לאהוב זה לא לבקש סליחה - לעולם

פרק 1 – הוגוורטס, המיון

לא משנה שאמה תיארה לה לפחות מאה פעמים או יותר את רכבת הקיטור הישנה שהסתתרה מעיני המוגלגים בין הרציפים, גם לא כמה הרמיוני ניסתה להסביר לה איך לחצות את הקיר בזמן שהיא דוחפת את העגלה לפניה. גם לא כמה היא תיארה לה בפרוטרוט את האנשים השונים שהיו שם; באופן חד משמעי זה לא היה דומה למה שהיא הרגישה כשהיא עברה אל העולם ההוא.

קוסמים ומוגלגים היו שם כדי להיפרד מילדיהם, לידם ילד כבן שבע חיבק בחוזקה עוד ילד מבוגר ממנו, אולי בן ארבע-עשרה או חמש-עשרה. קצת יותר רחוק, מכשפה לבושה בבגדים משונים עטפה את בתה כל כך שהיה נראה שהילדה עומדת להיחנק. ובסוף הרציף כמה מהתלמידים הבוגרים יותר דיברו ביניהם, מתחבקים או מתנשקים תוך כדי צחקוקים ובדיחות ושאלו אחד את השני איך היה בקיץ.

"מוכנה?" שאלה הרמיוני בעודה בודקת האם התיבה של בתה והינשוף החדש שלה הונחו היטב בקרון המזוודות.

"מאז שהייתי בת שבע," ענתה שרה בחיוך מתוק.

הרמיוני גלגלה את עיניה.

"תבטיחי לי שלא תשתמשי בשרביט שלך כדי לעשות תעלולים," בקשה ממנה, כמעט התחננה.

"אני מבטיחה."

"ושלא תסתבכי בצרות," המשיכה אמה.

"בסדר."

"ותכתבי לי כל יום," הוסיפה האישה.

"אימא!!!" התלוננה שרה בצחוק, למרות שבעצם היא אהבה איך שאימא שלה דואגת לה כל כך.

"אני יודעת, אני יודעת..."היא הביטה בה. "תבטיחי לי שלא תגידי לו כלום, שרה..."

הילדה נשכה את שפתיה.

"שרה?"

"אני אנסה, אימא." וכשראתה שאמה עומדת להגיד משהו היא הוסיפה ."אני לא יכולה להבטיח לך משהו שאני לא יודעת אם אוכל לקיים...ואני לא רוצה לשבור את ההבטחה שלי...אני רק יכולה להגיד לך שאני אנסה לא להגיד כלום."

הרמיוני נאנחה.

"אני מניחה שזה הכי טוב שאני יכולה לקבל..."

"אימא..." הרמיוני הסתכלה בה. "...יום אחד תצטרכי לספר לי..."

האישה חייכה והתכופפה לפני בתה וסידרה לה תלתל סורר מאחורי האוזן.

"יכול להיות שיום אחד אני אעשה זאת..." היא נעצרה." אבל לא היום...קדימה, את עוד תפספסי את הרכבת אם לא תעלי."

"אני אוהבת אותך, אימא," אמרה הילדה וחיבקה אותה.

"גם אני אותך, ילדה שלי...קדימה...זה עולם חדש, ורק את יכולה לגלות אותו.." היא עודדה אותה, מעירה בכך את סקרנותה של הילדה, סקרנות שללא ספק ירשה מדראקו.

(פלאשבאק)

היא צחקה בשעשוע בזמן שהיא ריפאה את ידו הימנית, מורחת לו עליה את אותה משחה מגעילה.

"זה לא מצחיק," הוא אמר לה.

"כן, זה כן מצחיק, " היא טענה כנגדו. "אמרתי לך לא להכניס את היד לארגז של רון; מאז שמישהו גנב ממנו כמה שוקולדים שקנה בהוגסמיד בשנה שניה, הוא עשה משהו לארגז; רק הוא והארי יכולים להכניס יד בלי שהצמח הזה יתקוף אותם."

"זו פקעת רעילה!" צעק דראקו בכעס. "מי לעזאזל שומר פקעת רעילה בארגז שלו?"

הרמיוני נשכה את שפתיה וניסתה לא לענות, אבל זה היה מידי קל.

"רון," היא אמרה בפשטות ובחצי חיוך. דראקו כמעט הרג אותה במבטו. "אני מצטערת, אבל זו הייתה שאלה קלה...אמרתי לך שהסקרנות היא לא תמיד טובה, דראקו." היא ענתה לו כמעט ברוך. "זהו...אבל תצטרך להיות עם התחבושת הזאת לפחות יומיים." היא אמרה לו.

"נהדר..." התלונן הנער ונתן לעצמו ליפול על המיטה. "בדיוק עכשיו כשכולם בחופש ויש לנו סוף שבוע..."

"טוב..."התחילה לומר הרמיוני." אני יכולה להשגיח עליך..." היא הציעה את עצמה.

"תצטרכי להאכיל אותי," אמר דראקו בגבה מורמת. הרמיוני חייכה והתקרבה אל המיטה.

"אני חושבת שאוכל לעשות זאת."

"ולעזור לי להתלבש ולהתפשט," הוא הוסיף בחצי חיוך רעב כשהנערה התיישבה על חזהו בפישוק רגליים.

"גם את זה אני יכולה לעשות," היא הצהירה בשובבות.

"ולעזור לי להתקלח," הוא הוסיף.

