרחוב, במרחק שני בתים, אור זרח בחלונות הקומה התחתונה של בית. בדממת הערב של הרחוב העירוני העצוב, קול צחוק נשי נישא מבעד לחלון הפתוח, מבריח את הצללים המלחששים שעלו מהמים.

רגליו של סוורוס החלו לנוע ללא שליטתו, כאילו היה עש הנמשך אל להבה. הוא לא היה בטוח מה חשב לעצמו בעודו חוצה את הרחוב הריק, הבית נגלה בשלמותו לפניו;  אולי חשב שכעת, כשהם אנשים בוגרים, הם יוכלו להתחיל מההתחלה. אולי חש שהוא מוכרח לאחוז בהזדמנות הזו לראות את פנייה, כי ייתכן שלא יזכה בעוד אחת.

הוא הקיף את הבית בזהירות, מתגנב כמו נחש בין השיחים, וכרע תחת חלון המטבח האחורי, שהיה גם הוא פתוח על מנת לאפשר לאוויר הלילה הרענן להיכנס. הצחוק התגלגל שוב, והפעם סוורוס יכול היה לשמוע צחוק נוסף, עמוק ושקט יותר, שליווה את הצליל השמימי, שהיה קרוב כל כך שהוא כמעט יכול היה לגעת בו...

הדלת האחורית נפתחה. סוורוס הזדקף בבהלה, חש שנתפס, ומצא את עצמו מביט לתוך פניה שטופות האושר של לילי אוונס.

צחוקה גווע על שפתיה ברגע שהבחינה בו על סף הדלת.

"סוורוס," היא פתחה בהפתעה, מיישרת את רצועת נרתיקה על כתפה. "בדיוק עמדנו לצאת... מה אתה עושה פה?"

ג'יימס פוטר התייצב מאחוריה, מניח את ידו על משקוף הדלת במחווה מגוננת. סוורוס התעלם מנוכחותו, הרגל שאימץ לעצמו מהיום בו נפגשו לראשונה, ודיבר אל לילי.

"רציתי להיפרד," הוא אמר בגילוי לב, ואז, על מנת לאזן את הפתיחות, שיקר – "אני עוזב בקרוב."

לילי הציצה בפוטר. הוא עשה ניסיון להסוות את הזעף שלו מאחורי חוסר עניין, ומשך בכתפיו.

"תיכנס," היא אמרה לסוורוס.

"באמת שאין צורך," הוא אמר בנוקשות. הוא לא חש בנוח לדבר בחופשיות בנוכחות פוטר, אפילו אם לא תהיה לו עוד הזדמנות לומר את מה שרצה לומר. "אני לא רוצה... לעכב אתכם. רק רציתי להגיד להתראות. היית... שכנה טובה."

"כן... גם אתה." לילי נתנה בו מבט עצוב; סוורוס רצה להאמין שיש בו מעט חרטה.

מאז שהפסיקו להיות חברים, סוורוס בילה זמן רב בניסיון לשכנע את עצמו שהיא כבר לא לילי שהכיר. זיכרונו לקח אותו שבע שנים לאחור, אל אותה דלת אחורית, והם עומדים באותם המקומות. הוא ילד גמלוני ורזה בבגדיו הישנים והגדולים של אביו, היא ילדה בעלת ברכיים שרוטות בשמלה מוכתמת בכתמי דשא, עם שיער אדום פרוע, כמו להבה.

כיום, הוא חש שהוא לא השתנה; עדיין גבוה ורזה, עדיין בעל אותן פנים מחוטטות ואף מכוער ושיער שחור ארוך. אך היא – היא השתנה כמו יום ללילה. שיערה האדמוני היה מסורק לאחור בקפדנות, פניה היו מאופרות באיפור קל (סוורוס שכנע את עצמו שהסומק הנאה על לחייה והאודם של שפתיה הוא צבע ולא תופעה טבעית), היא לבשה שמלה נשית אופנתית ולרגליה, במקום נעלי הספורט המהוות, נעלה נעלי עקב.

וכמובן שאי אפשר היה לשכוח את התוספת העיקרית והבלתי נפרדת של חייה החדשים – ג'יימס פוטר, אותו סוורוס האשים בשינוי החד שעברה לילי הילדותית והפרועה, ובעובדה שכבר לא הייתה חלק מחיו של סוורוס.

"שמעתי על אימא שלך," היא אמרה פתאום, נראית שלא בנוח. "הצטערתי מאד לשמוע... על מה שקרה."

"זה בסדר," אמר סוורוס. הוא ניסה לתפוס את עיניה, אך היא השפילה אותן. זה הקשה עליו, אך עם זאת, היא הייתה הרבה יותר קלה לקריאה מאשר אברי; הוא חש את התחושה המטרידה, המחוללת כמעט, שעוררה בה המחשבה על איליין סנייפ המטביעה את עצמה בנהר לצידו היא וסוורוס נהגו לשחק כילדים, כשהיו צעירים וחסרי דאגות ולא שמעו עדיין את שמו של ג'יימס פוטר המקולל.

"אז... להתראות, אני מניחה?"

"כן. להתראות."

סוורוס חש שהיא רוצה להגיד לו דבר מה נוסף, אך היא נמנעה מכך. נראה שנוכחותו של פוטר מכבידה על שניהם באותו הרגע.

הוא זז על מנת לאפשר לזוג לצאת. הוא הופתע למצוא שפוטר מושיט לו את ידו בעודו עובר מולו. סוורוס לחץ אותה בחוסר רצון. ראשו של פוטר היה ריק כמו כרובית.

"בהצלחה בהמשך, סנייפ."

הוא הצטרף אל לילי על הדשא. היא אחזה בידו והם התעתקו, מותירים את סוורוס לבדו על מפתן הבית. הוא עדיין יכול היה לחוש את ריח הבושם שלה – הנערה שהייתה חברתו היחידה, והאדם היחיד שאהב אי פעם.

הפרק הקודם		הפרק הבא