משנת הצורה: אבודה

"ויולט וי אקסל" אמר הנער אדום העניים, ישב הוא על כס מלכות עשוי מזהב, מאוד לא נוח. עיניו הארגמניות היו נעוצות בנער השליח מולו, "איפה היא?".

משני צדדיה של האולם נעמדו חברי הועצה, זזים באי-נוחות.

הנער רעד, שערו בצבע קש היה לא מסורק ועיניו התכולות היו מבוהלות, בגדיו היו של הצבע הבריטני, בגדים בצבע חום כהה. חולצה ארוכה ומהודקת, מכנסיים ארוכים אשר נכנסו בקצוותהם למגפיים החומים הארוכים אשר הגיעו עד ברכהם של המגויסים.

הנער הזה כבר שירת פה חודש, והינה כבר מזלו לעמוד מול השד הגדול ביותר, המלך.

"הוד מלכותך, אינינו עדיין מצאנו אות..."לא גומר את משפטו, חייו נגמרים ברגע כשסכין זוהר נזרק אליו ועורף את ראשו במהירות. חברי המועצה שכבר התרגלו למעשים אלו, לא צרחו בבהלה, אלו הסיטו את מבטם בגועל.

"לא היית צריך לעשות כך, גאס" אמר המלך, פונה לדמות מאחורי כיסאו, גבר שחום עור יצא מאוחריו וקד ברשמיות.

"הוא ביזבז את זמנינו, הוד מעלתך" אמר עיניו החומות כאגוז קרות, על גבו "בזוקה" ובגדיו בצבעי היער, כתמים שחורים, ירוקים וחומים. רק פניו השחומות לא היו כבגדיו. אחד מן שניים-עשר ה"נייטס אופ ראונדס", גאס היה השישי, אך הוא נבחר להגן על מלכו.

הוא הינהן לעבר האישה העמדה ליד הכס, שערה הזהוב אסוף ועיניה התכולות זוהרות, שמה הוא איילין. ארוסה, הנרי בלאקוויל מת בשנה שעברה, למרות מאמאצים של גברים רבים. יפה היא איילין, אך החליטה היא להישאר רווקה, ידידה ועתיקה של המלך וכמובן כן, גאס. בת אצילים היא, קרובת משפחה להוד מלכותו.

שמלתה הזהובה זזה קלות כששינתה את תנוחתה. עיניה מצומצמות ומביטות בכעס בגופו של הנער, דמו כיסה את השטיח האדום ונעלם אם צבעו. 

"אכן כן, אבל אני צריך את המגויסים האלא, אז ענה, תיפטר מהם אחרי שהם יגמרו את עבודתם" ניפנף המלך את ידו בשיעמום, יורד מכיסאו הוא צעד כמה פעמים קדימה. מסתובב במעגל ומרים את ידיו, צעק הנער-מלך, 

"הסתלקו! וקראו "לנייטס אופ רואנדס!", חברי המועצה ושומרהם הסתלקו במהירות מן האולם, מבוהלים כארנבים משועל, שני שומרים מכוסי מסכות נכנסו מבעד לדלתות עצי האלון הגדולות ונשאו את גופו ואת ראשו של הנער המסכן. בצעדים איטיים יצאה איילין וסגרה את דלתות האלון אחריה בטריקה.

"מלכי, מה אתה מתכנן?" אמר גאס, עיניו הקרות משתנות לעיניו הרגילות. הצגתו מעייפת אותו, להראות כקר מגעיל וקשוח מול חברי המועצה זאת עבודה מפרחת ומעצבנת.

"עוד תראה" אמר המלך, עיניו האדומות זוהרות לרגע בסגול.

גאס הביט במלכו בפנים חתומות.

"יס יור מג'סטי", אמר משלב את ידו על ליבו וקד ברך מול מלכו.

צחוקו של הנער התהדהד באולם הריק.

"עוד נתראה, ואלרי".

עיניה של ואלרי נפתחו בתנופה, מתיישבת על קצה מיטתה, אחזה בראשה הכואב. שוב ראתה את אחיה בחלומה, שוב ראתה איך הוא מפחיד את המועצה המלכותית, שוב ראתה נער מסכן נהרג על ידי גאס, ידידה לשעבר. שוב ראתה את פניו של הנרי כשהרגה אותו מלפני שנה, מלא כאב וזעם. ושוב ראתה את איילין, בוכה דמעות כאב על רצפת חדרה.

קומצת את אגרופה, קיללה ואלרי כשדמעות ארגמן ירדו מעיניה.

"למה הכנסתי אותי, לולו?" שאלה לאוויר הריק, עיניה בהו בחדרה הקר והריק.

אביה, זה שהתחיל את ה"משחק" הנורא הזה חיי אי שם, צופה, צוחק, לועג, ולפעמים מתערב בלי לעורר חשד. אנשים כאלו הגעילו את ואלרי, מאז או מתמיד.

ואלרי הציצה מתוך חלונה הקטן, עיניה הסגולות זוהרות בשמש וראתה את הרחובות הומי האדם, באנחה קמה ממיתתה והתלבשה. מכסה את פניה בברדס ירוק ויפייפה. יצאה מחדרה.

פרק הבא בקרוב. תגובות?

הפרק הקודם		הפרק הבא