הרמיוני חייכה, רכנה אליו ונישקה אותו ברכות.

"אני חושבת שנוכל לסדר את זה..." היא לחשה אל שפתיו.

דראקו טעם את שפתיה של הנערה; תות וקצפת...זה שיגע אותו. הוא חייך אל תוך הנשיקה כשהוא שמע אותה מגרגרת; היא תמיד עשתה את זה, למרות שבפעם האחרונה שהוא אמר לה, הרמיוני הכחישה זאת מכל וכל.

"מה אתה צוחק?" היא שאלה אותו.

דראקו חייך, תפס את מותניה עם ידו הבריאה ובתנועה מהירה החליף מקומות.

"אולי זה לא כזה נורא שלא אוכל להשתמש ביד אחת...נראה שוויזלי עשה לי טובה."

הרמיוני צחקה. דראקו תמיד יהיה כזה...דראקו...ואולי בגלל זה היא אהבה אותו.

(סוף פלאשבאק)

"אימא?" שאלה הילדה. "את בוכה..."

הרמיוני הרגישה טיפשה; זה היה נכון; תמיד כשחשבה עליו היא הייתה בוכה. לפעמים במשך שעות, לפעמים כמה דמעות...אבל תמיד היא בכתה.

"אני בסדר, אני פשוט אתגעגע אליך," היא נגבה את דמעותיה כשהיא שקרה לבתה. "קדימה, הרכבת לא תחכה לך."

היא ראתה איך הקטנה עלתה לרכבת וכמעט בלי לשים לב היא זכרה את הפעם הראשונה שהיא עלתה עליו. היא כמובן ציפתה שבתה תמצא חברים טובים כמו אלו שהיא מצאה בהארי וברון, והיא רצתה שתלמד הרבה דברים ושתעביר בנעימים את שנתה הראשונה בהוגוורטס, בלי להיות חשופה לסכנות כמוה...אבל משהו בליבה הטביע אותה...העובדה ששרה תראה את אביה בפעם הראשונה...והעובדה שהיא ידעה שגם היא רצתה לראות את דראקו...משהו שהיא הייתה בטוחה שלעולם לא ישתנה...

OOOOOO

"אתה מוכן?" שאל קולו של גבר אחרי שדפק בדלת ונכנס מייד אחרי בלי לצפות לתשובה.

"אתה יודע שזה לא מנומס?" הטיח בו דראקו בעוד שהוא סידר את עניבתו מול המראה. הוא ראה איך השני הרים את כתפיו והתחיל לדפדף בספרים שהיו מונחים המדפים העשויים עץ אלון. "וגם זה."

"חברה הכי טובה שלי היא סקרנית לא קטנה כשזה מגיע לספרים. אני מניח שיש הרגלים שלא הולכים לאיבוד." דראקו רשף בכעס." אתה מוכן?"

"כן, רק תן לי לקחת את הגלימה שלי ונוכל ללכת." הארי נענע בראשו. "מה קורה עכשיו, פוטר?"

"שאלתי אם אתה מוכן לראות אותה." הבהיר הבחור.

"למה לא? היא רק הבת של האישה שאהבתי..."

"ושעדין אתה מאוהב בה," השלים הארי בחיוך מתנשא כאילו היה היחיד שידע את הסוד הגדול של האנושות.

"אני לא מאוהב בה כבר..." אמר הבלונדיני מקמט את מצחו. "למה מעולם לא אמרת לי שיש לה בת?"

הארי הרים את כתפיו. כשמאלפוי היה משנה נושא בצורה כל כך בוטה, זה רק יכל להגיד שהוא הרגיש לא בנוח או מפוחד מהנושא המדובר.

"אתה מעולם לא שאלת." הוא ענה בפשטות.

דראקו מלמל משהו נגד חוש ההומור של האריות, ועל כמה טוב היה אילו היו שמים את כולם במעמקי האגם יחד עם הדיונון הענק, שגדל בעוד כעשרים מטר בשתיים עשרה השנים האחרונות.

"אתה יודע מי האבא?" שאל המורה לשיקויים.

הארי נענע את ראשו.

"הרמיוני מעולם לא רצתה להגיד לנו." הוא שיקר במצח נחושה בידיעה שזה הכרחי כדי לא לשבור את ההבטחה שנתן לחברתו הטובה ביותר. "כל מה שאנחנו יודעים זה שהיא נכנסה להריון והחליטה לגדל את שרה לבד."

"אתה הסנדק שלה, נכון?"

הארי הנהן, גאה בבת הסנדקות הקטנה שלו.

"כן, וכדאי לך להתייחס אליה יפה."

"מתי לא התייחסתי יפה לגריפינדורים?" שאל דראקו בלגלוג, גורם להארי לחייך. "אתה יודע? אם מישהו היה אומר לי שאני אוכל לקיים איתך שיחה נורמאלית, הייתי חושב שהוא משוגע."

"טוב," הארי גרד את עורפו. "גם אני לא יכלתי לנחש שאתה תצטרף אלי כדי לגמור עם וולדמורט." דראקו עשה פרצוף. "נו באמת...כבר עברו כמעט שתיים עשרה שנים, אתה עדין לא יכול לומר את השם שלו?"

"אני מעדיף לחכות עוד קצת, תודה." ענה הבלונדיני בעוקצנות, משפשף את זרועו השמאלית בלי משים; תנועה שלא ברחה מעיניו של הארי.

"זה כואב?"

דראקו נענע בראשו.

