מאוחדים

מאוחדים

שם הפיקצר: מאוחדים
שם הכותבת: רוני.
פאנדום: הארי פוטר
שיפ: ג'ורג'\פרד
דירוג: PG13 
ז'אנר: אנגסט, מתח.
וויתור זכויות: כל הזכויות שמורות לג'יי קייר רולינג ,ולגילי בר הלל מתרמת הספר. 
תודות:תודה רבה לנגה:) שביאטה לי את הפאנפיק.
הערות:לפאנפיק יש מספר פרקים,אשר יפורסמו עד הראשון באפריל ואולי אפילו לפני:) .
וקריאה נעימה

~o~ o~

Listen to the song here in my heart
A melody I start but can't complete

הקירות רעדו והאדמה רגזה. לבנים נפלו אחת אחרי השנייה מהתקרה, מוסיפות כאב נוסף לנשמתו החצויה, המרוסקת, חסרת זיק התקווה. האור בעיניו כבה. צעקות הכאב העולות שעלו מן הסביבה הדהדו בראשו, ובכך, אט – אט, חדרו עמוק אל תוך ליבו והעלימו בלי יעף את טיפת האושר היחידה שנותרה. הן כיבו כמו רוח את להבת האמונה, מותירות אותו לבד, ללא שום נחמה. ואז דממה.

Listen to the sound from deep within
It's only beginning to find release

איש איננו מבין את כאב התאומים. אלו שהחיים גזרו עליהם להיות כשהם לבד, חצויים, אך כשהאחד לצד השני, מאוחדים. שלמים. שאת נפשותיהם שזרו זו בזו לנשמה אחת, נשמה של ישות אשר משמחת ומאירה את כל העומדים לצידה, גורמת לזיק של תקווה להופיע בעיניהם - ישות מוקפת זוהר. 
זוהר. האין זהו הדבר אותו מקרינים הטובים אז למה הוא נעלם? הוא לא היה אמור להישאר לעולם? הלא היו אמורים כעת קולות הנחמה להגיע וללטף אותו, להרגיע? אך לא נותר עימו איש, אף אחד שבקולו את הרעד ירגיש. בעוד בחוץ משתוללת סערה, בליבו מתחוללת שתיקה מרה. מילים שהיו בעבר זיק השמחה הפכו בין רגע להיות קללות חסרות מחילה, חדות משני בסיליק וקטנליות מרעל, מטפטפות טיפה אחר טיפה אל נפש התאום הסדוקה, מחזירות אותו לתקופה ישנה, שאותה בכל ליבו לשכוח רצה. אך יד הגורל את שלה קבעה והחזירה אותו בכוח לתקופה הקרה. 

Oh the time has come for my dreams to be heard
They will not be pushed aside and turned
Into your own, all 'cause you won't listen

רוחות. אור, שלכת. שמיים נטולי תכלת, עטופים ביריעת הטוהר הלבנה השומרת בשלווה על אנשי המחילה. שני ילדים זהובי שיער, בעלי גוון להבת השלכת, ישבו תחת עץ הערבה המגוננת. ענפיה, ענפיי החיים, רחבי האופקים, שומרים על הקטנים מנזקי הרוע הלא נראים; מגנים עליהם מהעולם שבחוץ, חושפים בפניהם את ענני הסערה, שעל פי כל צחוק הילדים החליפו כל רגע צורה. 
פרד הרים את ידו והצביע על ענן דמוי פני חמור עם כובע מחודד ועיני לטאה. 
"תגיד, ג'ורג', זה לא מזכיר לך את דודה מוריאל אחרי שהיא אכלה את עוגת הקיש של צ'ארלי בחג שעבר?" שאל הלה המאושר, מחייך וצוחק בשמחה. מאושר מכל רגע של שמחה גלויה . "וזה, זה דומה ל....ל... זה דומה לפיל שרוכב על תלת אופן ורודף אחרי בוטן!" אמר הקטן בצחוק מתגלגל. "אני חושב שעכשיו תורי," הוסיף בין הצחקוקים אל אחיו, אך זה לא הצטרף לצחוקו וכלל לא התייחס לשאלתו. 
"אתה שומע אותי? ג'ורגיביני הום?" שאל בצחקוק, מחקה בדיחות מוגלגים, אשר אותן למד מהטלוויזיה שהביא להם אביו, יחד עם עוד תכסיסים רבים להלהיב. "ג'ורג'? ג'ורג'יו? גרג? ג'רמי? בון בו?" קרא פרד שוב ושוב בשם אחיו, מתחיל להקניט.