"כל ימי חיי..." הוא אמר לו. "...אבל זה משהו שאני אצטרך לחיות איתו..."

"דראקו, אני מנסה...עדין נשאר זמן, אני יודע שאני יכול לעשות זאת, אני רק צריך למצוא את התשובות המתאימות ואני אוכל לעזור לך, אני מבטיח..."

"אני יודע" הוא חייך אליו בכנות. "הארי פוטר הגדול, המושיע של עולם הקוסמים לא יוכל לשבור את הבטחתו גם אם הוא ינסה."

הארי חייך.

"אני אצליח להסיר לך את האות האפל, דראקו," הוא הבטיח.

אבל הבלונדיני לא ענה לו, הוא רק כיפתר את גלימתו בעוד הוא הסתכל בראי שהחזיר לו מראה של גבר נאה בן עשרים ושבע.

"נלך, אני צריך לחכות לבואם." דיווח להארי בעוד הוא יוצא מהחדר בלי לחכות לתשובה או סימן ממי שהיה האויב שלו במשך שנים ובסוף הפך לבעל בריתו ואיש סודו.

הארי חייך. על השידה של המורה לשיקויים הקשוח עדין הייתה אותה תמונה ישנה של הרמיוני. הוא עדין אוהב אותה...

OOOOOO

"אני יכולה לשבת איתך?" שאלה ילדה שנכנסה לתא בו ישבה שרה. "כל השאר מלאים."

היא התבוננה בה. שמנמנה, שיער ארוך עד חצי הגב, בצבע חום נוטה לשחור, חיוך תמים ועיניים שחורות מוסתרות מאחורי משקפיים מרובעות בעלות מסגרת ירוקה.

שרה הרימה את כתפיה מסמנת לה בכך שלא אכפת לה, והמשיכה לקרוא בריכוז את הספר שאמא שלה נתנה לפני שבוע: "הוגוורטס, תולדות".

"שמי אלכסיה דוגל, אבל כולם קוראים לי אלכס." אמרה הילדה.

שרה לא הקשיבה לה; היא הייתה מידי שקועה בספר מכדי לעשות זאת. אלכס לא יחסה לכך חשיבות; היא התיישבה מולה, הוציאה אחד מצפרדעי השוקולד שלה, פותחת את הקופסה בעוד היא קראה את "השבועון למכשפה".

הדלת נפתחה שוב וארבעה נערים מבוגרים משרה ואלכס הסתכלו אליהן כאילו היו חרקים מוזרים.

"היי חבר'ה, הגענו מאוחר. אני חושב שהאישה עם העגלה כבר עברה כאן ושהיא אכלה הכל," הוא הצביע על אלכס שהעדיפה להתכווץ במושב שלה ולהוריד את מבטה כאילו בכך תוכל להסוות את עצמה.

שרה גלגלה את עיניה. היא מעולם לא אהבה את האי צדק, הצביעות, השקרים ואנשים שהעבירו ביקורת על אחרים, ולא חשבה להתחיל לאהוב זאת ברגעים אלה. היא סגרה את ספרה ברוגע מוחלט והסתכלה על מי שכפי הנראה היה המנהיג של הרביעייה.

"למה שלא תלכו מפה?" היא הציעה." לא הייתי רוצה להשליך אליכם קללה כלשהי..." ואז היא התקרבה אליהם בביטחון והוסיפה, "מרוב שאתם מכוערים היא בכלל לא הייתה מצליחה לי..."

"ולמה את מתערבת? זה לא קשור אליך." אמר לה אחד הנערים.

שרה הרימה גבה.

"למה שלא תתעסק עם מישהו בגיל שלך במקום להפחיד את אלה שיותר קטנים ממך?" שאלה אותו שרה.

"היא אחותך או משהו?" הוא אמר בלגלוג גורם לשלושה האחרים לצחוק.

"לא, היא לא. למרבה המזל אני בת יחידה." היא אמרה בקרירות, גורמת לגל הצחוק להיעלם ולנערים להביט בה. – לו היה לי אח כמוך זה היה יכול להיות אסון." היא הוסיפה בזלזול.

"את לא יודעת עם מי את מתעסקת," אמר אחד הנערים.

שרה שילבה את ידיה.

"אתה צודק, אני לא יודעת...זה צריך לרמוז לך עד כמה אתה חסר חשיבות...אתה לא חושב?"

"חכי אני הולך ל..."

"הכל בסדר?" שאל קול שהיה שייך לבחור גבוה מבוגר מהם שהשוויץ בסיכת המדריך שלו.

"הכל בסדר, אנחנו רק מכירים," שיקרה שרה באופן מושלם בקול ופרצוף תמים.

"מרקוס, כבר אמרתי לך לא להפריע לתלמידי שנה ראשונה." הוכיח אותו המדריך. "אתה צריך להתבייש. קדימה, לך לתא שלך, אני לא רוצה לראות אתכם שוב במסדרונות."

ארבעת הנערים הלכו משם, לא לפני ששלחו לשרה מבט אזהרה, אך היא רק גלגלה את עיניה וקראה עליהם תיגר במבטה עד שהם נעלמו.

"לא כדאי לך לחפש צרות עם החבורה הזאת." הזהיר אותה המדריך. "הם יודעים קללות שאת עדין לא יודעת."

שרה הרימה גבה.

"על כמה המתערבים שאני יודעת יותר מהם?"

המדריך רק חייך לפני שהתרחק.

"רק תיזהרי." הוא הזהיר.

"תודה," אמרה אלכס כששרה התיישבה שוב. הילדה עם השיער הערמוני הסתכלה עליה ונענעה בראשה. "מעולם לא הגנו עלי בצורה כזאת, בדרך כלל אנשים נשארים להסתכל בזמן שמפריעים לי..."היא הוסיפה בטון מתלונן ועצוב.

שרה נאנחה.

"גריינג'ר," היא אמרה. אלכס הביטה בה. "שרה אליזבת' גריינג'ר." היא הציגה את עצמה בחיוך. "את לא צריכה לתת לאחרים להתעסק איתך רק כי את לא כמוהם." היא אמרה לה במצח מקומט.

"קל להגיד, קשה לעשות." אמרה אלכס בחצי חיוך.

"טוב, אז תתחילי להתאמן. אני לא מתכוונת להיות לידך עשרים וארבע שעות ביממה." היא אמרה.

אילו חיוך לא היה נפרס על פניה ברגע שאמרה זאת, אלכס הייתה מצטמררת מהטון הקר איתו שרה דיברה.

"מה את קוראת?" היא שאלה בחיוך.

"ההיסטוריה של הוגוורטס." ענתה שרה. היא שמעה איך אלכס פתחה את הקופסה של צפרדע השוקולד והרימה את מבטה. "שוקולד לבן?"

"כן, זה מוצר חדש," היא חתכה את הצפרדע לחצי והציעה לה. "רוצה לטעום?"

שרה הנהנה.

"תודה," היא אמרה בעוד היא נשכה. אלכס עשתה כמוה. "ממממ...טעם תות..."

"שלי בטעם דובדבן..." היא קראה את אחורית הקופסה. "...פה כתוב שהטעם משתנה לפי הטעם שהכי אוהבים..."

"חבר'ה, תלבשו את גלימות התלבושת," מישהו פתח את הדלת." גם אתן, אנחנו מגיעים בעוד דקות ספורות." הוא חייך אליהן. "אתן תאהבו את זה..."

שרה ואלכס הביטו זו בזו בחיוך; אלכס בעצבנות, שרה עוד יותר. לא רק הקסם ואת הוגוורטס היא תראה לראשונה...אלא גם את אבא שלה.

OOOOOO

"יום אחד תצטרכי לספר לי..."

מילים אלו רצו במוחה של הרמיוני שוב ושוב. היא ידעה למה בתה התכוונה. כן, יום אחד היא תצטרך לספר לה...לשרה היה הזכות לדעת, היה לה הזכות לבקש, אפילו לדרוש - אבל היא מעולם לא עשתה זאת...היא תמיד כיבדה את זה שהיא לא רצתה לדבר על זה. אבל יום אחד היא תצטרך לדעת...בקרוב היא תצטרך לדעת...

הקומקום שרק והרמיוני מיהרה להוריד אותו מהאש ולמזוג מעט לספל הפורצלן לפני שהחזירה אותו שוב אל הכיריים. היא הכניסה שקיק תה לתוך הספל וחיכתה שהוא יתמוסס, לוחצת עליו בעזרת הכפית מידי פעם.

הבית היה שקט...מידי שקט...היא לגמה מהתה והרגישה איך הנוזל שורף את גרונה. היא שנאה לשתות תה, אבל זה היה מנהג שרכשה אחרי שנים שהייתה עם מאלפוי...הוא אהב לשתות אותו אחר הצהריים, עם ספר אחד ביד אחת, ברקע נגינת הפסנתר של מוצארט והיא לידו.

אחת עשרה שנה ושבעה חודשים...כל כך הרבה זמן עבר מאז הוא נעלם מחייה...אחת עשרה שנה ושבעה חודשים מאז שהוא הופיע בבית באותו לילה, מנסה לתת הסבר כשהיא גינתה אותו על דבר שנודע לה באותו בוקר מהעיתונים..."דראקו מאלפוי הופיע שוב - נשוי", אלה היו הכותרות; באותו לילה הוא הופיע, שמח על שהיא לא החליפה את הסיסמה להתעתקות בתוך הבית.

היא לא נתנה לו לדבר, היא לא נתנה לו להגיד מילה, להסביר את עצמו, לצעוק או כל דבר אחר...היא זרקה אותו מהבית ומחייה לנצח. באותו לילה היא גילתה שהיא כבר חודשיים בהריון והחליטה לא לומר כלום.

היא לגמה ארוכות מהתה.

היא קיוותה ששרה תדע לשלוט בעצמה, למרות שלפעמים האופי המאלפויי היה משתלט. היא חייכה. מה היה קורה אילו דראקו ידע ששרה היא בתו?

חלומות, אפשרויות, תקוות...רק זה היה...דראקו לעולם לא יֵדע...לא אם היא יכלה למנוע זאת...

OOOOOO

הוא חייך. זה היה חלק בעבודה שלו שהוא אהב, לראות את הפרצופים המפוחדים של הילדים, אינם יודעים מה יקרה מאחורי אותן דלתות גדולות ומוצקות עשויות עץ אלון, שהיו אמנם דוממות אך מאיימות בשביל ילדים בני אחת עשרה.

"לא יקרה כלום," הוא שמע איך אחת הבנות אמרה לחברתה, מנסה לחדיר בה אומץ.

דראקו הרים גבה כלפי הקטנה שדיברה ובלי ששם לב הוא מצא את עצמו מקשיב למה שהיא הוסיפה.