"מה?" שאל אחיו בקוצר רוח, לוחץ על הלחצנים של החצים בלי לנוח, לא מסיר את עיניו ממשחק המחשבה, שקוע כול כולו במלאכה המרובה. עד כדי כך שקוע היה עד לא הבחין כלל ביד הקטנה שלקחה ממנו את המשחק בלי שום בעיה. כאשר הבחין בחסר נתקף חרדה ובחן כל רגע נתון את אחיו, בלי הפסקה.
"אתה לא מחזיק את זה טוב, תן לי להסביר לך... לא... לא ככה, חכה... חכה – יואו!... תעצור. רגע... רגע. אתה יודע בכלל מה הכפתור הזה עושה?... לא?... אל תלחץ עליו!... זהו, הפסדת... אמרתי לך לא ללחוץ עליו. עכשיו תורי," הוסיף לאחר כמה רגעים.
"אבל רק עכשיו קיבלתי את זה!" מחה פרד.
"שיחקת, החזקת, נפסלת. תורי," אמר ג'ורג' והושיט את ידו ללקיחה, אך אחיו החזיק את המשחק קרוב לליבו בחומרה. 
"ג'ורג', אני חושב שזה נכבה," הוא אמר לאחר כמה רגעים, מציג בפני אחיו את המראה המזעזע, שקרע את לב האח לרסיסים ברגע. הוא לקח בכעס את המשחק מידי אחיו וסטר לפניו. פרד לא ציפה למכה שפגעה בליבו, ושברה אותו לחלקים. הוא אחז בידו את לחיו בעצב, פניו מאדימות מכאב והשפלה.
"אתה השתגעת? האם באמת בסופו של דבר ביצעת את הניסוי והקפאת לעצמך את המוח? אתה יודע מה עשית? הייתי באמצע שבירת שיא ואתה - לא רק שהפסדת, אלא גם את המשחק שברת! אתה טיפש!," אמר ג'ורג' והחל לצחוק במרירות.
"אבא אמר שזה גם שלי," ציין פרד בזהירות, לא מסיר את ידו מהלחי הבוערת בכאב עז. מבטו שהושפל לאדמה הורם בזהירות מעלה, מעלה, עד שנתקל בעיני אחיו, "אבא נתן את זה לי!" הזדעק ג'ורג'.
"הוא האמין שנתחלק, אחרי הכול הוא עצמו אמר שמה ששלי שלך, ומה ששלך שלי, כמו אימא. היא אמרה שכשאני לבד אני חצי וגם אתה חצי, אבל כשאני איתך ביחד אנחנו שלם, אני משלים אותך ואתה משלים אותי, זוכר?" שאל פרד. עם כול מילה היוצאת מפיו, זיק של שמחה הלך והתלהט בעיניו. הוא אכן אהב את כל העניין של החצי ההופך לשלם, השניים שאחד המה, האחד שלא נותר ממנו שום מילה. אך אחיו היושב מולו ראה את הדברים אחרת, ובשונה ממנו, הוא לא התענג על שמי התכלת. הוא לחץ על כל הלחצנים, אך המכשיר לא ענה, פשוט שבק חיים. 
הכעס בו בער, והשנאה הייתה גלויה. "לא אכפת לי! אני מעדיף להיות שום דבר מאשר להיות חלק ממך! אני מצטער שאתה אח שלי, אני מצטער שאתה קיים, אני שונא אותך - שונא! אתה הורס הכול! אתה מביא עלי חושך ואני... אני לא צריך אותך! הלוואי - הלוואי והיית מת! לך מפה. לך!" קרא ג'ורג' בעוד דמעות הכעס והטינה פורצות מעיניו. 
"המשחק לא פעל בגלל שלחצתי על כפתור הכיבוי. תלחץ על "הדלק" והוא יפעל; אני סתם מתחתי אותך," אמר פרד בבכי ורץ מהמקום, דמעות זולגות מעיניו; דמעות כאב ואכזבה, כעס על מה שהאמין ולא קרה... כשם שדמעותיו של אחיו זולגות כעת עליו, חוצות שבילים כסופים על פניו חסרות האור, חסרות האמונה. 
איך יכול היה המוות לקחת כזו מין ישות האהובה? איך? כיצד משאלת המוות התגשמה, בעוד משאלות השמחה וההצלחה נעלמו ולא מצאו פשרה? 
"איך? אמור לי כיצד? הרי היית צריך לשמור עלינו תמיד, הרי לך התפללנו בכל יום מחיינו. אז למה גזלת אותו מאיתנו? מדוע?" צעק ג'ורג' למרומים, בעודו מנער את אחיו, בניסיון להחזירו לחיים. אך הסומק בפני האח גווע והחל להתפוגג, ובמקומו להופיע מבט קר של מת.

~o~ o~

הערות: 

*יפורסם עוד פרק במהלך השבוע.

*קריאה מהנה

*והמשך שבוע נפלא:)

*אגב השיר שמופיע ברקע (כלומר בין הבתים) הוא listen-glee

		הפרק הבא