"את חושבת שאם זה היה דבר רע ההורים שלנו היו מרשים לנו לבוא? אני יודעת בדיוק כמוך על המיון, אבל אימא שלי תמיד אומרת שמקרים לא קורים סתם, יש להם סיבה."

דראקו חייך. הילדה הזאת הייתה מאוד חכמה ומאוד יפה...היא הזכירה לו מישהי למרות שכרגע לא זכר את מי.

"בסדר, חבר'ה, בואו אחרי. אקח אתכם לאולם הגדול שם יתקיים טקס המיון לבתים."

לאחר שגמר לדבר, האיש הסתובב ושמע צעדים קטנים מאחוריו. זה תמיד עבד; הרצון לדעת מה יקרה היה גדול מהפחד של חוסר הידיעה...ובודאי היה מפחיד יותר להישאר לבד במסדרון החשוך מאשר להיכנס לאותו אולם גדול.

כמו בכל שנה, הילדים התעכבו מעט לפני שנכנסו בפעם הראשונה לאולם הגדול; הוא שלח מבט מעל כתפו תוך כדי שהתקדם; זה היה מנהג ישן, הוא היה עושה זאת כדי לקבוע מה האופי של כל ילד...הנחשלים בדרך כלל היו ביישנים, אלה שהלכו בראש היו מתגלים כחכמים ואלו שהסתכלו על הכל בעיניים פעורות היו גורמים לצרות בגלל האופי הסקרן שלהם. הוא גלגל את עיניו.

"חכו כאן, אני אקרא בשמות שלכם," הוא הסתכל על הארי שחייך והרים בחשאיות יד לעבר קבוצת הילדים הרב-גונית והמפוחדת ומיד הבין למי הוא התכוון.

"ג'סיקה אבלארד!" צעק דראקו, קורא מתוך מגילת קלף.

"רייבנקלו!"

"אלכסנדר ברטרוד!"

"גריפינדור!"

דראקו רטן על הבלגן שהקימו יושבי השולחן האדום-זהב, הם תמיד השתוללו יותר מכולם בעת קבלת תלמידים חדשים.

"שרה גריינג'ר!" הוא קרא בקול צלול מתוך גליל הקלף.

הוא ראה אותה יוצאת מתוך קבוצת התלמידים המצומצמת. הליכתה הייתה זקופה, אלגנטית, כאילו להיות במרכז העניינים היה רגיל אצלה, משהו שעשתה יום-יום. הוא הרשה לעצמו להביט בה, זאת הייתה הילדה אותה שמע קודם לכן. הוא חייך לעצמו, אומר לעצמו שהוא היה צריך לדעת...יופי וחכמה...זאת יכולה להיות רק גריינג'ר. היה לה שיער ערמוני בהיר, חלק ויפהפה, זוג עיניים גדולות בצבע כחול בהיר, כמעט אפור, בודאי כתוצאה מלחש או שיקוי; צבע עיניים אפור בהיר לא היה מאוד נפוץ.

בעדינות ובאלגנטיות הילדה התיישבה על השרפרף, רגליה שלובות באופן מושלם ודיסקרטי והניחה את ידיה בחיקה. דראקו הניח את המצנפת המקומטת על ראשה והרים גבה; היא ישבה בדיוק כמו שליידי מהחברה הגבוהה אמורה לשבת.

נדרש יותר זמן אצלה מאשר אצל ג'סיקה או אלכסנדר, אבל לבסוף המצנפת קיבלה החלטה.

"סלית'רין!

הארי, שישב לימינו של רמוס כמעט נחנק מהמים ששתה מהגביע. רון יחטוף התקף לב כשייוודע לו ששרה שובצה בסלית'רין. דראקו הרים גבה כשהילדה חייכה ועברה לידו בדרכה אל השולחן שקרא קריאות הידד ומחא כפיים לקראתה. מעניין מאוד. הוא מעולם לא היה מדמיין לראות בת גריינג'ר בשטח סלית'רין, ללא עזרת גלימת היעלמות כמובן.

(פלאשבאק)

דפיקה חלשה בדלת גרמה לדראקו לחייך. רק היא יכלה לדפוק בצורה כל כך עדינה. הוא קם וצעד במהירות אל הדלת, מרגיש את התחושה המוכרת הזו של ליבו הפועם מהר יותר מבדרך כלל, תחושה שרק היא העירה בו וחייך כשפתח את הדלת ולא ראה אותה או את אף אחד אחר. הוא חיכה עוד כמה שניות לפני שסגר את הדלת ונשען עליה בעוד הוא מסתכל אל תוך החדר. עם ידיים בכיסים ובעיניים מצומצמות בחן את החדר, מחכה לראות משהו שנעלם ממנו.

"את כבר יכולה להוציא אותה..." הוא לחש, שומע צחקוק מתוק ותמים. "אני לא יודע למה את מתעקשת להביא אותה...אמרתי לך שבשעות האלה לא יהיה אף אחד בחדר המועדון."

ראשה של הרמיוני התגלה צף, יפה כתמיד...אבל כשהיא הסירה את כל גלימת ההיעלמות שהיא בודאי השאילה מהארי בלי שזה האחרון ידע מכך, דראקו היה חייב להודות שלא רק פניה היו מושלמים. היא לבשה גלימה שחורה עם כתפות ומחשוף ישר, צמודה למותניה הצרות, ארוכה עד מעל לברכיים, מסאטין, לפי איך שהבד נע בהתאם לתנועותיה.

הוא לא יכל שלא להתבונן בה בתשוקה, חיבה, להיטות, רכות ואהבה.

"מה?" היא שאלה, מרגישה את מבטיו הבוחנים.

דראקו הרגיש שבפעם הראשונה בחייו הוא לא יכל לתרץ את המראה החולמני שהיה לו ברגע זה. לכן הוא אמר את הדבר הראשון שעבר לו בראש.

"וואהו!"

הרמיוני צחקה. חזק, ברור, ואמיתי...כמעט כמוה.

"עד כדי כך?"

"את נראית נהדר," הוא הצליח לומר בעוד הוא רואה איך היא התיישבה בגנדרנות על המיטה המהודרת. "את צריכה ללבוש את הגלימה הזאת לעיתים תכופות יותר."

"זאת רק גלימה." היא אמרה.

דראקו חייך. הצורה שבה אמרה זאת, האופן בו היא החליקה את הקמטים הבלתי נראים של החצאית, איך השיער המתולתל שלה היה מונח על אחת מכתפיה והאופן בו היא הרכינה את ראשה, גרמו לו להבחין בכך שזו ענווה מזויפת. היא הייתה טובה, אך היא עדין הייתה צריכה לעבוד על זה.

"היא מושלמת בשבילך..."הוא לחש לה.

הרמיוני חייכה והביטה בו, גורמת לו לנהום באי שביעות רצון.

"מה?"

"השיער שלך אסוף," הוא ענה לשאלתה, מתקרב למיטה והמתיישב על ידה, מכריח אותה לשבת עם גב אליו. "אני שונא כשהשיער שלך אסוף."

הרמיוני נאנחה כאשר ידיו ליטפו את כתפיה בעדינות, תופס את הצמה החצי מפורקת ומפזר את תלתליה ברכות ובסבלנות.

"ואתה יודע שאני שונאת להיות עם שיער פזור מתחת לגלימת ההיעלמות. בפעם האחרונה, סנייפ ראה את השיער שלי מרחף באוויר." היא הוסיפה, מקמטת את מצחה.

"ולא קרה כלום." הזכיר לה הנער.

"רק כי אתה דיברת איתו." השיבה הנערה. "אני לא רוצה להסתכן שוב...מה אם זה היה הארי או רון?"

וברגע שאמרה זאת היא התחרטה מייד. ידיו של דראקו עזבו את עורה ושמעה אותו פולט בשקט נחרה.

"אני מצטערת," היא התנצלה מייד. "לא רציתי להגיד..."

"כן, הרמיוני, כן רצית לומר זאת." היא ענה לה. "...וזה לא מה שמפריע לי, אלא העובדה שאת עדין לא רוצה להגיד להם."

"אתה יודע שהם לא יקבלו את זה טוב." היא התגוננה.

"הו, בסדר, אני מניח שאת העובדה שאת משקרת להם במשך חודשים הם כן יקבלו טוב, נכון?" אמר דראקו בסרקסטיות, מתרומם מהמיטה.

"אל תעשה זאת." אמרה לו הרמיוני. דראקו הביט בה. "כשאתה איתי אל תשתמש בציניות שלך כשאתה מפוחד, דראקו...איתי לא."

"אני? מפוחד?" הוא פרץ בצחוק. "ממה אני צריך לפחד?"

גם הרמיוני קמה מהמיטה.

"מזה שאני אעדיף להיות איתם מאשר איתך," היא אמרה לו. דראקו הביט בה. ישרה וברורה. תמיד דיברה ישר ולעניין, ולמרות שזו הייתה תכונה שהוא אהב בה, לפעמים במקרים כמו אלו הוא היה מטיל ספק בכך שאהב את אותה תכונה.

"אני לא מפחד מזה," הוא אמר לה, מפנה לה את הגב ומסתכל אל החלון. "מה שמפחיד אותי זה לאבד את הדבר היחיד שחשוב לי..."

הרמיוני הביטה בו. למה אף אחד לא יכל להכיר את הדראקו הזה? את הדראקו המתוק והג'נטלמן, האדיב, המתחשב, הנחמד, זה שתמיד היה לו חיוך לתת, יד להושיט, מי שתמיד היה מוכן להקריב את עצמו למען אהוביו...למה אף אחד לא חשב לנסות להכיר אותו?

היא התקרבה אליו וחיבקה אותו מאחור, משעינה את ראשה על גבו הרחב, מקיפה את מותניו בזרועותיה הקטנות, משלבת את אצבעותיה על חזהו, כמעט מרגישה את עורו תחת החולצה השחורה הדקה עשויה משי; פיה היה מונח בשקע שבין שכמותיו והיא נשקה לו שם בעדינות וברכות, כמעט מפחדת שהוא יעלם מעצם הנגיעה.

"אני אוהבת אותך..."היא לחשה. "אתה לעולם לא תאבד אותי כי אני לעולם לא אפסיק לאהוב אותך..."

דראקו חיבק את זרועות חברתו, לוקח את אחת מידיה ומרים אותה אל פיו, מנשק אותה בחן.

"את מבטיחה לי?" הוא שאל. "את לעולם לא תפסיקי לאהוב אותי?"

הרמיוני הקיפה את דראקו ונעצרה מולו, מביטה לתוך עיניו. חום, מתיקות, רוך ואהבה...רגשות מעורבים שבפעם הראשונה שגילתה אותם בדראקו הם בלבלו אותה, אבל עכשיו הייתה רגילה אליהם.

"אני מבטיחה לך..." היא לחשה ברכות. "...אני לעולם לא אפסיק לאהוב אותך..."

"טוב..." היא הרגישה איך ידיו הקיפו את מותניה, מקרב אותה אל חזהו וחייכה כשהרגישה את ריח המנטה של דראקו. "...כי גם אני לא אפסיק לאהוב אותך לעולם."

הרמיוני צחקה אל תוך חזהו.

"זה נשמע כמו משפט של מאורסים," היא אמרה משועשעת.

"באמת?" היא הרימה את ראשה כדי להסתכל עליו והוא עיקם את פיו, כמו שתמיד עשה כאשר חשב על משהו ששווה לחשוב עליו. "אני אקח את זה לתשומת ליבי כשאני ארצה לבקש ממך להתחתן איתי."

הרמיוני לא יכלה לענות...שפתיו של דראקו דרשו את שלה.

(סוף פלאשבאק)

כחכוח חלש הוציא אותו ממחשבותיו. עדין נשארו ילדים למיין והיה נראה שסנייפ לועג לו במבטו. מוציא לאור את השליטה העצמית של המאלפויים, הפרופסור נשבע שהוא לא יסמיק, אך ידע שזה לא יפטור אותו משיחה עם הסנדק שלו מאוחר יותר, בפרטיות.

OOOOOO

שרה הרגישה מעט מטומטמת. היא יצאה עם כל תלמידי שנה א' לכיוון המרתפים, אבל היא התבלבלה כשמפחידן אחד עבר מעל ראשה, שר שיר מזעזע על כל העינויים ששנה א' יצטרכו לסבול, ולפתע שמה לב שהיא הייתה לבד באחד המסדרונות, בחשכה מלבד האור של הלפידים ו...כן, למה לא להודות ולהתוודות, מעט מפוחדת.

"אפשר לדעת מה את עושה כאן לבד?"

הילדה קפצה בבהלה כששמעה את הקול מאחוריה; רק עד שהמוח שלה הגיב וקלט שהוא בעצם מכיר את הקול הזה היא לא חייכה, והיא התקרבה אל הדמות הגבוהה שהביטה בה והלכה לכיוונה.

"דוד הארי!"

הנקרא חיבק אותה כשהיא נאחזה במותניו בחיבוק חם.

"שלום קטנה...הכל בסדר?"

"בסדר, הכרתי ילדה אחת, קוראים לה אלכס, היא בגריפינדור. היא מאוד ביישנית ונראה לי שהביטחון העצמי שלה הוא עד הרצפה. תוכל להשגיח עליה בשבילי? אני לא יכולה להיכנס לגריפינדור," היא הוסיפה בעוד היא עושה פרצוף שאמר ברורות שהיא חשבה שהאיסור הזה הוא טיפשי.

"אעשה זאת, אבל את יודעת שזה שאת לא בגריפינדור לא אומר שאת לא יכולה להיות חברה של מישהי מגריפינדור, נכון?"

"ברור שאני יודעת את זה! להיות שייך לבית כזה או אחר לא יגביל לי חיי החברה שלי." היא הוסיפה, מקמטת את מצחה כמו הרמיוני כשהיא מהורהרת או מתכננת משהו.

"ילדה טובה. עכשיו תגידי לי, מה את עושה פה?"

"איבדתי את הקבוצה, מפחידן אחד עבר פה ואני..." הילדה התחילה לומר.

"פיבס" נאנח,"אצטרך לדבר איתו...שוב..." הוא הוסיף בטון מעט מרוגז. "קדימה, אלווה אותך עד סלית'רין."

"גריינג'ר!" הקול היה שייך לתלמידה מסלית'רין שנראתה כאילו רצה את כל הדרך עד שם.

"היי, נראה שבאים לחפש אותך," חייך הארי מביט במדריכה.

"הנה את! חשבתי שהלכת לאיבוד כבר בלילה הראשון..." אמרה הנערה, מגיעה עד אליה.

"סליחה, לא רציתי..." התחילה שרה להתנצל.

"פיבס עבר כאן," הסביר הארי במקום הילדה. "ערב טוב, העלמה מרקר. איך הייתה חופשת הקיץ?"

"ערב טוב פרופסור פוטר, הכל בסדר, תודה." אמרה המדריכה משנה חמישית. "אני צריכה לקחת את גריינג'ר אל כולם, פרופסור מאלפוי ייתן לנו את הנאום." היא גלגלה את עיניה והארי צחק בשעשוע.

"אני מבין, את יכולה לקחת אותה העלמה מרקר, מי כמוני מכיר את השיגעון של פרופסור מאלפוי בקשר לדיוק. את תשגיחי עליה, לא כן?"

"כמובן, פרופסור." ענתה הסלית'רינית בשמחה.

"נתראה אחר כך, קטנה," הוא אמר לה, מנשק את ראשה.

"להתראות, דוד הארי!" היא ענתה, מחבקת אותו.

"דוד הארי?" שאלה המדריכה.

שרה הנהנה.

"הוא הסנדק שלי." היא הבהירה, גאה בכך. " אמרת משהו בקשר להרצאה?" היא שאלה תוך כדי הליכה במסדרונות, ראשה מנסה להיזכר בדרך.

"ראש הבית שלנו והסגן מנהל, פרופסור מאלפוי. כל שנה הוא נותן לנו שיחה בקשר לצורת ההתנהגות של הסלית'רינים. זה יהיה הקשר הראשון שלכם, שנה א', עם הפרופסור."

"שמעתי שהוא מאוד קשוח." אמרה שרה בטון סתמי.

נורה צחקה בפתיחות בעוד הם ירדו במדרגות.

"האריה לא כזה מאיים כמו שאומרים עליו." היא אמרה לה. "הוא מורה מאוד קשוח, אבל אני לא מכירה מישהו שפנה אליו בבקשת עזרה ויצא מאוכזב...טוב, הגענו, אני מקווה שניסית לזכור וללמוד את הדרך." שרה הנהנה והסתכלה על קיר האבן שעמד מולם. "הסיסמה היא 'גרין האלווין'*" שרה הביטה בה. "תאמיני לי, אנחנו לא ממציאים את הסיסמאות."

ברגע שאמרה זאת, הקיר התחיל להיפתח לצדדים, בדיוק כמו הקיר שנמצא בפתח לסמטת דיאגון.

"ברוכה הבאה לסלית'רין," היא אמרה לה. "החדרים של הבנות הם במורד המדרגות שמאלה, של הבנים בצד ימין. את תתרגלי לרדת במקום לעלות...ואל תדאגי, לא קר." היא הוסיפה וקרצה לה.

"אני שמח שהצטרפתן אלינו, העלמה מרקר."

"סליחה פרופסור מאלפוי, היה לנו עיכוב קצר." היא אמרה מביטה בשרה שלא התכווצה תחת מבטו הבוחן של הפרופסור הבלונדיני.

"שזה לא יקרה שנית, אני שונא חוסר דיוק."

"כן, פרופסור."

"טוב," הוא נאנח, מוכן להתחיל בנאום. "אני ראש הבית שלכם," הוא הכריז בטון חמור לתלמידים הצעירים יותר. "המבוגרים מכם כבר מכירים אותי; אני לא רוצה מריבות ביניכם או עם בתים אחרים, לא העלבות בקשר לדם ודברים מסוג זה, ואם תהיו מספיק טיפשים כדי להסתבך בצרות, אל תחכו שאני אציל אתכם מהאש. האם זה ברור?" המבוגרים הנהנו, מידי רגילים להטפה השנתית מכדי להתרגש ממנה או להישאר המומים. "לחדשים, דעו לכם שיש חוקים וכללים. המדריכים נמצאים כאן כדי לעזור לכם," הוא הרים את מבטו לכיוון חלק מהתלמידים המבוגרים. "כך שאם תהיה לכם בעיה כלשהי פנו אליהם, כמו כן הדלת שלי תמיד תהיה פתוחה אם תרצו לדבר על משהו. האם זה ברור?"

"כן אדוני..." הם ענו במקהלה. דראקו הרשה לעצמו לחייך, בלי לשים לב ששרה מביטה בו.

היא לא הכירה אותו בכלל, אבל כשהיא רואה אותו עומד שם, עם הגלימה האלגנטית בצבע שחור, השיער הבלונדיני גלש אל עיניו האפורות ואותו חיוך סמוי, היא יכלה לומר משהו: לאמא שלה היה טעם טוב: דראקו מאלפוי היה גבר מושך.

OOOOOOO

הבהרה:(מהמחברת)

בפרק הקודם טעיתי במשהו ואני רוצה להודות לכם שאמרתם לי, כי האמת היא שממש לא ראיתי את זה...מרוב שכתבתי ושיניתי את הפרקים, כתבתי משהו לא הגיוני....לפי המסופר, הרמיוני הייתה בהריון עשרה חודשים מינימום (¬¬) בקיצור, הנה ההסבר:

דראקו והרמיוני היו ביחד.

הרמיוני נכנסה להריון וזה נודע לה חודש וחצי אחרי, אז היא מחליטה לחכות עוד חצי חודש לחג המולד, שאז היא מתכננת להגיד לדראקו.

דראקו נעלם מהבית בחג המולד, לכן הרמיוני לא אומרת לו.

שנה אחרי, דראקו מופיע עם אשתו (קחו בחשבון ששרה כבר נולדה, אבל הוא לא ידע בכלל שהיא הייתה בהריון)

הרמיוני מרחיקה אותו מהחיים שלה ולא אומרת לו שיש לו בת.

דראקו לא יודע על קיומה של שרה.

כשהוא מגלה שלהרמיוני יש בת, הוא חושב שהיא נכנסה בהריון במשך השנה שהוא לא היה.

אני יודעת שזה מעט מסובך...אבל ברצינות, תסלחו לי...לכתוב במהירות כדי להעלות פרקים....עם כל מה שיש לי בראש...טוב...סליחה שבלבלתי אתכם, אם עוד מישהו שם לב לטעות הקטנה בחישוב.

בואו נראה, עוד דברים...כולם שואלים אותי האם דראקו עדין נשוי ולמה הוא התחתן...והאם דראקו והרמיוני יתראו שוב והאם דראקו ידע ששרה היא הבת שלו...

טוב, אני רק יכולה לומר לכם שתהיו סבלניים ושזה דראקו-הרמיוני, אז זה הגיוני שהם יסיימו כמו שהם סיימו...הבנתם אותי, נכון?

=======

*Green Halloween/ Halloeen verde –הסיסמה לחדר המועדון של סלית'רין באנגלית ובספרדית...

----

היי לכם!

כמובטח - כל יום ראשון הפיק יתעדכן.

ושוב - כל הערה והארה תתקבל בברכה!

מצפה לתגובות שלכם,

ליס

הפרק הקודם		הפרק הבא